מאת משה מעוז, יולי 2001

לפני שנה, ביולי 2000, דומה היה כי תהליך אוסלו מגיע סוף סוף לסיומו המוצלח: הסכם שלום של קבע וסיום הסכסוך ההיסטורי בין ישראל לרשות הפלסטינית, בין התנועות הלאומית היהודית-ציונית לערבית-פלסטינית. ראש הממשלה דאז אהוד ברק, בתאום עם נשיא ארה"ב, ביל קלינטון, הגיש ליאסר ערפאת בפסגת קמפ דייויד הצעת שלום מרחיקת לכת מבחינתה של ישראל, אשר אף ראש ממשלה לא העיז להציע בעבר: הקמתה של מדינה פלסטינית על כ-90% משטחי הגדה המערבית ורצועת עזה עם ריבונות בישובים-כפרים ערבים הגובלים במזרח ירושלים, אוטונומיה מוניציפלית בשכונות הערביות במזרח ירושלים, מעמד מיוחד בהר הבית/חרם אל-שריף, מימוש "זכות השיבה" של הפליטים הפלסטינים במדינה הפלסטינית וקליטת עשרות אלפים בישראל במסגרת תוכנית איחוד משפחות. ערפאת, אשר התנגד מראש לכנוס ועידת קמפ דייויד, בטענה שדרושה הכנה ממושכת יותר, דחה את הצעות ברק, בעיקר בסוגיות ירושלים והפליטים וחגג בחוצות עזה את התנגדותו ל"תכתיב הישראלי-אמריקני".

לאחר כחודשיים של קיפאון מדיני והאשמות הדדיות בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית, פרצה ב-29 בספטמבר 2000 אינתיפאדת אל-אקצא בתגובה על הרג של כמה פלסטינים זורקי אבנים (על מתפללים יהודים בכותל) בידי שוטרים ישראלים בהר הבית/חרם אל-שריף. ההרוגים והפצועים הפלסטינים היו בין אלה שמחו לאחר תפילת יום השישי במסגד אל-אקצא נגד אריאל שרון, ראש האופוזיציה דאז, שערך ביקור הפגנתי בהר הבית ביום הקודם בליווי מאות שוטרים וחיילים.

אולם במהלך האירועים האלימים של האינתיפאדה המשיך הנשיא קלינטון עד יומו האחרון בבית הלבן בניסיונותיו לגשר על פני הפער בין הניצים, וב-23 בדצמבר 2000 הגיש לצדדים תכנית אופטימלית לפתרון הקבע ולסיום הסכסוך: הקמת מדינה פלסטינית על כ-95% מן השטחים ועוד 2% משטח ישראל תמורת גושי התנחלויות בגדה שיסופחו לישראל; מזרח ירושלים בריבונות פלסטינית כולל הרבעים המוסלמי והנוצרי בעיר העתיקה והמסגדים שעל הר הבית (הכותל, הר הבית, הרובע היהודי וחלק מן הרובע הארמני בריבונות ישראל); ביצוע "זכות השיבה" לפליטים במדינה הפלסטינית, וקליטת מספר קטן בישראל ופיצויים כספיים לכל הפליטים.

אהוד ברק הסכים לתוכנית קלינטון בתנאי שתתקבל גם על ידי ערפאת, אך הלה דחה תחילה את התוכנית ושוב התנגד בעיקר להצעת קלינטון בסוגיות הפליטים – סירב לוותר על ביצוע מלא של "זכות השיבה", דרש ריבונות מלאה בהר הבית ואף התנגד להכרזה על סיום הסכסוך עם ישראל.

אולם בראשית ינואר 2001 הסכים ערפאת לקבל את תכנית קלינטון כ"בסיס למו"מ נוסף".

ב-21 בינואר, יום לאחר סיום כהונתו של קלינטןן וימים אחדים לפני הבחירות בישראל, נפגשו בפעם האחרונה בטאבה צוותי המו"מ של ישראל והפלסטינים, ולמרות שצמצמו כמדווח את הפער במרבית הסוגיות כולל פתרון בעיית הפליטים, לא הגיעו הצדדים להסכם. האינתיפאדה האלימה שנמשכה ותגובות הנגד הקשות של ישראל גרמו למאות הרוגים ואלפי פצועים ונכים, בעיקר בקרב הפלסטינים, ומוטטו את תהליך אוסלו. חוסר אמון קיצוני ותחושות של תסכול, ייאוש, כעס ונקמה מילאו את קרביהם של מרבית הישראלים והפלסטינים, כולל חוגים מתונים ופרגמטיים, שוחרי שלום של פשרה וכבוד הדדיים.

בקרב חוגים אלה, ישראלים-יהודים רבים, ומעט ערבים-פלסטינים (וגם ירדנים ומשקיפים מערביים) סבורים כי ערפאת החמיץ הזדמנות היסטורית לפתור את הסכסוך ולהגשים את מאוויי עמו להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 עם בירה במזרח ירושלים וריבונות במסגדי חרם אל-שריף ופתרון מעשי לבעיית הפליטים. בעיניהם ערפאת אינו מנדלה פלסטיני, אלא מנהיג חלש, פתלתל וחשדן, נעדר תעוזה וחזון, שאיננו מסוגל להתעלות לדרגת מדינאי גדול ולכן איננו בין-שיח להסדר שלום עם ישראל.

יש הטוענים כי ערפאת לא התכוון מלכתחילה להגיע להסדר מדיני עם ישראל, אלא חתר להקים מדינה פלסטינית במאבק מזוין, בדם ואש, כשהוא מושפע מהצלחת החיזבאללה בדרום לבנון ומצפה למעורבות צבאית בינלאומית שתסייע לו בהשגת יעדיו. אחרים מעריכים כי ערפאת לא היה יכול לחתום על הסדר קבע עם ישראל על פי תכנית ברק בקמפ דייויד ואפילו לא על פי תכנית קלינטון בטאבה בגלל אילוצים ושיקולים שונים. למשל, תכנית ברק הוצגה כאולטימטום, שללה ריבונות פלסטינית במזרח ירושלים, תבעה שליטה צבאית ישראלית בנקודות שונות בגדה המערבית והייתה רחוקה מלהגשים את ציפיותיהם הלאומיות של רוב הפלסטינים. ערפאת לא היה מוכן אפילו לדון בה גם מחשש לפגיעה נוספת ביוקרתו כמנהיג הפלסטינים, יוקרה שהייתה בתהליך כרסום בגלל המשטר המושחת והרודני שלו, ודימויו כקבלן משנה לביטחון ישראל, ללא מימוש הישגים פוליטיים וכלכליים משמעותיים.

כדי לשקם את מעמדו ואת יוקרתו נזקק ערפאת לאינתיפאדה האלימה ואולי אף יזם אותה. זו אכן פרצה גם כמחאה נגד משטרו הקלוקל, אך בעיקר כתוצאה מן האכזבות והתסכולים העמוקים של הפלסטינים מתהליך אוסלו, ובעקבות ביקורו (הפרובוקטיבי מבחינתם) של שרון בהר הבית. אפילו תוכניתו מרחיקת הלכת של קלינטון לא יכלה לעצור את המומנטום האלים של האינתיפאדה ולשקם את משבר האמון החריף של רוב הפלסטינים בתהליך אוסלו ובשלום עם ישראל. גם ערפאת לא היה מסוגל, או לא רצה, לעצור התקוממות פלסטינית זו.

מהם, אפוא, הגורמים למשבר האמון ולתמיכה באלימות נגד ישראל של רוב הפלסטינים, אשר עד 1996 צידדו ברובם בתהליך השלום של אוסלו? אין ספק כי ערפאת נושא באחריות ניכרת לכך: הוא לא הכין את הציבור הפלסטיני לקראת שלום עם ישראל, לא הפסיק את ההסתה נגד ישראל בספרי הלימוד ובתקשורת הפלסטינית, לא פעל תמיד בצורה חד משמעית נגד האלימות והטרור של החמאס והגי'האד האסלאמי, ולפעמים אף שיחרר מהכלא מחבלים ושיבח אחרים שביצעו פיגועי התאבדות נגד ישראלים; בנוסף לכך ערפאת גם נמנע מלמלא את כל התחייבויותיו למשל בפירוק נישקם של אנשי חמאס, ואף לא הכשיר בהדרגה את הפליטים הפלסטינים לרעיון של וויתור על "השיבה" לתוככי ישראל, ולא גילה אמפטיה לזיקה היהודית העמוקה להר הבית.

אך למרבה הצער גם ישראל תרמה לא מעט להתפתחות של תחושות האכזבה, התסכול, הייאוש והזעם של פלסטינים רבים כלפי תהליך השלום. הסכמי אוסלו, שהוכתבו למעשה על ידי ישראל לא הכילו שביבי תיקווה לעתיד כגון: הצהרת כוונות ישראלית כי בתום התהליך תוקם מדינה פלסטינית עם זיקה למזרח ירושלים, בכפיפות למילוי ההתחייבויות הפלסטיניות ולמשא ומתן מפורט. רוב ממשלות ישראל בראשות העבודה והליכוד כאחד התחרו ביניהן בהצהרות פומביות כי לא תוקם מדינה פלסטינית, וכי ירושלים כולה תמשיך להיות בריבונות ישראלית "לנצח". ממשלות אלה אף העדיפו את המסלול הסורי על פני הפלסטיני ולא כולן – בעיקר ממשלת נתניהו – מילאו בשלמותן ובמועדן את התחייבויות אוסלו, בעיקר בנושאי הנסיגות ושחרור האסירים הפוליטיים. החמור ביותר מבחינת הפלסטינים, אם כי לא מנוגד לאוסלו: רוב הממשלות, גם זו שבראשות אהוד ברק, המשיכו להרחיב ולהרבות התנחלויות, לפעמים תוך הפקעת קרקעות של פלסטינים. בכך פגעו קשות גם בפלסטינים פרגמטיים ובציפייה שלהם להקים מדינה פלסטינית בעלת רציפות טריטוריאלית בגדה וברצועה על שטח המהווה רק 22% משטח ארץ ישראל/פלסטין ההיסטורית.

זאת ועוד: מתנחלים קיצוניים פגעו מדי פעם ברכוש של פלסטינים, פצעו והרגו אחדים מהם ולא תמיד נענשו כראוי. ויותר מכל, הטבח במסגד המכפלה בחברון של 29 מתפללים מוסלמים על ידי ברוך גולדשטיין בפברואר 1994 גרם לטראומה עמוקה וממושכת, לזעם ולרגשות נקם בקרב הפלסטינים, ועל כך יש להוסיף את ההשפלות, ההתעמרויות והסגרים שפגעו קשות בכבודם ובפרנסתם של פלסטינים רבים גם אליבא דראש השב"כ לשעבר, עמי איילון.

מכל האמור לעיל, עשויים להסיק ישראלים ופלסטינים המאמינים עדיין בשלום אמת ובפיוס היסטורי כי דרוש עתה פסק זמן ללא אלימות כדי למנוע הידרדרות למלחמה עקובה מדם, להגשים את מתווה מיטשל במלואו, להפיק הדדית לקחים ממשגים וממחדלים של העבר ולהכשיר את דעת הקהל בשני העמים להבין ולפתח רגישות לאתוסים, לפחדים ולמאוויים של הצד השני. רק אז ניתן יהיה לחדש את המשא ומתן להסדר קבע על בסיס תוכנית קלינטון, שהיא הוגנת, מאוזנת ומתחשבת באינטרסים החיוניים והשאיפות הלאומיות של ישראלים ופלסטינים כאחד.

פרופסור משה מעוז ערך עם פרופסור ב"ז קדר את הספר: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?