התמונה הולכת ומתבהרת: ישראל והפלסטינים בעימות חסר תקווה, חסר כיוון, משחק של מפסידים. עימות במעגל סגור שבו כל צד נאחז בדפוסי פעולה, תמונת מציאות ודוגמות מיושנות שאינן מביאות לתוצאה כלשהי.

המעגל הוא בראש ובראשונה מעגל דמים והרס. השבוע האחרון הביא את כל חבילת העימות. מן הצד הישראלי, חיסול רב מחבלים, הרס בתים ומוסדות שלטון כמו רדיו פלסטין. מן הצד הפלסטיני פיגועי ירי רצחניים ופיגוע טרור המוני. הרגיעה היחסית היתה כלא היתה.

* * *

כל צד מנמק את השתתפותו במעגל באשמת הצד השני, בנוסח מריבות ילדים: "הוא התחיל", "אתה התחלת". ההאשמות ההיסטוריות נגררות לאחור עד ימי התנ"ך, התורכים, הבריטים, מלחמת 48', מלחמת 67', האינתיפדה ואוסלו וקמפ דייוויד. השיעור הזה בהיסטוריה רדוד ונגוע בחד צדדיות, ובעיקר, לא רלוונטי. מנהיגים פוליטיים אינם היסטוריונים. גם העיסוק בוועידת קמפ-דייוויד ובאחריותו של צד זה או אחר לכשלונה מוצה. ועידת קמפ-דייוויד היא היסטוריה, כמו אוסלו וכמו מלחמת 48'.

לכל צד טיעון מוסרי כבד. הפלסטינים יוצאים נגד הכיבוש המתמשך, ממשלת ישראל יוצאת נגד הטרור הרצחני. הימין הישראלי מתכחש לעובדת הכיבוש ועיוורונו הולך ומחמיר. כל עוד אין לפלסטינים ריבונות אזרחית ומדינית וצה"ל יושב בתוכם ישראל היא כובש. הדעה שניתן היה להבינה מכמה אנשי שמאל ישראלים לפיה לטרור יש צידוק מוסרי כי זו הדרך היחידה של החלש מופרכת. לרצח אזרחים אין צידוק מוסרי. שני הצדדים מייצרים תיקו מוסרי שלילי.

* * *

ההתנהלות הפוליטית של שני הצדדים אינה מעידה על עומק מוסרי או היסטורי אלא דווקא על ראייה לטווחים קצרים. ערפאת עדיין עוסק באסטרטגיה הכושלת של עימות שיביא לפי ציפיותיו לאהדת העולם ולשבירה של עורף הישראלי. טעותו כבר רשומה על כל קיר וברורה לסובבים אותו. שרון הוכיח בשבוע האחרון שהוא אינו מעוניין באמת בשקט אלא בשבירה הדרגתית של הרשות והעומד בראשה. ראאד אל-כרמי אינו ראוי לרחמים, אבל מותו נתן אות לסידרת פיגועים שהביאה להרג ישראלים. יתכן שהם היו מתרחשים כך או אחרת, אבל מדיניות נבונה משתדלת לסכל את התנאים לטרור ולא מעניקה לו פתח.

אריאל שרון נהנה מהסקרים המעניקים לו תמיכה. יש לו גם אחריות מנהיגותית, אלא אם כן הוא רוצה לדמות לקודמו בליכוד שפעל על פי כווני הרוח. גם לו וגם לערפאת יש היום תפקיד היסטורי אחד ואין אחר: לפרוץ את מעגל הקסמים המייאש. בשני הצדדים צומחים ומתעבים תוך סיבובו של המעגל האיבה ורגשות הנקם כלפי הצד השני. המעגל הזה חייב להישבר. שני הצדדים יפסידו בו. הם כבר הפסידו. אנחנו כבר הפסדנו.