זילות החיים וטיוחה

 

רק בצה"ל מי שהורשע ברשלנות קטלנית ממשיך לעסוק במקצועו ומקודם בדרגה

 

משה נגבי, הארץ, 9.9.02

 

 

הלב יוצא אל אביו של לוחם "דובדבן" אהוד שניאור, שהאמין באמונה שלמה שיש סיכוי כלשהו שהמפקדים האחראים לנורמות שאפשרו את טרטורו של בנו עד מוות יפשטו את מדיהם. הניסיון המר מלמד, שלא רק שהם לא יוקעו ויוקאו מן הצבא, אלא הם ימשיכו להתקדם בסולם הדרגות.

 

מפקד סיירת מטכ"ל שנמצא לפני כעשור אשם בהתייבשותם למוות של שני לוחמים קודם לפיקוד על בה"ד 1 - בית היוצר של קציני צה"ל. אם מפקד שלבו היה גס בנהלים ובנורמות הופקד אחר כך על בית הספר הראשי לנורמות וערכי פיקוד בצה"ל, מה הפלא שביחידתו של שניאור התגלו כעת נורמות וערכים פסולים?

 

המקרה של מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר איננו יוצא דופן. קצין בכיר אחר שהורשע בגרימת מותו של חייל ברשלנות אף התמנה לאחרונה לאלוף וחבר המטכ"ל - הגוף המחוקק את נורמות הפיקוד והבטיחות בצבא. אחד הקצינים שברשלנותו חולל את אסון צאלים ב', שבו נהרגו חמישה לוחמי סיירת מטכ"ל, חזר אחר כך לפקד ביחידה.

 

מה מאפשר את האבסורד הזה? כיצד ייתכן שבצה"ל - ורק בצה"ל - אדם שהורשע ברשלנות מקצועית קטלנית ממשיך לעסוק במקצועו, ואף בדרגה גבוהה יותר? הסיבה נעוצה בעובדה שרשלנותו של קצין בצה"ל - להבדיל מזו של מהנדס, רופא או נהג - נחקרת ונשפטת על ידי עמיתיו בצבא. אמנם בתחילת הקדנציה של הכנסת הנוכחית הניחה חברת ועדת החוץ והביטחון זהבה גלאון הצעת חוק שנועדה להפקיע מידי המערכת הצבאית את הסמכות לחקור תקלות ותאונות קטלניות ולהעבירן לבדיקת שופט חוקר חיצוני. אלא שעמיתיה של גלאון בבית המחוקקים לא מצאו זמן לדון בכך. הצבא ממשיך אפוא ליהנות מהפריווילגיה לחקור ולשפוט את עצמו על רשלנות מקפחת חיים. זה כנראה מתכון בטוח לכך שבמקום חיטוי הרשלנות הממארת יתבצע טיוח שלה.

 

הצעדים שננקטו בעקבות מותו של אהוד שניאור הם דוגמה מובהקת לטיוח. החוקר מטעם הצבא איתר "נורמות וערכים פסולים". האם הגיוני להניח שהם רווחו במחלקה הזאת לבדה? ובמה פירוקה יתרום לעקירתם? האם העברתם של חיילים, שלדבריהם חונכו להסתגל לנורמות הקלוקלות, ליחידות אחרות אינה עלולה לתרום להשחתת אותן יחידות? מוזר גם שננקטו צעדי השעיה רק עד רמת מפקד המחלקה. האם הוא והמ"כים הם האחראים העיקריים לנורמות המונחלות ב"דובדבן" או בבסיסי הטירונים?

 

במקרה זה האבסורד שבתסמונת "צה"ל החוקר והשופט את עצמו" בולט שבעתיים, שכן הצמרת הצבאית, לרבות צמרת הפרקליטות הצבאית, היא לכאורה החשודה העיקרית. אם מפקדים זוטרים וחייליהם לא הבינו שהתעללות בחייל והשפלתו הם מעשים בלתי חוקיים בעליל ש"דגל שחור" מתנוסס עליהם, זהו כישלון הפרקליטות הצבאית, האחראית להטמעת תודעת "הדגל השחור" בקרב החיילים.

 

אך האם יש בכלל סיכוי להטמיע את תודעת "הדגל השחור" כאשר מפקדים וחיילים בצה"ל נותנים ומבצעים פקודות לסכן ביודעין את חייהם של חפים מפשע בשטחים, ואינם נענשים? האם אין קשר טרגי ובלתי נמנע בין "ההתבהמות המוסרית" (כהגדרתו של קצין חינוך ראשי) בשטחים לבין יכולתם להבליג על התעללות עד מוות בחברם ליחידה? האם אותם מפקדים הנוהגים בגסות לב כלפי הפלשתינאים יכולים לנהוג אחרת בחייליהם? האם ניתן בכלל לחנך חיילים להקים קול זעקה ולא להסס "להלשין" על התעללות מפקדים בטירון כאשר צמרת צה"ל ושר המשפטים ממליצים להאשים בבגידה את מי שמוחה ו"מלשין" על התעללות חיילים בפלשתינאים.

 

הערכים של קדושת החיים וכבוד האדם אינם ניתנים לחלוקה. זילות החיים בצה"ל אינה יכולה להישאר מצדו האחר של הקו הירוק. היא מחלחלת לתוך המדינה ומרעילה את ערכיה.

במקרה נדיר שבו נכפתה על הצבא חקירה חיצונית של מעלליו כתב הממונה על החקירה, הנשיא אז של בית המשפט העליון יצחק כהן, בעצמו אב שכול של לוחם: "מן הראוי להמשיך לטפח בצה"ל את חובות המוסר היסודיות, שאותן יש לקיים גם בתנאי מלחמה... המטרה לעולם אינה מקדשת את האמצעים... " פרשת אהוד שניאור היא תזכורת כואבת ש"טיפוח חובות המוסר היסודיות" בצבא היא אינטרס חיוני לא רק של הפלשתינאים ו"יפי הנפש" אלא של כל מי שיקיריו משרתים בצבא.

 

הכותב הוא הפרשן המשפטי של רשות השידור ומרצה בכיר באוניברסיטה העברית.