זעקת האמהות

 

נרי ליבנה, הארץ, 15.3.02

 

זו הייתה רק שאלה של זמן עד שהאינסטינקט האימהי יתועל לפעילות מאורגנת בעד סרבנות. כ-200 נשים כבר הצטרפו לקבוצת "רעות", גוף חדש שבא לחזק את חותמי מכתב הקצינים. מאות נשים באו בשבת האחרונה להפגנת תמיכה בסרבנים הכלואים בכלא 6, הכל למען הילדים, גם אם לא בהסכמתם. יש, כמובן, אמהות שחושבות אחרת מנקודת ראותה של מיכל פונדק הכל מתמצה בתצלום אחד: חייל ישראלי מכוון רובה טעון אל שני פעוטות פלשתינאים המרימים את ידיהם בתנועת כניעה. התמונה הזאת אינה חדלה מלטרוד את מנוחתה. לא רק בגלל האסוציאציה הבלתי נמנעת במדינה שעצם קיומה מוצדק על ידי חוויית שואה קיבוצית; אלא גם משום שהחייל חסר הפרצוף הזה יכול להיות ילד בדיוק כמו הילד שגידלנו, זה שפעם התרינו בו שלפני חציית רחוב יתבונן שמאלה, ימינה ושוב שמאלה, שבשום אופן לא יתקרב לשקע חשמלי יחף וברגליים רטובות. אמרנו לו שהוא חייב לבחור נכון, לדעת למה הוא פועל כפי שהוא פועל וש"ככה" זאת לא תשובה, ואחר כך גם שלחנו אותו למסע בפולין.

הפגנת התמיכה בסרבני השירות בשטחים

הכלואים בכלא 6. רוב המפגינים היו נשים

צילומים: חן מיקא

 

ייתכן שהחייל שבתמונה התגייס לצבא כנער מצוין, נשמה טובה, טיפוס ערכי שאוהב לעזור, שצמח בדיוק כפי שפיללנו, עד שבאו הצבא והמצב והפחד והחובה למלא פקודות ולא לבגוד בחבריו לנשק והפכו את הילד למשהו אחר לגמרי. "הצבא לוקח את הילדים שלנו ואז, או שאת מקבלת את הילד שלך מת, או שאת מקבלת ילד שהנשמה שלו פצועה", אומרת עתליה בוימל.

 

שושן ברוש-ויץ דווקא רואה גם את היופי שבחיי הצבא. "אצלכם יש אחוות אחים, רעות, ערכים של אנושיות, שטיפחתם בצבא בממזריות אבל גם ביופי", כתבה לבנה המ"מ במכתב שהתפרסם ב"הארץ" ב-20 בפברואר ובו תיארה את תחושת ההקלה שתקפה אותה כשנודע לה כי בניהן של שש אמהות אחרות, ולא בנה שלה, הם אלה שנהרגו בלילה הקודם, ואת תחושת האשמה שלה משום ש"עכשיו אני נושאת אות קלון כפול: גם ביחס למיליוני פלשתינאים וגם ביחס להורים, לאחים ולקרובי המשפחה של שישה חיילים מגדוד הנדסה. צריך אומץ להודות בכך וצריך אומץ לסרב להמשיך לחיות כך".

 

שבועיים קודם לכן הצטרפה ברוש-ויץ לקבוצת "רעות", קבוצת נשים ובנות זוג של חיילי מילואים התומכות בסירוב לשרת בשטחים, המונה כיום כבר כמעט מאתיים חברות. לא כל הנשים המוכנות להזדהות בשמן כתומכות בסירוב חתמו על עצומת "רעות"; כאלפיים נשים העדיפו לחתום רק על מסמך התמיכה הכללי בסירוב, אם משום שאינן מוכנות לנקוט עמדה כ"רעות", או משום שהן נרתעות מפעילויות של נשים בלבד. ביחד עם רשימת ה"רעות", נאספו עד כה יותר מ-6,000 חתימות תמיכה בסירוב, גברים ונשים.

 

בסוף השבוע שעבר הצטרפה גם עפרה מאירסון, אמם של קצינים במילואים ורעייתו של הרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן, לתומכי הסירוב. בשונה מאחרות, החוששות שמא יואשמו בהמרדה, הודיעה מאירסון מעל דפי "הארץ" ש"את מי שאני מכירה, אני מנסה להסית לא להתגייס, לסרב!". ואילו תמרה רבינוביץ, שתא המטען של מכוניתה גדוש במדבקות של "תנו לצה"ל לצאת בכבוד" שאותן הפיקה ביחד עם חברתה מנואלה דבירי, אומרת ש"לו היה לי היום בן שהיה אמור להתגייס, הייתי אומרת לו לא להתגייס".

 

בנה של רבינוביץ, עידו, נהרג מאש כוחותינו בליל הגלשונים בהיותו קצין בצבא הסדיר. "אבל", היא מבקשת להדגיש, "אני לא מופיעה תחת הכותרת של אם שכולה, אני עומדת על הרגליים של עצמי. אף פעם לא התראיינתי בתור האם השכולה ובכלל, אני לא בנאדם בשביל להתראיין ולכתוב, אני מוכנה רק לפעול - ללכת להפגנות, לחלק סטיקרים, לעזור בכסף וגם תרמתי כסף לחשבון הבנק של הסרבנים והסטיקר הזה נוצר אחרי שהלכנו, מנואלה ואני, להפגנת תמיכה בסרבנים שריגשה אותנו מאוד".

 

ארבעה משבעת ילדיה של אהובה לוי, שלוש בנות ובן, משרתים עכשיו בשירות סדיר. לוי, ששירתה בעצמה כמה שנים בצבא קבע ונישאה למפקדה, החליטה "לצאת אל התקשורת" בשבוע שעבר ולהודיע בפומבי על תמיכתה בסירוב של קציני המילואים. לוי היא אחת מעשרות המצטרפות האחרונות למכתב ה"רעות".

 

מאות נשים באו בשבת האחרונה להפגנת התמיכה בסרבנים הכלואים בכלא 6. הן טיפסו במעלה ההר הטרשי התלול המשקיף אל הכלא כשבלונים בידיהן וקראו מלמעלה קריאות עידוד לכלואים. יותר ממאה נשים השתתפו בהפגנה שנערכה מול שערי כלא 4 בשבוע שעבר. כ-300 נשים חברות ב"פרופיל חדש", ארגון התומך בזכות הסירוב, שהוקם כבר בשנת 98'. סירוב של גברים לקחת חלק במעשי מלחמה והרג הנוגדים את מצפונם הוא עניין שימיו כימי צה"ל. תמיכת נשים בזכות הסירוב היא עניין חדש יחסית, ששורשיו באופן שבו מפרשות נשים את המונח "מצפון" ואיך הן מפענחות את קריאות המצפון האימהי שלהן.

 

להגן על הבית

 

האינסטינקט האימהי הראשוני הוא לשמור על הילדים בחיים. יש נשים החושבות, כתמרה רבינוביץ, ש"קדושת החיים אומרת שמותר לסכן את החיים כדי להגן על הבית, אבל לא בשביל להשיג בית יותר גדול. כך למדתי אצל אבי רביצקי ובגלל זה הסתדר לי בראש העניין הזה שעידו נהרג, אבל היום לא הייתי מוכנה, לו היה לי ילד, שהוא יסכן את עצמו כדי שמדינת ישראל תוכל לעשות שרירים לפלשתינאים".

 

אהובה לוי מנסחת זאת בצורה שונה במקצת: "אני בעד זה שהילדים שלי יילחמו עד חורמה על הארץ ויגנו עד הסוף על גבולות מדינתנו, אבל בשביל זה צריכים להיות גבולות, ויש לנו הרי גבול ידוע: קוראים לו הקו הירוק. אבל זה נוגד את המצפון שלי כאם, כאישה וכאזרחית המדינה לסכן את חייהם של צעירים במלחמה על משהו שהוא לא המדינה שלי ולמלא החלטות של הדרג המדיני שהן בעיני החלטות בלתי חוקיות בעליל".

 

בשביל מיכל פונדק-שגיא ועתליה בוימל, "חוק גיוס חובה" הוא כשלעצמו חוק שחוקיותו מפוקפקת, העומד בסתירה לחברה האזרחית שבה היו רוצות לחיות. גיוס לצה"ל אמור לדעתן להיות עניין של בחירה, גיל ההכרעה אמור להיות 23, עקרון "תורתו-אומנותו" אמור לחול על כל נער ולא רק על תלמיד ישיבה, ומי שיבחרו מרצונם להתגייס לצה"ל יזכו בתשלום נדיב.

 

עפרה מאירסון, שאינה רוצה לדמיין את חייה בארץ בלי קיומו של צה"ל, חושבת ש"עדיף היה בהחלט אם צה"ל היה הופך לצבא מקצועי של חיילים שבוחרים לשרת בתשלום הוגן, צבא קטן ויעיל". גם הסרבנות של לוי וברוש-ויץ מהולה בשאיבת לגיטימציה מהשירות של קרוביהן בצה"ל. את מכתבה לבנה הקצין כתבה ברוש-ויץ "כרעיה לחיים של מולי, מג"ד במילואים" וכ"אימא שלך, מ"מ בסדיר" ואילו לוי שלחה מכתב קורע לב לראש הממשלה כ"סתם אישה, סתם אזרחית מהשורה", אבל גם, ובעיקר, כאמא של "סמ"פ בהנדסה קרבית".

 

כמרבית החותמות על מכתב ה"רעות", את התוקף המוסרי לתמיכתן במי שמסרבים לשרת במילואים נוטלות לוי וברוש-ויץ דווקא מהעובדה, שהן גאות בה גם אם לא שמחות בה, שיקיריהן נמצאים בתפקידים פיקודיים ומסכנים באופן ממשי ויומיומי את חייהם ואת חייהם של אחרים. בכך נושאת קריאת הסירוב שלהן משמעות מנוגדת לסירובן של פונדק-שגיא, בוימל ואחרות, שמצפונן מורה להן לא לאפשר מלכתחילה לילדיהן להיקלע לסיטואציה כזאת.

 

"כשהבן הגדול שלי התגייס והלך לחיל קרבי ואני ניסיתי לשכנע אותו לפחות לא להיות קרבי, הוא אמר לי, את צריכה להיות גאה בי, ממך למדתי להקריב את עצמי, כך חינכת אותי", אומרת בוימל, "ואני כמעט מתתי. את לא יכולה לתאר לעצמך את ההתמוטטות שלי, הרגשתי שלבי נשבר. אני במו ידי שלחתי אותו לצבא. נכון, אנחנו משתדלים לתרום ולעזור בכל מקום וגם להקריב למען אחרים, אבל לא להקריב את החיים. מה פתאום להקריב את החיים? איזה מין דבר זה שבן צריך להקריב את החיים שלו בשביל אמא שלו? ופתאום הוא אומר לי דבר כזה, את מתארת לעצמך?"

 

בנה הצעיר של בוימל, דרור, הצליח באחרונה להשתחרר מגיוס לצבא הסדיר. "כשהבן שלי צלצל אלי מהבקו"ם ואמר, אמא, זה בסדר, זה נגמר, הוא התכוון לזה שהוא הצליח לקבל תעודת שחרור, שהוא לא יצטרך להתגייס לצבא", מספרת פונדק-שגיא. "זה היה הרגע הכי חזק בחיי. הייתי אז מחוץ לבית, ברחוב, ופשוט נשענתי על קיר ומיררתי בבכי מרוב הקלה".

 

קורבנות על המזבח

 

בוימל הצטרפה ל"פרופיל חדש" כבר לפני שנה וחצי. פונדק-שגיא נמנית עם מקימות הארגון. האחרות, וגם מרבית הנשים התומכות כיום בסירוב לשרת בשטחים, הצטרפו למעגל ההולך ומתרחב של "סירוב נשי" לאחר מכתב הסירוב של קציני המילואים. "קראתי את מכתב הסירוב", מספרת רבינוביץ, "ואני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר לך איזו תקווה התעוררה אצלי פתאום. פתאום הרגשתי שאולי עוד יש תקווה, אולי באמת יש עוד בארץ אוסף של אנשים עם מצפון ועם ערכים, גברים שיש להם האומץ לקום ולהגיד שהם לא מסכימים יותר".

 

תמרה רבינוביץ נולדה באנגליה וגדלה בדרום אפריקה. אביה היה רב שהעתיק את מגוריו לדרום אפריקה. את בעלה, ג'ימי רבינוביץ, שאביו היה הרב הראשי של דרום אפריקה, הכירה בישראל, לכאן באה ב-1960, לאחר שהשתתפה בפעילות פוליטית נגד האפרטהייד. "אני מרגישה שמה שקורה עכשיו זה קץ היהדות וקץ הציונות. הציונות זה להקים בית, אבל לא להגדיל אותו בלי סוף; להקים בית ייחודי ואיכותי, אבל איך אפשר להקים בית כזה כשכל הכסף הולך או למתנחלים או לדתיים. שמעתי בטלוויזיה את אחד המתנחלים אומר, הכיבוש הוא אתגר מוסרי, הפלשתינאים זקוקים לנו, וזה הזכיר לי את דרום אפריקה, שבה הלבנים תמיד הצדיקו את האפרטהייד בזה שאמרו שהשחורים זקוקים לזה".

 

היא מוצאת משמעות במלים הנהוגות עכשיו. "המלים של הציונות זה לבנות, להקים, ליצור, להגן, אבל המלים שאנחנו שומעים עכשיו הן להרוס, לכתר, לכתוש, לטהר, לבער, לחסל. זה נוגד לגמרי את היהדות, שבעיני היא הומניזם וקדושת החיים. זה אנטי יהודי להאמין ולפעול כאילו אדמה יכולה להיות חשובה יותר מחיי אדם. בשבילי, עצם העובדה שאדם עומד במחסום, זה נוגד את הערך של קדושת החיים. עצם הפקודה ששולחת חיילים לשרת בשטחים משמעותה לגרום להם לעשות בלית ברירה מעשים בלתי הומניים ובלתי מוסריים, כי קדושת החיים היא לא רק קדושת החיים שלנו.

 

"ומה אנחנו מצפים מהחיילים? איזה מסר אנחנו מעבירים להם? שבבית יהיו בני אדם ויתנהגו יפה, אבל כשהם הולכים לצבא יפסיקו להיות בני אדם, כי אם יהיו בני אדם יהרגו אותם? זה מצב שבו אין ערך לשום ערך ואין שום ערך ומשמעות לחיים. והכי נורא זה שבסופו של דבר הרי תקום מדינה פלשתינית, אין הרי שום אפשרות אחרת, אז למה אנחנו מחכים? שקודם ייהרגו מספיק אנשים שלהם ושלנו?"

 

מסיבה דומה, היא אומרת, הצטרפה בעבר לפעילות שנועדה להוציא את צה"ל מלבנון. "גם אז היה ברור שממילא בסופו של דבר צה"ל ייצא מלבנון ואסור להמשיך ולחכות בשקט עד שמספיק חיילים ימותו. ובגלל זה אני תומכת עכשיו חד-משמעית בסרבנות".

 

אהובה לוי, שגדלה בבאר שבע במשפחה שהיו בה עשרה ילדים, אוהבת את הצבא. על דש חולצתה היא עונדת סיכת מ"מ מצופה זהב שאותה קיבלה מבנה ביום שבו סיים קורס קצינים. יותר משש שנים שירתה בצבא הקבע, באוגדה וגם בממשל הצבאי בגדה המערבית. אבל כשהתגייס בנה הבכור לצה"ל לפני ארבע שנים, היא כתבה לו כך: "במלוא האחריות אני אומרת לך שאף סנטימטר של אדמה, ילד שלי, לא שווה טיפת דם שלך. ויש פתרונות אחרים חוץ מהפתרון הצבאי להקריב את חייך. אל תאמין לאף אחד שאומר לך שכל העולם נגדנו וכולם רוצים להשמידנו. המשפט הזה הוא מניפולציה קלישאית שתפקידה להשתמש בך ולהפוך אותך לקורבן במזבח שהם בונים לעצמם".

 

לוי אומרת שכבר לפני ארבע שנים אמרה לילדיה, באחת מארוחות ליל שבת עמוסות האורחים שהיא עורכת בביתה, שצה"ל ייצא מלבנון ומהשטחים "בדיוק כמו שאמר פרופסור לייבוביץ, ביום שבו יקומו 500 סרבנים ויגידו, אנחנו מניחים את נשקנו ומסרבים להשתתף בעוול הזה. לכן, כשקראתי את מכתב הסירוב של הקצינים הרגשתי מאושרת ואמרתי, לילד הזה פיללתי. לבי עם הסרבנים ואני מסכימה לכל מלה שלהם ולכל מה שהם מייצגים".

 

בנה דווקא מסתייג מעמדתה, והיא אינה מסתירה את דעתו. "הבן שלי, שהוא סמ"פ וחתם לשרת חמש שנים בקבע, אומר שצריך להיות על הסירה הזאת כדי להשפיע על הכיוון שלה, כי כשאני לא כאן אין לי שום דרך להשפיע. והוא אומר לי, אל תספרי לי מה את עושה כי זה פוגע בחשיבה הרציונלית שלי. אני חצויה בעניין של הסירוב ואני לא קוראת לסירוב לשרת בצבא הסדיר. אני שלמה לגמרי עם זה שצריך לסרב לשרת בשטחים, אבל אני גם חושבת שזה לא הוגן לדרוש מהצבא לקבל החלטות מדיניות".

 

ביקורתה אינה מופנית אל הצבא, אלא אל המדינאים המכתיבים את המדיניות. "הצבא הוא איכותי וטוב אבל הוא נדרש על ידי הדרג המדיני להילחם בתנאים אובדניים. אני חושבת על זה שהשארנו אלף בחורים בלבנון ובסיומו של יום מה קרה? נסוגנו, וטוב שנסוגנו, אבל למה היינו צריכים קודם כל להניח לאלף ילדים להיהרג? אותו הדבר קורה בשטחים. המתנחלים, שלא יספרו לי שהם שוכבים על הגדר בשבילי. הם שוכבים על הגדר בשביל עצמם ומשכיבים את החיילים שלנו על הגדר בשבילם, כי הם מעונינים בלחימה שמשרתת את האינטרסים שלהם בלבד.

 

"פסגות, למשל. הבן שלי צריך להיהרג על פסגות? והחוצפה הזאת להגיד לנו שבכך שחיילים נהרגים על פסגות הם מונעים מאיתנו להיהרג בתל אביב, או בירושלים, או בחיפה. הרי אנשים נהרגים בתוך הארץ משום שמדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שכבר 35 שנים אין לה גבול ברור, ומשום כך אנשים נהרגים בתוכה. יש הרי פתרון ברור למצב: נחזור מיד לגבולות 67' ואז, על הגבולות האלה אני מוכנה שהילדים שלנו יגנו עד חורמה".

 

לשרוף את הגשרים

 

שושן ברוש-ויץ, מרצה לאוריינות אקדמית באוניברסיטת תל אביב, לימדה במשך תשע שנים בפו"ם (בית הספר לפיקוד ומטה) ואחר כך גם במכללה לביטחון לאומי. היא ילידת קיבוץ שגדלה בעיר, התגייסה לנח"ל ואחר כך גם חזרה אל הקיבוץ לתקופת מה. היא גדלה במשפחה פטריוטית ומתוך אמונה ואהבה בכוחו וביופיו של צה"ל כצבא מוסרי ומקצועי. "האמונה במקצועיותו של צה"ל", היא אומרת, "התחילה להתערער אצלי מאז שהתחלתי בעבודתי בפו"ם. כך שמה שקרה אצלי זה לא מין התפכחות פתאומית, כשיום אחד כל האמונה העיוורת שלך קורסת".

 

כשהכירה את בן זוגה והחליטה לקשור עמו את חייה הוא היה קצין קבע בדרגת סא"ל. בנה, סלע, התגייס לפני שלוש שנים לחיל קרבי. "כבר אז היו לי ספקות. איזו אמא לא עוברת את חוויית הסירוב הראשונה שלה כשבנה מתגייס? ניסיונות להשפיע שילך לעתודה, מודיעין, מחשבים, אבל הוא, דווקא מתוך הערכה למולי, שאיננו אביו, בחר אחרת. ומה יכולתי לעשות? כמו כולן השלמתי עם זה. ואז קראתי את מכתב הקצינים וזה בא לי כמו מכה בבטן ובראש, אני הרי ממילא מסתובבת עם אגרוף בבטן מתחילת האינתיפאדה. קראתי את המכתב הזה ואמרתי לעצמי, אני חייבת לעשות משהו, אני לא אסלח לעצמי אם לא אעשה משהו. זה עוד לא התחבר לעניין הסירוב ולנכונות להיות קצת מחוץ למחנה, אבל זה כן גרם לי לדבר עם הבן שלי ולהשמיע לו את הקול הדואג והמבקר שלי, ולנסות להשפיע מרחוק על ההתנסויות וההתנהגויות שלו בצבא".

 

מה כל כך השפיע עליך במכתב הקצינים?

 

"האומץ הצרוף של מי שעושה, לא של מי שמתחמק, לא של סרבנים באפור, אלא האומץ של מי שכן עושים לקום ולהודות בכך שהכיבוש הפך אותנו למשהו שאיננו מסכימים לו, ולכן לקום ולהתנגד ולומר: אנחנו לא מוכנים יותר לקחת חלק בכך. להניח את הנשק ולקחת בחשבון את האפשרות שתהיה קצת מוקצה. וצריך גם הרבה אומץ לנתק איזה חבל טבור עבה שקוראים לו 'אחוות לוחמים', שהוא אצל הבנים שלנו התחליף לחבל הטבור שפעם חיבר אותם אלינו, לשרוף את הגשרים מסביב ולוותר על ההילה של הלוחם ולקום ולהתחיל משהו חדש.

 

"הסרבנים הם כל כך אמיצים בעיני, הם גיבורים אמיתיים. בגלל זה נכנסתי לאתר שלהם יום לאחר שהתפרסם המכתב בעיתונים, והודעה מספר 778 היא הודעת התמיכה שלי. באותו יום התפרסמה באתר הודעה שהוקם גם אתר של נשים שתומכות בסירוב, נכנסתי אליו והצטרפתי".

 

כיום יש באתר הזה כבר יותר מ-150 חתימות. ברוש-ויץ היא לא רק אחת החותמות הראשונות, אלא גם אחת משלוש הנשים שניסחו מחדש את מכתב התמיכה בסירוב של ה"רעות". "לאחר ארבעה ימים נפגשנו וניסחנו מחדש את העצומה שלנו", היא מספרת. "במקום הנוסח הראשון, שהיה מופנה לראש הממשלה ולשר הביטחון, החלטנו שהנמענים שלנו צריכים להיות הגברים שמשרתים במילואים".

 

ומה בדבר החיילים והקצינים בסדיר?

 

"אנחנו כקבוצה רואות את עצמנו כממשיכות של קציני המילואים שמסרבים לשרת בשטחים. אבל כיום, אני אישית כבר תומכת גם בסירוב של אנשי סדיר, משום שאני יודעת שאי אפשר לסרב באמת לפקודות, גם כשהן בלתי חוקיות בעליל. אני גם יודעת שהם בסך הכל ילדים ולא הוגן להפיל עליהם תיק שהוא בלתי נסבל מבחינתם. לכן מעולם לא אמרתי לסלע שלי לסרב, ובסופו של דבר אני גם מאמינה שההשפעה הגדולה ביותר, גם על הצבא וגם על החברה, היא של צבא המילואים, שהוא צבא העם ובעצם העם כולו".

 

כן, לנדנד להם

 

עפרה מאירסון אומרת שלפני שנים אחדות, כשהחלה לפעול להוצאת צה"ל מלבנון, אמר לה אחד מבניה, קצין ששירת במילואים בלבנון, "אמא, את מפריעה לי, את מחלישה אותי". דבר דומה קורה לה עכשיו עם בן אחר, גם הוא קצין במילואים. "הוא כעס מאוד על המכתב שכתבתי לעיתון ואמר, אני הולך לכתוב מכתב נגדך, את מפריעה לי. קשה לי עם הידיעה שאני מפריעה לבנים שלי, כי בחודש הזה שהם יוצאים בו למילואים הם הרי זקוקים לאמהות ונשים וחברות שסותמות את הפה ומאכילות אותם ושולחות אותם לדרך מלווים בברכה שיהיו בריאים, ומקבלות את פניהם בשמחה כשהם חוזרים לחופש ומאכילות ומגהצות וגאות. אבל אני מפריעה לבנים שלי".

 

ברוש-ויץ אומרת שההפרעה הזאת היא הכלי המרכזי של הסירוב הנשי, וישנן דרכים שונות להפריע. אפשר להפריע לחיילים בשירות סדיר על ידי מה שהיא מכנה "פדגוגיה מרחוק" - "להתקשר כל הזמן לפלאפונים של הילדים שלנו, לשלוח להם מכתבים, לכתוב להם מכתבים גלויים". אפשר להפריע לבני זוג המשרתים במילואים "על ידי שנחנך את עצמנו כן להתערב, כן לנדנד. אנחנו הרי מאלפות את עצמנו לתת לבן זוגנו לחיות את חייו כפי שהוא רוצה, לא להתערב בבחירות שלו, ואני אומרת - כן נתערב, כן נגיד לו מה לעשות".

 

אם לא תעזור הפעילות המונעת, אפשר לדעתה ואף רצוי לעבור לפעילות מסכלת, למרוד במוסכמות המצפות מנשים לשאת כמובן מאליו את העול הנוסף בעת שבן זוגן נקרא למילואים. "הוא קיבל צו גיוס לחודש וזה ברור לכאורה שאני צריכה להאט כל פעילות שלי, לטפל בילדים, לשמור על הבית. אני אומרת שצריך להפסיק עם זה. צריך להתחיל ולצלצל אליו שיבוא לטפל בכל העניינים שהם בתחומי האחריות הביתית שלו. לקרוא לו שיבוא בדחיפות לתקן את הצינור הנוזל או להזמין את האינסטלטור, לומר לו שהיום תורו להיות בייביסיטר, להחליט לנסוע לבד לחופשה בחו"ל בדיוק בתאריך שהוא מוזמן למילואים. וגבר כזה, שאשתו בחו"ל, משוחרר מיד ממילואים כדי לטפל בילדים".

 

ככלות כל הקיצין, היא אומרת, אפשר גם להפריע בשטח ממש, "להפגין בש"ג. לבוא לכל מקום שהוא משרת בו עם איזשהו שלט. למשל, כשבן-זוגי מולי הלך לשרת בשכם, אני, שמפחדת פחד מוות מנסיעה לשטחים, נסעתי לשכם בדחילו ורחימו. זה היה בנובמבר, ממש לאחר תחילת האינתיפאדה, ואז עדיין נסעתי בלי שלט. אבל היום הייתי נוסעת עם שלט או עם מגאפון ועומדת בש"ג עם סיסמאות כמו, 'מולי, אני דואגת לך, השירות בשטחים משחית את מידותיך', או 'במחסום שאתם יוצאים אליו נהרגו חיילים, נהרגו פלשתינאים, מתו תינוקות וחולים, הושפלו בני אדם, מתאים לכם?', או 'גם מחסום עין עריק היה חיוני עד שנהרגו בו שישה חיילים'. פשוט לעמוד בש"ג ולטרוד את נפשם ומנוחתם של בני הזוג או הבנים שמשרתים שם, לגרום להם לחשוב שוב על מה שהם אמורים לעשות ולהפריע להם".

 

היא שאלה את בן זוגה כיצד היה מגיב אילו היתה מממשת את האיום הזה, "והוא אמר, זה היה מפריע לעבודה שלי כמפקד ולתפקוד שלי ושל החיילים שלי, ולכן לא הייתה לי ברירה אלא לנסוע איתך הביתה".

 

אלה הם חייך

 

כשנודע לעתליה בוימל כי בנה הבכור נקרא לשרת בלבנון, היא התפטרה מעבודתה כמורה כדי לשבת מול ביתו של ראש הממשלה וגם מול בית הנשיא בהפגנת יחידה. "הודעתי שאני יושבת שם עד שמוציאים את הבן שלי מלבנון", היא מספרת. "אמרתי שאני לא יכולה לשאת את המחשבה שהוא יהרוג או ייהרג וכל הזמן כתבתי מכתבים למשרד הביטחון ולצבא, וענו לי שלעמדתי כאם אין שום משמעות, משום שהבן שלי הוא בוגר. יום אחד אמר לי אחד המפקדים שלו שאני פציפיסטית וכך למדתי לראשונה שזה מה שאני".

 

בוימל, המתגוררת במצפה יובלים שבגליל, מלמדת מדע המדינה ופילוסופיה במכללה בגוש שגב. מיד לאחר שהתגייס בנה הגדול הצטרפה לארגון "ארבע אמהות". היא פרשה ממנו כעבור זמן, משום שבניגוד לקו הרשמי של הקבוצה, תמכה בסירוב לשרת בלבנון. "ארבע אמהות כעסו עלי כי כתבתי מכתב גלוי לבן שלי ואמרתי לו שהוא נמצא בלבנון בגלל מדיניות צינית של הממשלה, בגלל דרג צבאי פחדן ובגלל אדישות הציבור וקראתי לו לסרב. פניתי אליו גם בתוכנית 'חמש עם גאולה אבן'. זה היה בשידור חי כשנהרג צחי איטח וביום שהבן שלי היה אמור לעלות ללבנון. לפני התוכנית רואיין אביו של צחי, ואז פנתה אלי גאולה אבן ושאלה אותי מה אני אומרת לאביו של צחי, ואני אמרתי שאני לא יודעת איך לנחם אותו ושאני אעשה מעשה לפני שבני נהרג, ולא אחרי.

 

"גאולה אבן שאלה, 'מה תעשי?' אמרתי, אני אעשה שהבן שלי לא יעלה ללבנון. אמרתי שאם הבן שלי ייהרג, זה יהיה כאילו רצחתי אותו במו ידי. ואז פניתי באותו שידור לבני מעל גבי המסך ושאלתי: מה אתה רוצה שיהיה כתוב על המצבה שלך? שיהיה כתוב 'פה נטמן בן שאמר לאמא שלו אל תגידי לי מה לעשות'?"

 

בנה הגדול סירב לסרב. "אני כל הזמן כתבתי והתחננתי על חייו", היא מספרת. "חשתי חוסר אונים. כשהבן שלי היה בלבנון הרגשתי כאילו נגזר דין מוות על אדם חף מפשע. אבל גם הייתי קרועה, כי אני פרי של חינוך פטריוטי, הרי חונכנו להקריב את הבנים, חונכנו שהבנים שלנו הם אמצעי לחימה והבן הגדול שלי הוא פרי החינוך שלי".

 

החרדה שהציפה אותה בתקופה שבנה הגדול שירת בלבנון גרמה לה לחוות את אובדנו בעודו בחיים. "פניתי לידיד שלי, שהוא פסיכולוג, והוא ניסה לעזור לי. הוא אמר דברים כמו, את לא אשמה במה שקרה לו. חוויית האובדן שלי היתה כל כך חריפה, שהוא דיבר אלי כאילו האובדן הזה באמת התרחש. אמרתי לו, הוא לא מת, אני צריכה להילחם על חייו! והוא אמר לי, אבל זה רצונו החופשי".

 

על הקביעה הזאת היא מערערת. "מה רצונם החופשי? הם בוחרים להילחם על חייהם? הם בוחרים להיהרג בתאונות? כשהבן שלי הגדול התגייס פחדתי, אבל גם חשבתי שיהיה לו כיף, בעיקר מבחינה חברתית, ופתאום הבנתי שצבא זה בעצם להרוג או להיהרג. אני מניחה שדרור, שחווה את השבר שלי ושחווה בעצמו את התחושה של אחיו הגדול, שכמעט נהרג ביום הולדתו התשע-עשרה בתאונת אימונים באש חיה, הושפע מכך כשהחליט לסרב להתגייס".

 

בוימל מדגישה שאיננה קוראת לנערים לסרב להתגייס, "כי אז יאשימו אותי בהמרדה, אבל אני כן אומרת להם מה שכתבתי לבני הגדול במכתב גלוי שהתפרסם באחד העיתונים: 'ילדי היקר מכל, למה ועל שום מה בחרת לסכן את חייך?' סיכמתי את המכתב ב'אלה הם חייך ולאף אחד זולתך אין הזכות להחליט מה ייעשה בהם'".

 

אחרי שעזבה את "ארבע אמהות" היתה בוימל פעילה בתנועת "נשים ואמהות לשלום" והצטרפה ל"פרופיל חדש" כשנודע לה שהארגון תומך בסרבני מצפון. "אני מסתכלת על העניין של הסרבנות לא מהצד של פשעי מלחמה, אלא מהצד של החייל הצעיר וזכותו על חייו. הרי מה זאת הזכות הראשונה של האדם אם לא חייו, ופה אנחנו מדברים על חברה ששוללת את הזכות הזאת מאנשים צעירים ואני חושבת שמותר להם להתקומם כנגד זה וגם להתקומם כנגד התפקיד של להיות אמצעי הגנה על חיי אחרים. ומה עם חייהם שלהם? מי אמר שאם בחור צעיר רוצה לחיות אז פתאום הוא אגואיסט?"

 

את שיקוליה היא פירטה במכתב ששלחה לרמטכ"ל. "כתבתי לו שלפי השקפתנו זה מנוגד למצפוננו ולתפקידנו כהורים לסכן את ילדינו. חובתי כאמא לשמור על ילדי בחיים. יכולתי לא ללדת אותם, אבל מהרגע שילדתי אותם חובתי לשמור אותם בחיים עד שלהם עצמם יהיו ילדים".

היא מתמודדת שוב ושוב עם טיעוני האנשים שאומרים, מה לעשות, צריך להתגייס. "מה זה הצריך הזה? למה שייהרגו דווקא ילדים? אם באמת צריך כל כך, שיתגייסו המבוגרים. אני כל הזמן אומרת, ששרון וערפאת יילחמו, למה הם צריכים לשלוח במקומם את הצעירים שימותו? אני גם לא מצליחה להבין למה חייהם של גברים שווים פחות מחייהן של נשים, ולמה גברים מוכנים להסכים לזה. מה פתאום שהבן שלי יגן עלי? אם כבר, אני אמורה להגן עליו. אני אמורה להקריב את חיי כדי להציל אותו, ולא להפך".

 

ואם כל זה לא משכנע, היא מגייסת לצדה גם נימוק דמוקרטי עקרוני. "רבים מהילדים שעומדים על סף גיוס ורבים מהילדים שכבר משרתים בצה"ל אפילו לא הספיקו להצביע בבחירות האחרונות, ומכאן שעדיין לא נתנו את הסכמתם, כבוגרים, לקו שהממשלה - שנבחרה בקולות שאינם קולותיהם - נוקטת".

 

אמא, זה נגמר

 

פונדק-שגיא, פסיכולוגית, היא פעילת שלום ותיקה. היא הכירה לראשונה את בוימל כשנאמר לה ש"יש אישה אחת שהבן שלה צריך לעלות ללבנון והיא התפטרה מהעבודה שלה ועזבה את הבית שלה בצפון כדי לשבת מול בית ראש הממשלה עד שיוציאו את הבן שלה ואת הצבא מלבנון, והאוטו שלה נשאר תקוע מול כפר ויתקין. נסעתי לכפר ויתקין ולקחתי את האוטו ובאתי לשבת איתה".

 

אחיה של פונדק, אורי, נהרג ב-73', ימים ספורים לפני סוף המלחמה. "פרק חיים שהתחיל אצלי כילדה בת שתים-עשרה שאחיה הגדול מתגייס וממשיך בגיל שש-עשרה כשהוא נהרג, הסתיים ביום שבני אייל התקשר אלי מהבקו"ם ואמר לי, 'אמא, זה נגמר'. כשהוא אמר שזה נגמר ידעתי שבמאבק אחד לפחות ניצחתי, לא ייקחו לי גם את הילד".

 

את "פרופיל חדש" הקימה פונדק-שגיא לאחר פעילות פוליטית ארוכה ב"אמהות ונשים למען שלום". התנועה הזאת לא תמכה בסירוב ורשימת חברותיה התקשטה באמהות של חיילים המשרתים בתפקידים המסוכנים ביותר. אייל שגיא עוד לא קיבל אז צו גיוס ראשון. אבל "במסגרת הפעילות שלי שם", מספרת אמו, "התחלתי לשאול את עצמי מאיפה זה בא, הדבר האיום הזה, שאמהות מוכנות שילדים בני שמונה-עשרה יילחמו בעדן? זה הרי מנוגד לעצם האימהות. ראיתי גם שיותר ויותר חבר'ה צעירים מצביעים ברגליים, 25% מוצאים דרך לא להתגייס ו-20% מאלה שמתגייסים משתחררים לאחר זמן קצר. בעצם, מה שעשינו כשהקמנו את 'פרופיל חדש' היה לקחת את הנתון הקיים ממילא של סרבנות ולנסות להפוך אותו ללגיטימי, משום שאנחנו רוצים חברה אזרחית".

 

כשאייל בנה קיבל צו ראשון הרגישה פונדק-שגיא, ש"ישנה סתירה בין הדיבורים שלי על שלום, מצד אחד, ושליחת הילד שלי למלחמה". התחושה הזאת קיבלה משנה תוקף לנוכח מוראות השנה וחצי האחרונות. "לפעמים אני מרגישה כמו הנשים הללו בגרמניה, שהיו עומדות ליד הכיור ושוטפות כלים ובאותו זמן הן היו גם מביטות באדישות דרך החלון ורואות את הרכבות שנוסעות על המסילה מלאות ביהודים, והן היו ממשיכות לשטוף את הכלים. אני לא מוכנה להיות אדם כזה ואשה כזאת ואמא כזאת".

 

המסקנה, לדעתה, היא "להפסיק לשתף פעולה עם מדיניות של ממשלה שעושה דברים כאלה איומים למען המשך הכיבוש. חייבים לקום ולמחות, ואני רואה את הסירוב ככלי הכי נכון והכי אמיץ של מחאה, ולכן כל כך שמחתי לקרוא את מכתב הקצינים, שבעיני מסמן סוג של מפנה חשוב. הם אומרים, אני יותר לא משתף פעולה, וזה גם מה שאני אומרת כשאני תומכת בסירוב: אני לא האשה הזאת שממשיכה לשטוף כלים".

 

מאז שהחליטה לעזור לבנה לא להתגייס, היא מספרת, היא היתה קורבן של נידוי חברתי. "חברים שלנו הפסיקו לדבר אתנו. כשרק התחלתי עם 'פרופיל חדש' הייתי אומרת לחברות שלי, אני את הבן שלי לא שולחת, אם אתן רוצות תשלחו את הילד שלכן, אבל קודם תסתכלו לו טוב-טוב בעיניים ותגידו לו כך: אני שולחת אותך למות בשבילי, כי אדמה יותר חשובה לי מהחיים שלי. אז החברות שלי הסתלקו ממני".

 

מאז היא הקצינה עוד את עמדתה. "עכשיו אני אומרת גם, שהתפקיד של כל ההורים לעזור לבנים שלהם לא להתגייס. כי אם הם יתגייסו, וגם אם בסוף יחזרו הביתה בחיים, איזה ילד יקבלו ההורים בחזרה הביתה? זה הילד שהם חיתלו והאכילו והתרוצצו חצי לילה כדי למצוא לו רופא תורן, ואז הם שלחו אותו לצבא והנה הוא חזר משם חי, אבל בעוד כמה שנים, כשהוא יסתכל בעיניים של הילד שלו עצמו, הוא יאמר לעצמו שהמבט של הילד שהוא אוהב כל כך מזכיר לו מבט של ילד אחר, מבטו של הילד שפעם הוא ירה בו מטווח קצר במחנה הפליטים או במחסום. בגלל זה אני אומרת עכשיו להורים, קומו עכשיו ותחזירו את הילדים הביתה. עכשיו התפקיד שלנו כהורים זה ללכת למקומות שבהם נמצאים הילדים שלנו, בבקו"ם או בשטחים, לתפוס לילדים את הידיים ולומר, זהו, עכשיו אתה בא הביתה". *

 

גילוי של חולשה

 

דברי הסרבנים והנשים שתומכות בהם מזעזעים את אורנה שמעוני, אם שכולה שהייתה בין מקימות "ארבע אמהות" ונמנית היום עם התנועה הממשיכה, ששינתה את שמה ל"היום השביעי". תנועת "היום השביעי" קוראת ליציאה מהשטחים, ואם יש צורך גם להיפרדות חד צדדית בלי הסכם. הקו הרשמי של התנועה מתנגד נחרצות לסרבנות.

 

שמעוני: "אני לא רואה בסירוב גילוי של אומץ, אלא גילוי של חולשה. אני חושבת שכל חייל שנתקל בפעולות בלתי חוקיות חייב לסרב, או להגיב בתוך הצבא, או לרוץ לעיתון להתלונן, ואני חושבת שרק כך אפשר לשמור על ההתנהגות של צה"ל, שבדרך כלל היא התנהגות למופת של צבא. גם כאקט פוליטי אני מתנגדת לזה מאוד, כי סרבנות היא לא אומץ. האומץ הוא כשאתה נאבק בתוך המערכת. אני חושבת שסרבנות שתופסת תאוצה יכולה להביא למלחמת אחים ונוגדת את הדמוקרטיה".