שהקצין יספור טנקים

 

בישראל קיים מצב ייחודי, שבו לצבא יש מונופול על ההערכה הלאומית

 

אורי בר-יוסף, הארץ, 5.9.02

 

 

"לכל מדינה יש צבא", קבע בזמנו הרוזן אונורה דה מירבו, והוסיף: "פרוסיה היא צבא שיש לו מדינה". באחרונה, על רקע התבטאויות הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר, ניסיונות קצינים בכירים במטכ"ל לחתור תחת תוכנית שר הביטחון להסדר עם הפלשתינאים, והצעות של גורמים בצבא שמנסים להנחות את בג"ץ מה עליו לעשות כדי לשמור על ביטחון המדינה - דומה כי גם ישראל נהפכה כזאת. אמנם, כבר היו רמטכ"לים ואלופים שחשבו שהם יודעים טוב יותר מאחרים מה האינטרס הלאומי. אבל הבליץ התקשורתי האחרון של צה"ל עולה על כל מה שהכרנו בעבר.

 

העיתונות התמקדה בעיקר בפן האישי: יושרו וישירותו של משה יעלון, איש תנועת נוער שורשי; דן חלוץ וקרבתו לראש הממשלה; חולשתו של שר הביטחון, שאינו מסוגל לרסן את אנשי הצבא. פחות נאמר על ההתפתחות המוסדית שהביאה את ישראל למצב, שבו לרמטכ"ל נדמה שהמדינה זה הוא.

 

בישראל מתקיים מצב ייחודי, שבו לצבא יש מונופול על שני המרכיבים המרכזיים בגיבוש מדיניות הביטחון הלאומי: הערכת המודיעין הלאומית, והאחריות לבניין הכוח. עד היום לא ברור, מדוע המעריך הלאומי במדינת ישראל לובש מדים. בכל מדינה דמוקרטית תפקיד המודיעין הצבאי הוא לספור טנקים, לאתר מטרות, ולהעריך את כוחו הצבאי של היריב. הערכות מדיניות הן עניינם של מומחי מודיעין אזרחיים.

 

גם בישראל יועד בתחילה משרד החוץ לשמש כמעריך לאומי. אבל הדבר לא עמד בראש מעיניי המשרד, משאבים לא היו, וצה"ל השתלט על הפרויקט. ומאז, האלתור נהפך למוסכמה, כשהנימוק הבולט לכך הוא: מכיוון שהאיום החמור ביותר על קיומה של ישראל הוא מתקפת פתע ערבית, המעריך הלאומי חייב להיות צבאי. לעובדה שרק פעם אחת בתולדות הסכסוך, ב-1973, יצאו הערבים למתקפת פתע נגד ישראל ואמ"ן כשל אז כישלון טוטלי במתן התרעה, אין משמעות. שהרי בישראל קיים קונסנסוס עיוור, בין אנשי הצבא, הפוליטיקאים, והפרשנים, שהמצב הקיים הוא הנכון.

 

הקונסנסוס הזה גם מתעלם מבעיות אחרות במבנה הקיים. למשל, בין פיו של המעריך הלאומי, ראש אמ"ן, ובין אוזנו של ראש הממשלה חוצצים על פי רוב שלושה דרגים: סגן רמטכ"ל, רמטכ"ל, ושר ביטחון. בארצות הברית, ראש הסי-איי-אי הוא יועצו של הנשיא לענייני מודיעין, ואיש אינו חוצץ ביניהם.

 

אנשי צבא, מעצם הכשרתם וצורת חשיבתם, בנויים פחות טוב להתמודד עם מורכבותה של החברה האזרחית שאותה הם אמורים להבין ולנתח. ינסו סניגורי השיטה הקיימת להסביר, מה הופך, למשל, רב סרן ששירת כקצין מודיעין בפיקוד צפון, וידע אולי היכן נמצא כל איש חיזבאללה, למומחה מדיני המסוגל להבין את נפתולי הפוליטיקה המצרית, או את מורכבות שיקולי הבית הלבן בהחלטה אם להכות או לא את סדאם חוסיין. מודיעין צבאי גם בנוי מטבעו למתן התרעות על איומים צבאיים, ולא לאיתור הזדמנויות מדיניות.

 

אותם דברים אפשר לומר גם בנוגע לגיבוש המענה לאיומים. הקמת המועצה לביטחון לאומי היא בלא ספק צעד מבורך. אבל העובדה שאין לה מעמד ברור המעוגן בחוק וכן היותה מאוישת עד לאחרונה באנשי צבא לשעבר כשלרשותה מספר מומחים קטן בהשוואה למשאבים הבלתי נדלים של אגף תכנון (אג"ת) בצה"ל פוגמים ביכולתה לשמש חלופה ממשית.

 

לישראל דרוש בעל בית אזרחי, שיחזיר את אמ"ן לממדים הראויים לו, שיאציל לגוף מודיעיני אזרחי את האחריות להערכת המודיעין הלאומית, שיהפוך את אג"ת לאגף העוסק בתכנון צבאי טהור ויאפשר למועצה לביטחון לאומי ליהפך לגוף המרכזי המבצע עבודת מטה בתחום הביטחון הלאומי. אבל במדינת הפוליטיקאים הקטנים, קציני הצבא השאפתניים ופרשני הביטחון המתפקדים בעיקר כשלוחי דובר צה"ל - הסיכוי שזה יקרה אינו גדול.

 

הכותב הוא מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה