ייסורי חייל צעיר

 

מה לימד אותי השירות בשטחים. מונולוג של חייל קרבי

 

אורי סלעי, מעריב, 8.2.02

 

 

הוא בן 20, חייל בסדיר, מיישוב בצפון הארץ. אחרי שסיים תיכון יצא לשנת שירות. שם, במשך שנה, עסק בעיקר בלימודי יהדות, ציונות, פילוסופיה, חינוך ובפעילות חברתית בקהילה. ואז הגיע הזמן להתגייס.

 

"ידעתי שאני אמור ללכת בכל מקרה לקרבי", הוא מספר. "לא רציתי להתחמק מזה והלכתי ביחד עם עשרה חבר'ה מהשנת שירות לחטיבת חי"ר, מתוך רצון שלנו להיות ביחד ובעיקר מתוך הרעיון לשרת במקום שיש בו אנשים מכל שכבות האוכלוסייה. התגייסנו באמת מתוך תחושה של שליחות.

 

"באותה תקופה, לפני הגיוס, לא היו לי בכלל דילמות אם לשרת בשטחים. היתה אז תחושה שהולכים לקראת פתרון, וידעתי שמקסימום, אם אשרת בשטחים, זה יהיה כדי לפנות התנחלויות. כבר אז תיארתי לעצמי שזה לא כיף לגרום לאנשים סבל ולהעביר אותם בית, אבל הייתי עושה את זה".

 

עכשיו, אחרי יותר משנה וחצי של שירות, החליט שבוער לו לדבר. שהוא מוכרח. הוא אומר שלום לתמימות אבל לא נפטר מתחושת השליחות. אלא שעכשיו שליחותו שונה. הוא חושב שלנו, אלה שנמצאים בעורף, אין מושג מה באמת קורה שם, בשטחים. "אפילו כשסיפרתי להורים שלי ולאחיות שלי מה קורה במחסום שבו אני משרת ואיזה ד ברים ראיתי, הם אמרו לי שהם אף פעם לא חשבו שזה ככה, כי לא רואים את זה בטלוויזיה ולא קוראים על זה בעיתון. הם, כמו כולם, פשוט לא תיארו לעצמם".

 

למרות שכלי התקשורת עמוסים בדיווחים על הנעשה בשטחים, הוא עצמו חושב שקיים מנגנון משומן של הסתרה. "קח את הריסת הבתים ברפיח", הוא אומר. "את מי ראיינו? את האלוף, האוגדונר והמח"ט. לא ראיינו אף אחד מהחיילים או מהקצינים הזוטרים שבאמת עשו את הדברים, שראו בעיניים. אני חושב שאם מנסים להסתיר משהו, אז כנראה שיש מה להסתיר.

 

"כשאתה לא יודע את כל המידע, קל לך להסתכל רק על הצד שלך, ואז תמיד נראה לך שאתה צודק והאחרים טועים. ככל שיש לך יותר מידע אז דרך ההסתכלות הזאת מתערערת. את פיגועי הטרור רואים כל הזמן, אבל את הכיבוש לא רואים כי הוא רחוק, כי הם לא מדברים בשפה שלך וזה לא מגיע לטלוויזיה. חשוב מאוד להיות שם, לראות את זה ולחוות את זה".

 

אחרי שמונה חודשים בשטחים, הוא מרגיש שאינו יכול יותר להתעלם. "היום המצב הרבה יותר קיצוני, גם המצב הפוליטי והאישי ולכן צריך לנקוט עמדה", הוא אומר. "ראיתי איך זה השפיע על הפלסטינים ולא פחות חשוב - ראיתי איך זה משפיע עלי נו".

 

- איך זה השפיע עליך?

 

"אני חושב שהיום, אחרי שהייתי בשטחים, אני דווקא יותר מחוזק בדעות שלי. כמובן שגם גיליתי על עצמי דברים פחות נעימים, כמו מצבים שהייתי צריך להתערב ולא התערבתי. אבל דווקא מתוך זה היה לי כוח והרגשתי צורך והיה לי יותר אומץ להתערב".

 

תקרית הילד והפלנלית

 

הפעם הראשונה שהגיע לשטחים היתה אחרי חודשיים בצבא, במהלך הטירונות. "אז עוד לא ראיתי דברים שהפריעו לי", הוא מספר, "חוץ מזה שהיינו צריכים לעשות חיפוש גופני על הפועלים. אחרי היום הראשון הבנתי שזה לא נעים לי וסידרתי לעצמי להיות באיזו תורנות, כדי לא להיות שם ביום השני. בהתחלה גם לא היה לנו קשר עם האוכלוסייה ובקושי ראינו פלסטינים.

 

"אני זוכר שעשינו פעם ריצה מסביב להתנחלות שאבטחנו אותה, ותוך כדי הריצה הצלחתי לראות כמה בתים בחאן יונס. זה מאוד עניין אותי אבל היינו חייבים להמשיך לרוץ, כי זה אזור שיורים בו. כבר אז זה הפריע לי: אתה נמצא בהתנחלות עם וילות ומדשאות וממול אתה רואה את הבתים של הפלסטינים. אפילו שאלתי כמה משפחות שהתארחנו אצלן אם זה לא מפריע להן, ומה שגיליתי זה בעיקר ניכור. אנשים שרובם באו בשביל איכות חיים, וכל השאר לא באמת מעניין אותם".

 

- ואז ראית דברים שלא ידעת שקיימים?

 

"כן. אז היתה הפעם הראשונה. עשינו אבטחה באיזו התנחלות בגוש קטיף. עמדתי עם חבר בש.ג, חיכינו לצאת הביתה, ורכז הביטחון של היישוב נכנס עם האוטו שלו לתוך היישוב ועצר. היו איתו שני ילדים יהודים, יכול להיות הילדים שלו, וילד פלסטיני שקשה לי להעריך את גילו, כי הוא היה שמן כזה. הוא היה בן עשר, אולי קצת יותר. העיניים של הילד הפלסטיני היו מכוסות בפלנלית, את הידיים קשרו לו עם אזיקוני פלסטיק. פעם ראשונה בחיים שראיתי דבר כזה.

 

"ואז הרכז, שהוא בעצם אזרח בגיל של אבא שלי פחות או יותר, הוציא את הילד מהאוטו בדחיפות ובאגרופים. לא אגרופים חזקים, אבל זה בטח לא דבר שהיה צריך להיעשות, כי הילד היה בכל מקרה קשור. הילד בכה כל הזמן, הילדים היהודים הסתכלו, והרכז שאל אותו אם הוא רוצה מים. הילד הפלסטיני ענה שהוא לא רוצה, אז האיש הזה הכריח אותו בצעקות לשתות ודחף לו מים לפה".

 

- מה פתאום רכז ביטחון מחזיק ילד פלסטיני קשור?

 

"הוא תפס את הילד הזה שכנראה שם מסמרים על הכביש ליד נוה-דקלים. הוא חשב לחנך אותו ולהבהיל אותו כדי שלא יעשה את זה עוד פעם. הילד שאל כל הזמן 'איפה אני?', כי העיניים שלו היו קשורות, והמבוגר לא ענה לו. אני לא יודע אם יש לו אישור או סמכות בתור רכז ביטחון לקחת את הילד במכונית שלו, אבל ראיתי שהוא קשר לו את הידיים, ובגלל זה אני לא מבין למה הוא בכלל כיסה לו את העיניים ובשביל מה הוא נתן לו אגרופים והוציא אותו בדחיפות וקללות.

 

"דווקא החייל שהיה לידי, שמכיר אותי יחסית טוב, אמר לי כל הזמן: 'אל תתערב ואל תגיד לו כלום'".

 

- ולא אמרת?

 

"אני לא יודע איך נגררתי אחרי זה, אבל כנראה שגם בגלל שהיינו בדרך הביתה, אז באמת שתקתי. עלינו על האוטו ונסענו לכיוון הבית. אחר כך זה נורא הציק לי. כל הדרך הביתה הרגשתי שאכזבתי את עצמי, שהייתי צריך להתנהג אחרת ושהיה לי נוח להתעלם.

 

"הרבה פעמים בחיים היה לי יותר נוח להתעלם מדברים, ודווקא תוך כדי השירות בשטחים למדתי לעמוד על שלי ולהגיד מה לא נראה לי ולהתלונן. כמובן שגם יותר הסתבכתי בגלל זה. ולכן אני מרוצה, אם אפשר בכלל להגיד את זה, מהשירות בשטחים. זה עשה שינוי באישיות שלי, כי בפעם השנייה והשלישית זה כבר לא היה אותו דבר, כי ידעתי - או ככה לפחות חשבתי כשהתגייסתי - שאני הולך לשרת בשטחים מתוך תחושת שליחות; שאיפה שאני אהיה לא יקרו דברים שלא צריכים לקרות".

 

תקרית המקרר והעיוור

 

 "הפעם השנייה היתה כעבור כמה חודשים. הציבו אותנו באחד המחסומים. היה במחסום ויכוח עם אנשים שרצו להעביר מקרר, ואמרו להם לחכות לערב, שיגיע הכלב שיריח אם זה בסדר. בערב הכלב לא הגיע והתחיל הוויכוח. בין הפלסטינים שהיו שם היה אחד עיוור, שקנה את המקרר הזה, והמפקדים במחסום אמרו לו אחרי כמה שעות שילך הביתה כי בכל מקרה המקרר לא יעבור.

 

"אני עמדתי בעמדה של המאבטח ורק אחרי כמה דקות קלטתי שהוא עיוור. ראיתי שהוא מגשש את הדרך שלו בין כל הברזלים שהיו במחסום וצעקתי לחייל שעמד למטה שיעזור לו. החייל אמר לי: 'מה פתאום, למה שאני אעשה דבר כזה אחרי שהם עושים פיגועים'. לא האמנתי שזה מה שהוא עונה לי, כשהוא רואה עיוור שמועד ואמרתי לו: 'אני מבקש שתעזור לו, ואם לא, אני ארד מהעמדה ואעזור לו בעצמי'. החייל שעמד שם לא הסכים אז ירדתי מהעמדה, ולקחתי לעיוור את היד.

 

"זאת בעצם היתה הפעם הראשונה מאז תחילת השירות שלי בשטחים שבכלל נגעתי בפלסטיני. כולם מסביב היו בשוק, אפשר לחשוב מה עשיתי. נתתי לעיוור יד. עליתי לעמדה ומאוד התרגשתי, כי עשיתי מין משהו אסור כזה. זה מין אומץ שתפסתי. ידעתי שהייתי חייב לעשות את זה. היתה לי הרגשה מאוד מיוחדת, זה ממש היה רגע יוצר דופן שנתן לי כוח לפעמים הבאות".

 

- עשו לך משהו?

 

"הגיע המפקד שלי וצעק עלי ששברתי שמירה ושזאת נטישת עמדה. בסוף לא עשו לי כלום. כשסיפרתי על זה מאוחר יותר להורים שלי, אבא שלי אמר לי שהוא לא חושב שאני צריך להמשיך להסכים לשרת עם אנשים כאלה שלא מוכנים להושיט יד לעיוור.

 

"המפקדים שלי דיברו איתי כמובן רק על נטישת העמדה ולא על זה שהחייל שעמד למטה לא הסכים להושיט את היד לעיוור. העניין הוא שלא היו צריכים להעמיד אותי בדילמה הזאת בכלל. לבן אדם רגיל ופשוט, לא בשטחים, זה נראה מעשה הכי רגיל וטבעי".

 

תקרית הטרטורים

 

 "אחרי כמה שבועות הייתי עד לעוד מקרה. היתה שעת צהריים, היה חם ומשעמם, ולמחסום הגיעו איזה שלושה פלסטינים וילד. במחסום שבו היינו היו שני שערים. הם עברו את הבדיקות והתקדמו לכיוון היציאה והמפקד אמר להם ללכת לשער הימני. הם הלכו. ואז הוא אמר להם: 'לא, תלכו בשמאלי', אז הם יצאו מהמסלול הימני ועברו לשמאלי. ואז הוא שוב אמר להם: 'לא, אמרתי לימני'. הם שוב חזרו לימני וככה זה המשיך כמה דקות, כשהוא מעביר אותם משער לשער. ראיתי שהם חצי צוחקים, כי הם לא ידעו אם לצחוק או להתנגד. תבין שהמפקד הזה עוד נחשב למפקד הטוב".

 

- למה הוא עשה את זה?

 

"לדעתי מתוך תחושה של כוח. מין בדיקה כזאת של מה הוא יכול לעשות. הוא גם לא רואה את הצד השני בתור בן אדם, כי בכלל אין שפה משותפת. הם לא יודעים עברית ואנחנו לא יודעים ערבית. היה במחסום יחד איתנו חייל שקט כזה, מהאנשים שאתה חושב שלא יכולים לפגוע בזבוב. אחרי כמה שעות הוא עשה את אותו דבר, מול מפקד אחר, לאנשים אחרים. זה החינוך שמגיע מהמפקד בשטח? החייל הזה פשוט חשב שזה נורא נחמד.

 

"אחרי זה הם יצאו החוצה, והמפקד שאל אותו לידי, בקול רם, בכוונה, כי הם כבר ה כירו את הדעות שלי: 'אם היית יכול, מה היית עושה להם?' והחייל ענה לו: 'הייתי מרביץ להם והורג אותם'. הם רצו שאני אשמע את זה ולמעשה המפקד פשוט עודד אותו. זה כמו ב'בעל זבוב', שיש את הטוב והרע, וכל הילדים הולכים אחרי הרע כי הרבה יותר כריזמטי ומושך".

 

- הפעם כבר התלוננת?

 

"כן. אחרי שהתלוננתי על המפקד, למפקד המחלקה, הגיע אלי המפקד שעשה את זה ואמר שהוא עשה את זה בגלל שתיקנו את השער, והוא הריץ אותם כדי לבדוק אם השערים עובדים. זה מופרך, ולו בגלל שתיקנו את השערים האלה יום קודם. שאלתי אותו למה הוא בכלל עשה את זה, והוא אמר לי: 'מה, צחוקים איתם, לא?'".

 

- איך הגיבו לזה החיילים האחרים במחסום?

 

"כל מי ששמע על זה התייחס לזה בתור איזה קוריוז. כולם התעסקו בשאלה האם אני מתכוון לעשות משהו למפקד, ואף אחד לא חשב על המעשה עצמו, אם זה נורמלי בכלל".

 

- לא דיברו איתכם על זה?

 

"התלבטתי עם המ"פ אם להמשיך לשרת בשטחים או לא, והוא אמר לי שמאוד חשוב שאנשים כמוני יישארו בפלוגה. אבל עובדה שבכל פעם שהתלוננתי על אנשים אחרים, על דברים חריגים, אף אחד לא עשה כלום. לא ראיתי אף פעם שדיברו על זה איתנו, הח יילים".

 

תקרית תפוחי האדמה

 

הבעיה, בעיניו, היא שהמצב הבסיסי לא חוקי. "זה לא מעשה כזה או אחר שנוגד את הנהלים", הוא אומר, "וזה לא בהכרח מפקד שהחליט לקלל ולהרביץ. זה משהו שטבוע בעצם בשיטה. גם אם כל המפקדים יתנהגו לפי הכללים, גם אז, בפקודות עצמן יש בעיני דברים לא חוקיים".

 

- כמו מה למשל?

 

"כמו האיסור על העברת סחורות במחסומים בין שטח בי לאיי. הרי כשנותנים להעביר את הסחורות אף אחד לא בודק אותן, לפחות לא במחסום שלנו. במחסום שאני הייתי בו היה איסור להעביר סחורה. אם פלסטיני רוצה להעביר שתי שקיות של תפוחי אדמה זה בסדר; אם מישהו לוקח ארבע, זה כבר נחשב כמות מסחרית. ובמקרה כזה, זה כבר נתון לשיקול דעתו של המפקד בשטח. אם משעמם לו, אז הוא לא ייתן להם להעביר את הארבע שקיות של התפוחי אדמה. אם הוא במצב רוח טוב, אז הוא יאשר את זה.

 

"המקרה הכי קיצוני שנחשפתי אליו היה עם אשה זקנה שרצתה להעביר כמה שקיות של תפוחי אדמה. בדרך כלל, בכאלה מקרים, הפלסטינים מביאים הרבה ילדים וכל ילד לוקח שקית או שתיים. או שאותה זקנה עוברת פעמיים, כל פעם עם שתי שקיות.

 

"הייתי בעמדת מאבטח כזאת, כמו תמיד, כי היה לי קשה להיות בתוך כל ז ה. העדפתי לראות את הדברים יחסית מלמעלה ולא לקחת חלק. ראיתי את אותה זקנה עוברת עם שתי שקיות של תפוחי אדמה ואת המפקד של המחסום עוצר אותה ומקלל אותה.

 

"זה היה בעברית. המפקדים לא באמת יודעים ערבית, למרות שיש פקודה כזאת שבכל מחסום צריך להיות חייל דובר ערבית וקצין. לא נעשה שום מאמץ לקיים את הפקודה. עובדה - כל הקצינים הגבוהים שהגיעו אלינו למחסום לביקורות לא העירו על זה. אולי הם לא שמעו על הפקודה הזאת. הוא צעק עליה: 'כוס אמא שלך', ו'מה את עושה פה', ישר בצעקות. הם התחילו להתווכח והיא חזרה למקומה והוא המשיך לקלל: 'כוס אמא של כל הפלסטינים', כדי שכל מי שנמצא מסביב ישמע אותו. היא חזרה לעמוד בקצה של המחסום.

 

"שאלתי את המפקד למה הוא ישר צועק עליה ולמה הוא מקלל אותה, והוא אמר: 'אני מכיר אותה, היא מעבירה סחורה, כל פעם היא מביאה שתי שקיות וחוזרת'. הוא הודיע לה שאם היא הולכת, אז היא לא חוזרת. הוא לא נתן לה לעבור, וחסם אותה בגופו.

 

"אחרי כמה דקות ראיתי את הקצין שעמד יחד עם המפקד הזה בעמדה, ואני רואה אותם צוחקים על זה, ושומע את המפקד אומר לקצין: 'קרעתי לה את השקיות'. לקחתי את המשקפת ורא יתי אותה עומדת רחוק, עם השקיות שלה קרועות ותפוחי האדמה שלה מפוזרים על הרצפה".

 

- איך הרגשת?

 

"זאת הרגשה נוראית, כי בעצם זה שאני עומד שם ומאבטח אני שותף לזה. חיכיתי שאף אחד לא יראה, ניגשתי אליה ועזרתי לה לאסוף את התפוחי אדמה לתוך שקיות זבל שהבאתי לה מהמחסן. אני לא חושב שהיא תזכור את הפרצוף שלי, אבל עשיתי את זה גם כדי שהיא תדע שלא כולנו כאלה, וגם כדי לנקות את עצמי, שאני לא אהיה חלק מזה. עבדתי על איזה חייל דביל, שאמרו לי ללכת אליה, כדי שהוא לא יקרא למפקד".

 

- היא אמרה משהו?

 

"היא נורא התרגשה וראיתי בעיניים שלה איך היא אסירת תודה. היה לי מאוד חשוב המגע הזה עם האנשים עצמם, שתמיד אני מסתכל עליהם במשקפות. בגלל שאני תמיד מעדיף להיות מאבטח, אני תמיד עומד בצד. גם אם הייתי עושה הכל בסדר והייתי מנומס, זה היה נחשב בעיניהם להשפלה. היה חשוב לי ששנינו נצא מהתפקידים שלנו, ואני אוכל להסתכל עליהם כאנשים ולא כאובייקטים שצריך להעביר אותם במחסום".

 

- עשית עם זה משהו? דיווחת?

 

"שלחתי מכתב למפקד הגדוד ולמ"פ אבל הם לא ענו. לא ראיתי שהם הענישו מישהו. אחרי זה אותו מפקד נשאר בתפקידו וגם יצ א לאיזה קורס. הקצין קודם להיות סמ"פ. איתנו, החיילים, אף אחד לא דיבר על זה".

 

לא מדברים על זה

 

- איך אתה מסביר את המציאות הזאת?

 

"זה לא שההתנהגות של החיילים היא חריגה. לפחות לפי ההתרשמות שלי זה הכלל. אלה שיושבים למעלה לא עושים שום דבר כדי למנוע את זה. כל התקופה שהיינו בשטחים לא היה שום דיון, שיעור או ישיבה על הנושאים האלה. אני זוכר רק שיעור אחד שקיבלנו בקו. במשך שמונה חודשים ששירתתי בעזה היו 40 דקות שאפשר לקרוא להן דיון ערכי. וגם אז דובר על זה שלא צריך לירות סתם, כי אפשר לפגוע בילד או זקן וזה לא נראה טוב בתקשורת. מה הרעיון? שהמלחמה היא בתקשורת. התפרצתי ואמרתי שאתה לא אמור לירות בילד כי זה לא מוסרי, לא רק בגלל שזה לא נראה טוב בטלוויזיה".

 

- לא היו הוראות מדויקות לגבי התנהגות עם האוכלוסייה?

 

"הוראות פתיחה באש כן הועברו, ולפעמים בתדריכים היו מדברים על זה או מזכירים את זה. עשו לנו המון שיעורים אחרים, על כלי נשק ועל הוראות בטיחות, אבל על דילמות מוסריות, על התנהגות לאנשים, לא היה שום דיבור. משפט אחד בתדריך, פעם בחודש, זה לא רציני.

 

"לא יכול להיות שהמדיניות הזו לא מוכתבת מלמעלה. אם המפקדים הבכירים היו רוצים, אז הם היו דואגים שהמסר הנכון היה עובר".

 

- יש בכל ל מסר נכון בסיטואציה כזאת?

 

"אתה נמצא בתוך עמדת בטון והם עוברים בשערים האלקטרוניים, ואם זה מצפצף אתה צועק להם בערבית לחזור או לשים את כל חפצי המתכת על הבטון. יש אנשים עם תכשיטים ושעונים או כאלה שצריכים להוריד את הסנדלים וללכת יחפים. אני יושב שם ומבין שזה משפיל. אני חושב על עצמי. כשאני עובר כאלה בדיקות בשדה תעופה זה בסדר, אבל זה בגלל שאני עושה את זה לעתים רחוקות. הם עוברים את זה לפחות פעם ביום, ואני מבין שככה הם חיים יום-יום. וגם אם מישהו בודק אותי בקניון, אני מזדהה איתו, כי הוא איתי. אבל אין שום סיבה שהם יזדהו איתי, כי אני לא עושה את הבדיקות האלה למענם. ואז אני מבין שאני יותר בצד שלהם, מזדהה איתם.

 

"ההרגשה היא כמו בסרט של צ'רלי צ'פלין, בורג במערכת גדולה. כל האנשים שיושבים למעלה משחקים בחיילים הקטנים בשביל האינטרסים שלהם. והמצב בגדוד שלי עוד יחסית טוב. אנחנו גדוד ממושמע, ראש קשה, שמקפידים על כל דבר. זאת לא אווירה כמו שאני שומע במקומות אחרים או ביחידות אחרות שזורקים אותם באיזה חור בשטחים והם באמת עושים מה שהם רוצים, ככה לפחות שמעתי. אצלנו יחסית יש משמעת".

 

- ובתוך כל ז ה אתה עובר מין תהליך של התבגרות, מגבש לעצמך עמדות ברורות.

 

"כל יום הייתי אומר: 'תשימו אותי במטבח', כי כשהייתי עומד שם היתה לי הרגשה של בחילה. אני חושב שהייתי צריך להקצין את העמדות שלי, כי דברים צריכים להיות ברורים. המציאות גוררת אותך למצב שבו אתה צריך לקבוע עמדה. במשך הזמן אתה מגלה איך הפלסטינים שעוברים במחסום מסתכלים עליך. אני מבין איך הם רואים אותי, אני מבין שאני עומד במחסום עם נשק מעליהם, וברגעים האלה אני מבין שאני לא צריך להיות נחמד שם, אלא שאני לא צריך להיות שם בכלל".

 

- איך החיילים האחרים, החברים שלך, הגיבו?

 

"כבר בטירונות, עוד כשהיו שיחות, הבעתי את הדעות שלי, אבל זה לא עבר לכל המחלקה. במשך הזמן, כשהיינו במחסום, זה נודע יותר. אז לא ניסיתי להסתיר את הדעות שלי ודיברתי על זה כל הזמן. בהתחלה הייתי מדבר על זה עם חברים כמו שמדברים עם חברים. זאת היתה בעיקר עילה לצחוקים. המפקדים בכלל לא הבינו את זה ושאלו אותי כל הזמן כל מיני שאלות כדי לבדוק איך אני חושב".

 

- זה תהליך שמלווה בבדידות?

 

"אני חושב שנחשפתי יותר ככל שהייתי מגובש יותר עם עצמי. יש מקרים ומקומות שבהם אני מרג יש שאני לא רוצה להיות בקשר עם אנשים שמתנהגים לאנשים אחרים בצורה גזענית ובוטה".

 

- אבל אומרים שהשהות שם חיונית לבטחון המדינה, להגנה על האזרחים.

 

"ככה חשבתי לפני שהתגייסתי, שאעשה את זה כדי להגן על אזרחי המדינה. התחלתי להתלבט רק בפעם השנייה שהגענו לשטחים. תראה את רוב החברים שלי מהשנת שירות. כשהתחילה האינתיפאדה היה אפשר לקרוא להם 'מאוכזבי שמאל', וגם אני, בימים הראשונים, לא ידעתי איך לפרש את זה, אבל ידעתי כל הזמן שאחרי 30 שנות כיבוש לא יכול להיות שהאשם הוא רק בצד הפלסטיני.

 

"אז עוד לא היו לי מחשבות על סירוב, כי עדיין היתה לי האמונה התמימה, השאיפה שאיפה שאני אהיה, לא יקרו דברים איומים".

 

- והם קרו.

 

"נכון, ואז התחיל תהליך הבדיקה שלי. היה לי ברור מההתחלה שהמציאות היא אבסורדית ולא צריכה להתקיים. כשהגענו למחסום ביקשתי לדבר עם קב"ן, אולי הוא היה מבין את המצוקה שלי. הם עיכבו את זה ולא נתנו לי לדבר איתו. מדי פעם הייתי במחסום, ואחרי יום שוב לא הייתי יכול יותר. פיזית ונפשית.

 

"דיברתי עם המ"מ שלי, אמרתי לו שמאוד קשה לי וסיכמנו שאני אעשה דברים אחרים. התהליך היה הדרגתי, גם לנוכח ה דברים שראיתי וגם לנוכח מקורות המידע האחרים שהתחלתי לחפש ומצאתי. הצלחתי למצוא תשובה לשאלות שהיו מתעוררות אצלי".

 

- ומה הלאה?

 

"בשטחים אני לא אמשיך לשרת. גם עכשיו אני מתלבט איפה עובר הגבול. לשרת בבסיס שלא נמצא בשטחים אבל מספק שירותים לחיילים בשטחים, זה בסדר או לא? כרגע אני לא חושב שצריך לסרב לשרת בצבא בכלל. אנשים כמוני כן יכולים למצוא תפקידים חינוכיים או הדרכתיים בצבא. כשאמרתי למפקד הגדוד שלי שאני רוצה לעבור לחיל חינוך הוא לא התווכח איתי, הוא ישר אמר לי 'בסדר'. אני מניח שהוא יודע שזה על הרקע הזה. לא אמרתי לו במפורש שאני לא מוכן לשרת בשטחים, כי לא רציתי שזה סתם יעצבן אותו".

 

- עם איזה לקח אתה יוצא מהשירות בשטחים?

 

"אני שמח שיצא לי להיות שם, כי חברים שלי שלא היו שם עוד לא התמודדו באמת עם הדילמות. אני באמת מרוצה שהכרתי את הדברים ממש. היום זה משהו שהוא בפנים, חלק ממני. אני חושב שזה חיוני. לי זה חשוב, כדי לשנות.

 

"אני מתחיל לגלות דרכים שבהן אני כן יכול להשפיע. אני גם עושה פעילות בקהילה שלי בצפון הארץ, אני בקשר עם אנשים, עם נוער, ואני חושב שזה יכול לגרום לאווירה ציבורית אחרת".

 

 

תגובה

 

דובר צה"ל: "כיוון שלא פורט בכתבה מהו בדיוק המחסום המדובר ומתי אירעו המקרים, לא ניתן היה לערוך בדיקה יסודית של הטענות. יחד עם זאת ברצוננו להדגיש כי מפקדי צה"ל וחייליו משקיעים מאמצים רבים על מנת לאפשר לאוכלוסייה הפלסטינית לעבור במחסומים במהירות האפשרית וללא תקלות.

 

"צה"ל רואה בחומרה מקרים שבהם חיילים ומפקדים פוגעים בכבודם של הפלסטינים. כאשר מתגלות חריגות הן מטופלות בכובד ראש. יש לציין, עם זאת, כי החריגות ביחס למספר העוברים במחסומים הן מזעריות.

 

"עם זאת יש לזכור כי בשל צורכי ביטחון, הנובעים מהתרעות רבות על הברחת אמל"ח (אמצעי לחימה) וחומרי נפץ במחסומים, נאלץ צה"ל לערוך בדיקות קפדניות, דבר המקשה על האוכלוסייה הפלסטינית. לפיכך, שיפר צה"ל בחודשים האחרונים את תשתית המחסומים, והכניס אמצעי מחשוב כדי לייעל את הבדיקה ולהקל על האוכלוסייה. מלבד זאת, קיימת מגמה בצה"ל להציב חיילים דוברי ערבית במחסומים, ואכן קצין דובר ערבית עורך ביקורות במחסומים מספר פעמים ביום.

 

"בנוסף, משקיע צה"ל תשומת לב רבה בחינוך ובתדרוך החיילים בנושא מתן כבוד ויחס הולם לאוכלוסייה הפלסטינית. בגדוד המדובר נערך בכל יום תדרוך מרוכז לחיילים, שבו הושם דגש על היחס והכבוד לאוכלוסייה הפלסטינית. כמו כן, לפני התעסוקה המבצעית ובמהלכה נערכו שיעורי חינוך וידיעת הארץ".