ציונות 2002

 

 

לפני שלושה חודשים הצטרפתי אל הקבוצה החתומה על מכתב הלוחמים המסרבים לשרת בשטחים הכבושים. בסירוב זה יש יותר מאשר החלטה מוסרית סובייקטיבית, לדעתי, מכתב הלוחמים מציע חזון, ואני חושב שזאת החשיבות שלו.

 

מכתב הלוחמים מכיל למעשה שתי פעולות שונות. הראשונה היא ההחלטה המוסרית של כל אחד ואחד מ-428 חותמי המכתב (נכון ל-19.4) לסרב לקחת חלק ביישומי הכיבוש הכוללים את החישוף, חיסול, כיתור וההשפלה המתמשכת שהכיבוש יוצר. אקט זה התקבל על ידי אנשים רבים הרבה לפני המכתב הזה, מה שמייחד את המכתב הוא ההחלטה לנצל את ההחלטה המוסרית להשגת אמירה אפקטיבית בשיח הציבורי. אנו כקבוצה מרימים את הדגל המוסרי של הגבול אותו אסור לחברה נאורה לחצות.

 

לדעתי, המכתב הוא הרבה יותר משני אלו, הוא מציע משהו נוסף, הוא מציע חזון, הוא מציע את ישראל שלאחר הכיבוש. ארץ ישראל קטנה, ישראל שלא כובשת עם אחר, עם נאור היושב בציון לצד מדינה פלסטינית. ולא יהיה טוב. יהיה רע. אין כל התחייבות לשקט ושלווה, גם לא לאחר סוף הכיבוש. 35 שנות כיבוש הובילו לרמת שנאה כל כך גבוהה של העמים זה לזה שמבטיחה שיהיה רע. אבל אנחנו נהיה מדינה חזקה הבטוחה בצדקתה, מדינה עם צבא חזק ותמיכה בינלאומית. עם שלא כובש עם אחר, שלא גורם לו לאבד את כבוד האדם וחירותו, עם שאינו משפיל. לזה אני קורא ציונות 2002.

 

המציאות היא בחירה בין ברירות מעטות, בין אפשרויות גרועות. שמירה על המצב הנוכחי של הסלמת הפעולות הצבאיות של שני העמים ודאי שלא תוסיף ביטחון, היא רק תוסיף הרג, עליית מדרגות אלימות, שיובילו למציאות ביטחונית רעה בהרבה מזאת, שהייתה מתאפשרת אם מטרתנו הייתה סיום בפועל של הכיבוש.

 

החזון האחר לארץ ישראל מוצג ע"י מועצת יש"ע, חזון ארץ ישראל השלמה, עם יהודי המדכא עם אחר, עם יהודי שלנצח חי על חרבו, חזון הכולל המשך השפלת הפלסטיניים, הנצחת הכיבוש, הרג והשפלה של מנהיגי הפלסטיניים, חזון של ישראל מבודדת ומנודה על ידי כל העולם, עם קטן מוקף אויבים כחזון, כמטרה אותה יש להגשים, שתאפשר את הלכידות, הנחישות, האומץ, המלחמה.

 

למרות היות הקבוצה המאמינה בחזון של יש"ע קבוצה שולית, אנו מיישמים בפועל את החזון הזה. הקמנו רשת התנחלויות רחבה, הפקענו יותר ממחצית הקרקעות בגדה. הכיבוש הוביל לרמת שנאה ואי אמון שהופכים תהליך שלום לחזון רחוק, רחוק מכדי יישום. הכיבוש והטרור הם אשר נתנו רוב בשני העמים לתומכים בהמשך הלחימה, ההרג. מבצע "חומת מגן" הוא חלק מרכזי בהנצחת הכיבוש, מטרתו היא פגיעה אנושה בהנהגה הפלסטינית, ערעור כל סימן של ריבונות ושל שלטון עצמי, הבהרה שבפועל ישראל שולטת בכל מקום. התוצאה היא שמרבית הישראלים, למרות התנגדותם לחזון של יש"ע, מבצעים את מדיניות הממשלות האחרונות, ובעיקר מדיניות ממשלת שרון, שבפועל מקרבת אותנו אל אותו חזון עצמו! בזה אני לא מוכן לקחת חלק, אני לא מוכן לקחת חלק בפעילות, שהופכת את המדינה שלי למדינה, שמטרתה הנצחת הכיבוש, ההשפלה, של עם אחר.

 

הסירוב שלי הוא קודם כל מוסרי, חוסר היכולת האישית שלי לקחת חלק בחישוף, חיסול, כיתור השרירותיים, אבל הוא יצר בפועל סירוב לקחת חלק בפעולות המקדמות אותנו בצעדי ענק ליישום הציונות על פי יש"ע. הסירוב שלי הוא ציונות 2002, הוא הצגת אלטרנטיבה אליה, לדעתי, יש לשאוף, הוא הצגת חזון למדינה עם גבולות מוסריים. לכן אני מפחיד כל כך הרבה אנשים. אני מציע אלטרנטיבה מעשית. חזון.

 

שקר מתמשך הופך להרגל הופך לאמת. שרי הממשלה הרבים כל כך עומדים בתור להסביר כי כבר ניסינו הכל, והצענו להם הכל, והם פשוט אומרים לא. הופכים את הפלסטינים מסובייקטים לקולקטיב רצחני, מאשימים אותם ביצירת השנאה ומוסיפים שנאה. לא ניסינו הכל. מעולם לא עשינו צעדים לסיום הכיבוש בפועל. מעולם לא הקפאנו באמת את הבניה בהתנחלויות. להפך, תקציבי הבניה הציבורית בשטחים הכבושים רק הלכו ופתחו, כן, גם בזמן ממשלת ברק. מעולם לא פינינו התנחלויות מבודדות. מעולם לא עשינו צעדים בשטח לכיוון סיום הכיבוש, לעבר ציונות 2002. אנו צועדים בצעדי ענק לעבר הנצחת הכיבוש, לעבר חברה ישראלית לאומנית רווית שנאה ואלימות, בסגר כלכלי מתמיד, לעבר דגל שלא מאפשר להזדהות איתו, ישראלים המתביישים בעולם במעשי מדינתם. זה לא החזון שלי! אני מסרב לקחת בו חלק!

 

מכתב הלוחמים, לדעתי, פותח את התקווה לעבר ציונות 2002, הציונות שלאחר הכיבוש, מציג דרך אחרת. זאת חשיבותו, כך יש לראות אותו. אבל אסור לנו לנוח, עלינו להפוך חזון למציאות, להילחם על דמותה של ארצנו. זה ייקח זמן, זה יהיה קשה, כואב, אבל זאת המשמעות של הציונות, של הקרב על הארץ שלך, על העם שלך.

 

אורי טל.