תחושת ה"ביחד" תטביע אותנו

 

משה ו', סרן (מיל'), הארץ, 8.1.04

 

 

 

תשובה של סרבן מסיירת מטכ"ל למפקד הצוות שלו (בתגובה על המכתב "היכן טעיתי כמפקד?", "הארץ", 7.1):

 

אנו הולכים יחד בשבילי הארץ הזאת כבר 15 שנה בערך. על חברויות כשלנו, הנוצקות בכור ההיתוך של צבא סדיר ומילואים, קמה מדינת ישראל, וחברות זו היא שעמדה לנו במשימותינו. ובדיוק החיבור הזה, האחריות לחיי חברינו בשורת ההסתערות, הוא שיביא לחורבננו. תחושת ה"ביחד" הזאת היא שמונעת אותנו מלזעוק ולהכריז בחוצות העיר: החברה שלנו טובעת!

 

אנו טובעים בבצת הנתעבות של עם כובש זה 36 שנים, טובעים בתוך מעשינו הנפשעים כלפי מיליוני בני אדם, אשר רובם חפים מפשע. אנו טובעים בתוך בצה של התבהמות והתקרנפות, אך אנו טובעים מאושרים. למה אנו כל כך מאושרים? כי הדבוקה עדיין ביחד. יחי הצוות, תחי פלוגת המילואים, ומשורה ישחרר רק המוות.

 

כמפקד, כתבת, אתה אחראי לכל מעשה של חייליך בצבא ובחיים האזרחיים. כאן טמון, לצערי, הכשל המוחלט בחשיבתך. הנך מפקדי, וככזה אני מעריך אותך מאוד, אולם שם מסתיים תפקידך. המפקד בצבא אינו יכול לתבוע לעצמו את הזכות ללמדנו מהו מעשה מוסרי. כשלת, כך כתבת, כשלא חידדת אתנו עד תום את משמעותה של אמינות מוחלטת. האמינות המוחלטת שלי ושל ידידי אינם כלפיך, אלא כלפי עתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית.

 

אז היכן טעית? טעית כאשר לא הבחנת, כי החברות בינינו, קדושת הצוות שלנו, יחסי מפקד ופקודיו מנוצלים בצורה צינית על ידי מנהיגים בלתי אחראים לקידום אינטרסים הזרים לי ולך גם יחד. טעית כשרתמת את כל יושרך לעגלה הנהוגה בצורה פרועה, לא ישרה ולא אנושית. ואתה עדיין טועה כי אינך ישן בלילה בגלל שמה האבוד של יחידתך עטורת התהילה, אולם אינך פוצה פה לנוכח זוועה אנושית, שלך ולי יש יד בביצועה.

 

תמיד תישאר לי ידיד ומפקד ותמיד אעריך אותך. אתה תמשיך לבצע את המוטל עליך בדרכך הטובה, הערכית והמוסרית מתוך המחנה. אני אמשיך להשמיע את קריאתי משוחרר מכבלי המערכת המחניקה כל קול של שפיות, מתוך דאגה אמיתית לדרכנו.

 

משה ו', סרן (מיל')