על סרבנות ומלחמת לבנון

 

אלוף-משנה (מיל') אלי גבע מגיב על כתבתו של יואב לימור "האלוף המתנחל"

 

אלי גבע, הארץ, 9.3.02

 

 

אלוף יפתח רון-טל זרק כאן בשבוע שעבר תיאוריה, לפיה יתכן שהתנגדותי לפעולות במלחמת לבנון נבעה מפחד.

 

מגוחך עד עצוב לשמוע "הסבר" זה המצוץ מן האצבע, במיוחד מאלוף רון-טל, שבמהלך מלחמת לבנון, עת שימש כקצין אג"מ תחת פיקודי, טמן את ראשו, תרתי-משמע, בצריח הטנק, עד כי היה מועמד להדחה. עקב תפקודו הלקוי היה כבר "דיבור" עם מחליף. למותר להבהיר לאלוף, שנדרש אומץ רב יותר "ללכת" נגד הזרם מאשר להישאר שותף לכישלון המלחמה המיותרת בלבנון.

 

אלוף רון-טל הוכיח בהתנהגותו באותה עת, כי איננו מסוגל לתפקד כקצין אחראי ויוצר במצבי לחימה. היטב הוא יודע, שלא תיפקד אף לא לצורך סידורי שמירה, ודאי לא בסיוע בניהול הקרבות. אחדים מן הקצינים סביבנו, לרבות כאלה שהתנגדו למהלכי האישיים, ידעו על אי-תפקודו במצבי לחימה. אם יתמנה לתפקיד כזה בעתיד, אנו נשלם את המחיר!

 

חשוב מכך - מדהימים קוצר הראייה וחולשת הדעת שלו, בהתחשב בכך שכאלוף בצה"ל אינו מסוגל לחשוב לגופו של עניין על מהות המשימה, על מטרותיה והתוחלת שבה, אלא להדביק בי דופי אישי פרי רוחו.

 

בדיעבד, כל ילד בן יומו מבין שמלחמת לבנון הייתה מלחמה עקובה מדם חיילינו ותוצאותיה הרות אסון. נראה לי שלא אחטא בחוסר צניעות כשאומר, שהבנתי את מהלכיה הצפויים והשלכותיה מראש, בזמן אמיתי וכשעוד ניתן היה למנוע את האסון. זאת, שלא כמו רבים מעמיתי לובשי המדים באותם ימים. שתיקת הכבשים ה"אמיצות" היא שלא מנעה אסון זה.

 

נמנעתי מלספר עובדות מרות אלה על האלוף רון-טל גם כשמונה לאלוף, לעיתונאים, אשר השמועות אודותיו הגיעו לאוזניהם, והם חקרו ושאלו אותי. עתה, משהתיימר לפרש את התנגדותי למלחמת לבנון כנובעת מפחד, מן הראוי שאשיב לו כאמור, וגם אבהיר לו שלא הוא ילמדני גבורה ואומץ לב מהם.

 

לגבי הסרבנות - כיהודים, מי כמונו צריך להבין את מורכבות הסרבנות ואת אחריותם של אלה שלא סירבו. מחד גיסא, האיום הקיומי מחייב אחדות השורות. מאידך גיסא, ה"התיישרות", היעדר העצמאות המחשבתית והפחדנות בפני בעלי השררה משתקות את השרים, האלופים והקצינים, המעמידים בראש מעייניהם שיקולים זרים, כמו המשך הקריירה.

 

אלוף רון-טל מגנה את הסרבנים, אך דן לכף זכות רבנים המטיפים לסרבנות. האין כאן סתירה, אמירה מסוכנת המתירה למגזר מסוים לסרב ושוללת זכות זו מאחרים? גישתו זו נגועה בדעות פוליטיות ויש בה כניעה וקריצה לסביבתו הקרובה.

 

האמירה כי יש לסרב רק כאשר "דגל שחור" מתנוסס מעל הפקודה, היא סיסמה ריקנית ולא רצינית. נושא רגיש וסבוך זה מחייב דיון מורכב ומעמיק יותר. ברוב המקרים, מצבים ומשמעויות של פקודות והחלטות הם חוקיים במובנם היבש והראשוני. הקושי הוא, שבהתפתחותם הם גורמים למעשים הנעים לכאן ולכאן על גבול אי-החוקיות, עד שגם עליהם יתנוסס דגל אפור עד שחור. בנוסף, תוצאות המעשים הולכות ומעמיקות את חומרת המצב. לכן, איננו יכולים לפטור עצמנו בקלות דעת שטחית כזו.

 

הפתרון המרגיע, כביכול, שעל חיילינו להמתין קודם כל לפקודה המקומית על-מנת להיווכח בחוקיותה או באי-חוקיותה, נותן לקצונה הבכירה שכפ"ץ מפני דיון אמיתי בהשלכות ובתוצאות הפקודה.

 

אחת מהשלכותיה של השתקת הדיון בשהותנו ובהתנהגותנו בשטחים, גורמת לכך שתקרית מזינה תגובה, שמזמנת נקמה, שגורמת לתגמול וחוזר חלילה. אין בכוונת הסרבנים לפטור מאחריות את הרשות הפלשתינית וערפאת בראשה, אלא לגרום לנו לחשוב על פתרונות אחרים.

 

האמירה האחרת "שקט יורים", מונעת הבנה אמיתית של הנושא. הדגל השחור חבוי בשטח האפור של הקשר בין יישום הפקודות והשת לשלות המצב בשטח לבין האחריות על ההשלכות הפרקטיות הנובעות מאלה.

 

לדוגמה, אירועי קבר יוסף והפקרת הלוחמים. מה שהתרחש שם חוקי? כן, אבל מסריח!!! אם מי מהם היה מסרב להיות שם הוא היה נשפט ונאסר, כי אין במקרה זה מצב של דגל שחור: הפקודה להציב חיילים לשמור על קבר יוסף היא פקודה חוקית. אך מה לגבי הפקרתם, מניעת סיוע ואי-תכנון מראש של התפתחויות אפשריות, המחייבות החלטה מוקדמת על תוכנית סיוע או עד ויתור על המשימה? מורכבויות מסוג זה הן הדגל השחור האמיתי והדיון הציבורי אינו מעמיק לגעת בהן.

השאלה האמיתית היא מי בעצם פוגע יותר באיכות הצבא: 300-250 סרבנים, או קוצר ראייה ומחשבה לקויה של המפקדים, הפקרת לוחמים ואי-תכנון מוקדם של התפתחות אפשרית של מצבים.

 

ידוע לכל, כי לא סירבתי פקודה. אמנם, יצרתי אווירה שהקשתה על מתן פקודה, והמעשה הזה ראוי לדיון, הסכמה או אי-הסכמה, הערכה או גינוי. מעולם לא התחמקתי ממורכבות הנושא. יוצרי מלחמת לבנון וההולכים בדרכם הרעה מנסים מדי פעם לדחוף את "הפרשה" שלי לידיהם של הסרבנים, על-מנת להמעיט, כביכול, מערכה. מוטב היה כי במקום להטיל רפש בי או בסרבנים, ייזמו דיון א מיתי בכל אחד מן המצבים.

 

התפוצצות המרכבה: האלוף רון-טל זורה חול בעינינו. בהתייחסותו לאירוע הוא מנסה להעצים את גאוותנו הלאומית עד כמה הטנק איכותי, אך הוא מתעלם מן העיקר.

 

אין עוררין על טיב המרכבה, והאלוף רון-טל יודע, סליחה על חוסר הצניעות, שחלקי האישי בטנק המרכבה שווה לפחות לחלקו.

 

התפוצצות הטנק התרחשה לאחר שנשלח על אותו נתיב פעמים רבות עד כי הטנק וציוותו היו משולים לברווז בשדה ציד. לכן, הדיון צריך להתמקד באיכות הטקטיקה ולא באיכות הטנק.

 

מכאן, על האלוף לתת לעצמו ולצבאנו דין-חשבון על אחת משתיים אלה: או שמתוך בחירה שלח את החיילים כברווזים בשורה על אותו מסלול, מבלי לאפשר להם ל"עבוד" כנדרש על גבי נתיבים משתנים במחיר של הרס שדות, או שאינו מבין את הטקטיקה הנחוצה ואת אופן הלחימה הדרושים במצב הנוכחי. שני המצבים, תוצאתם זלזול בחיי החיילים. על כל פנים, אין מקום להסיט את הוויכוח לסיסמאות המשריינות ומשכ"פצות את הישרדות הקצונה, ובכל מקרה, עליו לקחת אחריות על טעויות ולהגיב ולשפר את הטקטיקה שננקטה, ולא להטיף לנו על איכות המרכבה.

 

החשוב מכל הוא שאנו, אזרחי המדינה, נשפוט את הדברים על-פי מבחן של תוצאות ולא של מאמרים עיתונאיים מצוחצחים למשעי.

 

אל תאמרו לנו "לשתוק כי יורים", אל תטיף לקצינים ביקורתיים לשתוק. כדאי לפעמים גם לשמוע ביקורת. יתכן שהאלוף ועמיתיו גם טועים לפעמים.