פתאום הפכנו לאויבי צה"ל

 

אביו של דרור בר ז"ל, שנהרג בג'נין, מחכה שמישהו ייקח אחריות

 

יעקב לזר, הדף הירוק, 11.9.02

 

 

"עד היום שום גורם צה"לי לא הגיע אלינו ולמיטב ידיעתי גם לא אל המשפחות האחרות, לדווח לנו ולו גם על הסדרים הפורמליים של התחקיר", אומר מוליק בר, שבנו, סרן דרור בר, נהרג במחנה הפליטים ג'נין יחד עם 12 מחבריו לפלוגה המסייעת של הצנחנים, ב-9 באפריל השנה, במה שמסתמן כפאשלה הגדולה של מבצע חומת מגן.

 

ממצאים ראשונים מתחקיר צה"ל בנוגע לקרב, שפורסמו על-ידי הכתבת הצבאית של קול ישראל, כרמלה מנשה, ב-26 לאוגוסט, מהם עולות שאלות נוקבות הקשורות לקרב זה, עוררו תגובות נזעמות מצד ההורים השכולים. בוטה מכולם היה מוליק בר, שאמר: "אנחנו מרגישים שהם מורחים את הסיפור כדי שהזמן יעבור, יהיו עוד אירועים, יהיו עוד נפגעים, וישכחו... הם רוצים שנשכח".

 

גם הדברים הקשים האלה, של בר ושל אחרים, לא הביאו את צה"ל ליצור קשר עם ההורים - להסביר, להרגיע את החששות. צה"ל לא בא, צה"ל גם לא טלפן. "אני לא מדבר על מסירת תוצאות או תוצאות ביניים של התחקיר", אומר מוליק, "אף אחד לא הגיע להגיד - זה נמצא במפקדת חילות השדה, בזרוע היבשה, בפיקוד, בפרקליטות, במטכ"ל, במשרד הביטחון. כלום. וזה נמשך כבר 145 יום. זה לא שלפני חודשיים וחצי דיברו איתנו ואחרי זה הפסיקו. לא דיברו".

 

אמרת שעל פי תחושתך, צה"ל מנסה למרוח את התחקיר.

 

"אני מרגיש שמאחורי ההתחמקות מלפגוש אותנו והורים אחרים, מסתתר משהו. אני לא יודע מה. עד היום לא הייתי בסיטואציה הזו ולא למדתי בבית הספר להורים שכולים, אבל אני אומר - זה מתמיה וזה לא ברור. אם לא באים ולא מדברים, זה מקבל פרשנויות שונות. אחת מהן יכולה להיות שמדובר בתחקיר מאוד מסובך ומאוד קשה וצריך בשבילו זמן. אני מתקשה להאמין בכך. ראשית, משום ש-54 יום אחרי הקרב, אלוף פיקוד מרכז חילק צל"שים לשלושה מאנשי היחידה. שניים שנהרגו ואחד שנשאר בחיים. צל"שים לא נותנים סתם ככה, צל"שים נותנים אחרי שעושים תחקיר. אז בשביל לתת פרסים ולעשות אירוע גדול לכבוד אלוף הפיקוד הספיק הזמן. להסביר לנו מה קרה שם, לא 54 יום אחרי, כמעט 154 יום אחרי, לא היה מספיק זמן.

 

"הדבר השני שמעלה תמיהה - אנחנו יודעים שבסוף יוני הוגש לפורום מטכ"ל תחקיר צבאי של קצין צנחנים ראשי. אז לפחות תחקיר ביניים הוגש. קיבלנו ממקורות שלנו פרטים רבים ממה שהיה כתוב בדו"ח הזה. מה שכרמלה מנשה פרסמה היה הקצה העליון של הקרחון. מתחת מסתתרים עוד הרבה דברים, ואנחנו לא יודעים מה".

 

ביקשתם שצה"ל ידבר אתכם?

 

"בכל רמה אפשרית. לבקש ביקשנו. סו-וואט. אז ביקשנו. לא הייתה שום התייחסות, למעט אלה של דובר צה"ל, שאנחנו רואים בהן התייחסויות לא נכונות בלשון המעטה שבהמעטה".

 

אתה טוען שבנוגע אליכם דובר צה"ל לא דובר אמת.

 

"דובר צה"ל כבר הודיע פעמיים, שיש קשר אמיץ ורציף עם המשפחות. אין קשר כזה. ברגע שדובר צה"ל יגיד שקצין זה וזה, ביום זה וזה בשעה זאת וזאת, ביקר אצל משפחת בר ונפגש עם זה וזה, אעלה על כל הגגות ואבקש סליחה. ביקשתי את זה לפני חודש, ביקשתי את זה לפני חודשיים, ביקשתי שלשום. זה לא קרה".

 

יכול להיות שאתה מסתמן בצבא כטראבל-מייקר ואצלך אמנם לא היו, אבל היו אצל אחרים?

 

"עד כמה שידוע לי, לא היו גם אצל האחרים. יכול להיות שאני מסתמן כטראבל-מייקר, יכול להיות שמה שהמערכת רוצה זה שקט תעשייתי, אז אני מודיע ש-120 יום היה להם שקט כזה. העברנו את השאלות שלנו לצה"ל ולא פתחנו את הפה. היינו שקטים כמו דגים. הרעש הגדול נוצר כאמור עם הפרסום של כרמלה מנשה. אחריו כולם נעשו פתאום שותפים וזכינו לחשיפה אדירה. כאילו הוציאו שד מבקבוק".

 

מה החשיפה הזו עשתה לכם?

 

"הניחה אותנו בדיוק במקום שלא רצינו להיות בו. פתאום הפכנו לאויבי צה"ל. פתאום הפכנו לאנטי-פטריוטים, כי רוח הפטריוטיות שוטפת את המדינה. ועוד יותר קשה מבחינתנו - זה נוטל מאיתנו את האנרגיה לעסוק במה שאנחנו רוצים בו וצריכים לעסוק בו".

 

להתייחד עם האבל שלכם?

 

"אנחנו נורא זקוקים לשקט תעשייתי. שייתן מרגוע לחיי היום-יום. במקרה הפרטי שלנו, מרגוע לחיי היום-יום של לאה אשתי ושלי. העבודה שאני עושה דורשת ממני היום יותר זמן. אני שוכח דברים, הכל הולך יותר לאט. ואצל לאה כנ"ל. מה שיותר חשוב מבחינתנו - החלטנו להקים עמותה שנקראת 'דרור לכולם' שתנציח את זיכרו של דרור, בעיקר בפעילויות שעשה. אנחנו רוצים לעסוק יותר בדרור, באישיותו, במה שהוא חלם, כסטודנט, כאיש קאראטה, בהתנדבויות שלו למען ילדים חולי סרטן בבית החולים שניידר ובעמותת עמיחי שעובדת עם ילדים פגועי מוח. ואת כל זה הוא עשה בהתנדבות ובצנעה, במשך חמש וחצי שנים. נאמר לנו שהוא עמד לזכות בתואר המתנדב המצטיין לתשס"ב, מטעם הקרן להתנדבות של משרד הבריאות. העמותה כבר נרשמה אצל רשם העמותות, והנכונות הרבה לה תנדב אליה מפתיעה אותנו לטובה".

 

איזו עמותה זו תהיה?

 

"יש לנו עניין שזו תהיה עמותה ציבורית. בהנהלה שלה, מבין שבעה חברים, ישנה רק חברה אחת מעינת. הבסיס, המרכז הלוגיסטי והארגוני, יהיו בקיבוץ. מבחינתו, וזה חשוב לי להגיד, עינת הוא בית במובן הכי רחב של המילה. בתמיכה, בסיוע, בכל מה שנדרש מעבר לכל התקנונים הפורמליים. בראש השנה חגגנו יום הולדת 50 לקיבוץ, ואחרי 50 שנה אני יכול להגיד - אחרי הכל עינת זה בית".

 

מוליק הוא בן עינת. מגיל 22 הוא עוסק בחינוך. היה מנהל בית הספר האזורי היסודי, ריכז את פרוייקט החדרת המחשוב לבתי הספר באזור "גרנות", שימש בתפקיד רכז דור צעיר בתק"ם ובשש השנים האחרונות הוא עובד במט"ח, ביחידה לאקטואליה ולחשיבה ערכית. רעייתו, לאה, היא עובדת סוציאלית ברמלה. הוא חבר בתנועת "היום השביעי", שדוגלת בהיפרדות מהפלשתינאים ובשמירה על ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. "אני בעסק הזה הרבה הרבה לפני שדרור נהרג, ולא נעשיתי פציפיסט בגלל שדרור נהרג. ישראל יהודית, משמע רוב יהודי בטוח לתמיד, ישראל דמוקרטית משמע לא לשלוט על שלושה מיליון ערבים כי זה אפרטהייד, וזה אומר שהחלטות מתקבלות בצורה דמוקרטית גם כשצה"ל צריך להילחם וגם כשצריך לפנות התנחלויות. אנחנו צריכים לקבוע גבולות בטוחים לעצמנו, שאנחנו מחליטים עליהם, ולא שערפאת קובע לנו כל שני וחמישי מי יהיה ראש הממשלה ואיזו ממשלה תשלוט פה".

 

שמישהו ייקח אחריות

 

דרור נהרג כשהיה בן 28, נשוי ליפעת בת נחשולים. הוא נולד בעינת ולמד בעינת ובתיכון "חוף השרון" בשפיים.

 

מוליק: "מכל הבחינות הוא היה ילד רגיל. היה שובב, מרגיזן, ידע לאכול, לרקוד, לבלות. היו לו המון חברים. גם מהצבא, גם מהלימודים, גם מבית הספר".

מגיל 14 עסק בקאראטה ובתחילת י"ב כבר הייתה לו חגורה שחורה. אחרי הצבא נסע לחצי שנה לדרום אמריקה ולניו-יורק, חזר ארצה והתחיל ללמוד לתואר ראשון במנהל עסקים ומחשבים. תוך כדי לימודים הדריך בבי"ס תיכון חדש בתחום מחשבים ועשה שם עבודה מצוינת.

 

מוליק: "קיבלנו במכתבים מהתלמידים שלו בתיכון חדש. לא העלינו על דעתנו שתלמידים בכיתה י' יכתבו ככה על מורה של שנה ראשונה".

במקביל המשיך להתעסק בקאראטה כתחביב וכדרך לסייע לילדים פגועים. הוא התחתן עם יפעת לפני שנתיים והזוג היה צריך לעבור לא מזמן לדירה חדשה. כשדרור נהרג, עולמה של יפעת חרב עליה.

 

מתוך מה שאתה יודע על הקרב בג'נין. מה הכי מכאיב לך?

 

"מבצע חומת מגן זאת לא מלחמת יום כיפור שבאה לנו בהפתעה. זו מלחמה יזומה. צה"ל החליט היכן היא תתבצע, מה סדר הכוחות, מה טקטיקת הלחימה, הוא אסף את המודיעין וכו'. הסתבר לנו שבג'נין קרו יותר מדי דברים שלנו נראים מחופפים".

 

למשל?

 

"למשל, ששלחו פלוגה שלא הייתה מיומנת ללחימה מבית לבית בתוך מחנה פליטים וציפו שהם יתפקדו כמו פלוגות שהוכשרו לכך במיוחד. פלוגה מסייעת, מעצם תפקידה הצבאי, לא מיועדת ולא מאומנת ללחימה מסוג זה. שלחו אותם עם ציוד לא מתאים. הם היו צריכים להיות מצוידים באפודים קרמיים, אבל לצה"ל כידוע אין מספיק אפודים קרמיים. שלחו אותם עם אם-16 ארוך, שלא מתאים ללחימה בתוך סמטאות ובתים, שלחו אותם עם מפות מתצלומי אוויר שנעשו ב-1997 ולא ב-2002, וזה במחנה פליטים שכל יום נבנה בו משהו חדש ובית שב-97' היה בן שתי קומות היום יכול להיות בן ארבע קומות. לא ברור לנו מה רמת העדכון שהייתה להם מהשב"כ בהקשר למשימה הזו. שלחו לשם מח"ט שהיה שלושה שבועות מח"ט ולא עבר קורס מח"טים, והעמיסו עליו לא חטיבה אחת אלא עוד חטיבה וחצי בנוסף לשלו, ועוד כהנה וכהנה".

 

ביקשתם הסברים?

 

"שלחנו לפני שלושה חודשים עשרים שאלות לאלוף פיקוד המרכז. הוא לא ענה ובינתיים השתחרר, אז הוא משוחרר מלענות. השאלות האלה הגיעו גם לרמטכ"ל וגם הוא השתחרר. אז גם הוא משוחרר".

 

זה הרמטכ"ל שאמרו עליו שהוא הכין כמו שצריך את צה"ל למלחמת האינתיפאדה.

 

"זה הרמטכ"ל שמתעמת עם שר הביטחון בשאלה אם הייתה או לא הייתה כוונה להפציץ בג'נין. שר הביטחון אומר ששאלו אותו אם להפציץ והוא אמר שלא. הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר אומרים ששאלה כזו בכלל לא עלתה. נכנסים פה ניואנסים פוליטיים שאני לא מבין אותם, מה לקרב בג'נין ולפוליטיקה גבוהה?"

 

מה הייתם רוצים שיקרה?

 

"ראשית, שיבואו אלינו מהצבא ויגידו לנו איפה הדברים עומדים. האוגדונר הבטיח לבוא אלינו הביתה לפני שלושה-ארבע חודשים ועד היום לא ראינו אותו. אולי לא נעים לו, אבל גם לנו לא נעים. אנחנו רוצים שיואילו לסיים את התחקיר מה שיותר מהר ויעבירו לנו אותו בשלמותו. התחושה שלנו היא שאחרי שיגמרו את התחקיר סופית, כנראה בסוף אוקטובר תחילת נובמבר, הוא יגיעו אלינו תפור לגמרי. בשבועות האחרונים התחיל להתגנב ללבנו חשש, שצה"ל יפיל חלק מהאשמה על אלה שאינם יכולים לענות. בדבר כזה נילחם בכל הכוח".

 

מה פירוש תילחמו בכל הכוח?

 

"אם הם יעזו, ואני אומר את זה בצורה הכי בוטה, להפיל את התיקים על המ"פ ועל החיילים שנהרגו, ואף אחד מלמעלה לא ייקח אחריות אישית על מה שקרה שם, זה יהיה בעינינו מעשה חמור שאין כדוגמתו. צריך לזכור שהפלוגה כולה קיבלה צל"ש על ההתנהלות שלה בקרב ושלושה חיילים מתוכה קיבלו צל"ש אישי. חלק מהם נהרגו משום שהערך שלא משאירים פצוע בשדה עמד לנגד עיניהם וזה עלה בחייהם של כמה לוחמים. אנחנו רוצים שבצה"ל יבואו ויגידו מי לוקח אחריות על הקרב הזה. האירוע הזה לא צמח בעצמו. זה לא ביש מזל. שמישהו יקום ויגיד - הייתי צריך לעשות כך וכך ולא עשיתי. מישהו צריך לבוא ולהסביר, למה בשביל להרוג מחבל אחד מוכן צה"ל לזרוק פצצה של טון על בית ולהרוג חוץ מהמחבל עוד 15 אזרחים, ולמה לא זורקים פצצה של טון בשביל להציל 13 חיילים יהודיים".