מחיר החרטה

 

יוסי קליין, הארץ, 12.10.01

 

דן תמיר היה קצין למופת. דיון אחד במהלך שירות המילואים שלו שינה את השקפת עולמו - ולשינוי יש מחיר. קוראים לו כלא 6

 

בתא שמידותיו כשני מטרים על שלושה ובו שתי מיטות בשתי קומות כלואים שני אסירים. בתא בן ארבע מיטות, מיטות קומותיים ושתיים המסודרות בצורת האות "ריש", כלואים ארבעה. בתאים כאלה יש בקושי מקום לעמוד לכן רק ישנים שם. בעשר הולכים לישון ובחמש וחצי מתעוררים. ארבע פעמים ביום נערכת ספירת אסירים.

 

באגף הקצינים כלואים, בדרך כלל, כחמישה עשר עצירים, קצינים ושוטרים צבאיים שסרחו. לשירותם שני תאי מקלחת שמותרים, בדרך כלל, לשימוש ללא הגבלה. יש בהם ברז מים חמים וקרים ולפעמים גם גומחה לסבון. בשירותים יש אסלות שהאסורים מנקים בעצמם. יש גם סוג של פינוק: "אכילה היא אחת ההנאות היחידות",

 

מציין "המדריך הסרבן למתקני כליאה" בהוצאת "פרופיל חדש". האוכל צה"לי טיפוסי. הוא מושתת על לחם, גבינה לבנה 5% וריבת שזיפים בכמויות גדולות. התוספות כוללות בשר, פתיתים או אורז. כלי האכילה היחיד הוא כף מתכת שנלקחת בסוף כל ארוחה. ה"מדריך" לא שוכח את "הרעש הנוצר כאשר על חדר אוכל שלם לייצר מחית אבוקדו מאבוקדו וביצה לא חתוכים".

 

את רוב זמנם מבלים הכלואים בבטלה מתחת לסככה. פעם בשבוע מאפשרים להם לפגוש בני משפחה במשך ארבעים דקות מתחת לפרגולה צבועה באפור בהיר. טלפון ציבורי עומד לשירות האסירים וגם טלוויזיה הקולטת רק את הערוץ השני. האסירים מתמצאים היטב במלים ובלחנים של כל הפרסומות שם והם מבצעים אותם מפעם לפעם בקול רם. האסירים מקבלים כל יום "מעריב" ו"ידיעות" אבל לא מתפתחים כאן ויכוחים פוליטיים, לך תדע עם מי אתה מתעמת ומה תהיה תגובתו. משחקים שש-בש, מדברים על כדורגל. נעלי האסירים שרוכות היטב והחגורות שלהם מהודקות, אין ריח ליזול ואת הנורה המאירה את התא באור חלש מכבים בעשר בלילה. הסוהרים קורקטים. זה לא הכלא הטורקי, לא "אקספרס של חצות".

 

מומלץ להביא הרבה ספרים. האסיר המיועד דן תמיר, למשל, צריך להגיש באוקטובר שתי עבודות על הדת הבאהית ולכן הוא מכניס לתרמיל שלו שני ספרים שעוסקים בכך. הוא לוקח גם את "אלכסיס ועץ הזית" של תומס פרידמן ואת "האוריינטליזם" של אדוארד סעיד.

 

דן תמיר הוא בן 26. סרן במילואים וסטודנט שנה שלישית להיסטוריה ומזרחנות באוניברסיטה העברית. הוא גבוה, רזה, זקן בהיר מקיף את פניו הזוויתיים ועיניו הבהירות מאחורי משקפיים רבועים נטולי מסגרת. דן תמיר מסרב לשרת בשטחים ומתכונן לשלם על כך.

 

עשרים וארבע שעות לפני המשפט שבו יוכרע גורלו, המאסר הוא אפשרות אחת מתוך שלוש. המועדפת: מניעיו יובנו והוא ישלח הביתה, להשלמת העבודה על הבאהים. אפשרות שנייה, לא רעה אף היא: מניעיו יובנו. או-קי, יגידו לו, סע לגבול מצרים, סע לרמה. האפשרות השלישית הסבירה מכולן: "הפעם תוקעים אותי".

 

עשרים וארבע שעות לפני תפנית גורלית מקיפות, לפעמים, יותר מיממה. עשרים וארבע השעות של דן תמיר מתחילות בסוף פברואר. אז נקרא למילואים כדי להכין, כדבריו, "תוכנית כיבוש וחלוקה בשטחים". זהו, הוא אומר, ניסוח מעודן לפעולה שמשמעותה "הכנת גטאות לאוכלוסייה הפלשתינית". הוא מזועזע. זו, מבחינתו, "נקודת השבר", אחת מרבות שבהן נתקל מאז סיים את השירות הצבאי. לו עסק בהכנת גטאות לפלשתינאים כקצין בסדיר, ניתן להניח, היה מזדעזע פחות.

 

חודשיים לאחר הדיון בתוכנית הוא מתבקש לבצע פעולה שגרתית: לשלוח שני חיילים לאבטחת בסיס בשטחים ואולי דווקא מכאן מתחילה הספירה לאחור, ספירה שנגמרת במשפט. מיד עם קבלת ההוראה הוא מתקשר ל"יש גבול" ובעזרתם מנסח מכתב למפקדיו: "...כאדם המאמין בדמוקרטיה ובערכים יהודיים... לא אטול חלק בפעולות צבאיות שמטרתן שימור שלטון הכיבוש הישראלי בשטחי יו"ש... כמפקד בצה"ל לא אורה לקצינים או לחיילים לבצע משימה שאיני מוכן לבצע בעצמי. לכן לא אורה לקצינים או לחיילים אשר תחת פיקודי להתייצב למשימה הנ"ל".

 

דן תמיר איננו פציפיסט. התחנות שבהן עבר עד למכתב מוכיחות את ההפך. שירותו הצבאי הוא קו עקבי של שירות חיובי למען העם והמדינה. החריגה היחידה ממסלול זה נובעת דווקא מעודף מוטיבציה: מיד עם הגיוס רצה להתנדב לצנחנים, נדחה, מחה מחאה יצירתית ("אמרו לי ללכת - רצתי, אמרו לי לשבת - עמדתי") וישב שבוע במעצר.

 

סרן דן תמיר הממתין למשפט הוא חייל למופת. בכרטיס השירות הצבאי שלו רשומים: קורס קצינים, שירות כקצין מודיעין בצנחנים ושירות כקצין מודיעין ביחידת דובדבן. רק רגע, דובדבן? מה לדובדבן ולסרבן הגיוס? כיום הוא מסביר את חלקו בדובדבן בהיותו "מקצוען" וגם "חלק מהמערכת". את עמדתה הפוליטית של משפחתו ממקם דן תמיר ב"אגף היוני של 'העבודה'." אמו, הדס תמיר, עובדת סוציאלית במקצועה קיבלה את הצטרפותו לדובדבן ב"אופן קשה". כיום היא מסבירה זאת ברצונו של בנה "לתרום בכל מקום בו הוא נמצא" ובגילו הצעיר. אחותו, רונה, סטודנטית להיסטוריה הפצירה בו "לערוק".

 

בסוף 1997, אחרי ארבע וחצי שנות שירות, הוא משתחרר כסגן. מטייל בבורמה בלאוס ותאילנד, מתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית ועושה עד לחתימה על המכתב כמאה ימי מילואים. חומת האדישות הפוליטית שהקים סביב שירותו הצבאי נסדקה עם השחרור. הבקיע הראשון הוא רצח רבין. ממרפסת ביתו, מול בית החולים איכילוב, הוא רואה את איתן הבר קורא את פתק ה"ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה" שלו. אחר כך היו משמרות מחאה ספונטניות בצומת ארלוזורוב בתל אביב שבהן השתתף ופעילות בתא השמאל רע"ש באוניברסיטה העברית. את צוהרי יום שישי הוא מבלה בכיכר פריז בירושלים עם "נשים בשחור" המפגינות שם. את המטען הפוליטי הזה הוא מביא עמו לדיון על ה"כיבוש וחלוקה".

 

כיממה לאחר שליחת המכתב מודיע לו מפקדו הישיר שהוא "סיים את תפקידו בחטיבה" ומבקש לפגוש אותו. השיחה מתקיימת בלובי של מלון ירושלמי. היא מתנהלת, אומר תמיר, ב"טונים נעימים". בשיחה מדובר על "מהות הדמוקרטיה" ו"משמעות הציות לפקודה". כיוון שהפגישה נערכת בבוקר יום השואה, מדברים גם על השמדת היהודים. סיכום השיחה: הוא יקבל זימון. אם יסרב - יישפט. השיחה מסתיימת לא לפני שהמפקד מציין: מכתבו של דן תמיר הגיע לחטיבה ביום שבו נקבר אחד מלוחמיה.

 

כשבועיים לאחר אותה שיחה הוא מזומן למפקד האוגדה. חבריו מייעצים לו "להביא כובע פלדה ושכפ"ץ". השיחה, לפי תמיר, "קורקטית וזועפת". בשיחה עולים המונחים הבאים: "דמוקרטיה" "קבלה של הכרעת הרוב" ו"מלחמה על הבית". תמיר מזכיר את סבל הפלשתינאים, והאוגדונר מעיר שגם הוא סובל. בתו, למשל, פוחדת בימים אלה להיכנס לקניונים. הוא שואל את תמיר אם הוא רואה עצמו "שותף למהפכה הציונית". הוא מברר אם ירצה, אולי, "להיענות לציווי דתי". הוא יסתפק אפילו בהצהרה של הקצין הסרבן שהוא רואה עצמו רק כ"שותף לבניין חברה אזרחית צודקת". שיבחר במה שיבחר, אומר האוגדונר, ובלבד שישרת בשטחים. השיחה מסתיימת בספק שמטיל האוגדונר בציוניות של הסרבן. תשובתו של תמיר לא מספקת אותו. הוא מכריז שקצינים כמוהו לא ראויים לשרת תחת פיקודו.

 

שבוע לאחר אותה פגישה, באמצע יולי, מקבל תמיר זימון לעשרים באוגוסט: שבועיים של "שמירת מתקנים". הוא מודיע לקצינת הקישור שיתייצב, אבל לא ישרת. בינתיים הוא מטלפן לחיילים שבפיקודו ומסביר את מניעיו. כמה הגיבו ב"כל הכבוד". שניים ב"אתה טועה".

 

חברתו קרין ואחותו שלמות עם המעשה. אמו מצטרפת אליהן אבל מפקפקת באפקטיוויות של המעשה ההירואי. היא מזכירה לבנה שהוא מתכנן לנסוע באמצע אוקטובר לשווייץ שם ילמד באוניברסיטת ציריך במסגרת חילופי סטודנטים, ומה יהיה על המחאה אז? דן תמיר עצמו מנסה לשכנע את עצמו שהכלא אינו נורא כל כך. הוא פותח בהכנות למאסר אפשרי.

 

בנוסף לספרים יכיל התרמיל שלו מלאי לבנים להחלפה. שמפו, למשל, יוכנס לבקבוק שקוף בגלל האיסור על הכנסת בקבוקים אטומים לכלא. מה מטריד אותו? הריחוק מהמשפחה והחברה. ממה הוא חושש? מפני האדישות בה יתקבל מאסרו, שלא יעורר שום הד, לא יזיז כלום.

 

ההתייצבות נקבעת ליום שני בתשע בבסיס בבית אל. ביום ראשון, עשרים וארבע שעות לפני ההתייצבות הוא נוסע להר הצופים, לחדרו שבמעונות האוניברסיטה. הוא מפנה את החדר ואורז תרמיל ברוח "תרחיש הייחוס הגרוע" שמשמעותו: בילוי של חודש בכלא. הוא נפגש שם עם אחד המורים שלו, הפרופסור להיסטוריה גרמנית משה צימרמן ומספר לו על העתיד להתרחש עשרים וארבע שעות מאוחר יותר. הפרופסור מגיב "בסימפתיה רבה". בשלוש הוא פוגש בבית קפה את הסטודנטית השווייצית, עמיתתו לחילופי הסטודנטים. הסטודנטית עדיין מבוהלת מהפיצוץ ב"סבארו", לא רחוק מדירתה. הוא מנסה להרגיע אותה. לקראת ערב הוא בא לדירתה של חברתו ליד ימק"א שם הוא מעביר את הלילה.

 

למחרת, יום שני, הוא מתעורר ברבע לשבע, נפרד מחברתו (כן, כן, "שמור על עצמך", היא אמרה, ואף נשקה לו). כשזוג נעליים צבאיות משתלשלות מהתרמיל הוא מגיע למחסום חיזמא שליד פסגות זאב בצפון ירושלים. מחסום חיזמא מכיל את כל הכיעור שנקודת גבול יודעת לייצר. מילואימניקים מרושלים ומשועממים מחכים להסעה. מתנחלים מלטפים בעצבנות קת של אקדח התקוע בחגורת המכנסיים, מתחת לטריקו שלהם. שלטים בכחול וירוק, "חזק ונתחזק". חיילים מאחורי שקי חול בוהים במי שקופץ להשתין מאחורי גבעות קטנות של סלע אפור. פסגת זאב, מעבר לוואדי, היא שורה של מלבנים לבנים הנוגסת בקו המתאר של גבעות הטרשים.

 

בעשרה לתשע עולה דן תמיר על אוטובוס צהוב וממוגן של החברה לפיתוח מטה בנימין. בתשע ועשרה הוא מתייצב מול קצינת המילואים ומודיע: הנה, אני מתייצב. הוא נשאל אם יצא לשטחים ועונה בשלילה. הוא מתבקש להמתין. שעתיים הוא יושב מתחת לעץ תאנה גדול וקורא. הסמח"ט קורא לו לשיחה נוספת. מיד לאחר מכן, בערך באחת עשרה, הוא נקרא למשפט.

 

*

במשפט הצבאי הקצר שנערך לו הואשם סרן במילואים דן תמיר בסירוב פקודה. הוא הורשע ונידון ל-28 ימי מחבוש. לאחר 26 יום השתחרר והשבוע היה אמור לצאת לשוויץ ללימודים באוניברסיטת ציריך.