הסרבנות מערערת את יסודות החברה

 

עקיבא אלדר, הארץ, 16.4.02

 

שופט בית המשפט העליון לשעבר, יצחק זמיר, אומר שהסרבנים נוהגים באופן לא מוסרי ולא חוקי ומהווים סכנה חמורה לדמוקרטיה. הוא אינו שולל הריסת בתי מתאבדים לצורכי הרתעה או התנקשויות לצורכי ביטחון. יחד עם זאת זמיר מציע להתייחס במלוא הרצינות להקמת בית המשפט הפלילי הבינלאומי, שבסמכותו לדון ישראלים על פשעי מלחמה. בסך הכל, ישראל היא בעיניו אחת המדינות המתקדמות בעולם, לפחות בתחומי הקו הירוק

 

הסרבנות, לדעת שופט בית המשפט העליון לשעבר יצחק זמיר, מערערת את יסודות החברה, וטומנת בחובה סכנה חמורה יותר מזו הטמונה בעבריינות הפלילית הפשוטה. "חברה דמוקרטית אינה יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן לנוכח תופעה רחבה של סירוב לציית לחוקים". זמיר דוחה בראיון ל"הארץ" את התפישה כי אפשר לכבד את החוק ואת הדמוקרטיה, אך לסרב לחוק או להוראה אחת. "המשפט אינו יכול להבחין בין חוק לחוק. נשמת המשפט טמונה בשוויון."

תצלום: אלכס ליבק

פרופ' זמיר. "הופקו לקחים מפרשת קו 300,

אך ייתכן שלא במידה מספקת"

 

הטענות של זמיר מופנות כלפי סרבנים משמאל וגם מימין, אף על פי שהוא מגלה הבנה לקושי המוסרי של אנשי שני המחנות לציית לפקודות המנוגדות להשקפת עולמם: "יש ערכי מוסר מוסכמים ומובנים מאליהם, כמו לא תרצח, או לא תגנוב. מעבר לכך יש עניינים רבים שבהם המוסר שנוי במחלוקת. אנשים שונים קובעים לעצמם גבולות וערכים מוסריים שונים זה מזה."

 

"איני יודע", הוא אומר, "אם אפשר לקבוע באופן פסקני שעמדה מוסרית אחת נכונה ואילו השנייה פסולה. לכן איני רוצה לשפוט מבחינה מוסרית את סרבני השירות בשטחים, כפי שאיני רוצה לשפוט מוסרית מתנחלים שהודיעו כי יסרבו לציית לחוק או להחלטת ממשלה בדבר פינוי התנחלויות. באותה מידה גם לא אשפוט אדם דתי שמסרב לציית לחוק או לצו שסותר בעיניו את מצוות הדת. אין שופטים אדם על השקפותיו וכל אדם רשאי להביע את דעתו." זמיר מוכן אפילו להבליג, מתוקף עליונות חופש הביטוי, על הטפה בפומבי לסרבנות.

 

ההתחבטות והגמישות שלו מסתיימות במקום שבו מתחיל החוק והמשפט. "סירוב לקיים חוק או לציית להוראה חוקית הוא עבירה פלילית", קובע זמיר בפסקנות. נכון, הוא מסכים, כי סרבנות היא עבריינות מיוחדת במינה, שמקובל לכנותה "עבריינות אידיאולוגית". היא אינה מתבצעת על ידי עבריינים, ולא מתוך בצע כסף או צורך אישי אחר. אפשר אפילו לומר שהיא נעשית מתוך נכונות של אנשים להקריב את עצמם ולשלם מחיר אישי כבד, כדי לשרת אידיאולוגיה ראויה, לדעתם, למדינה ולחברה. "אלה הם אנשים חיוביים וערכיים, יהיה מקור הסירוב שלהם משמאל או מימין, ולכן יש להם עורף ציבורי ותמיכה פוליטית", ממשיך זמיר ומסכם: "דווקא מכך נובעת הסכנה הטמונה במעשה שלהם".

 

זמיר מקפיד לציין כי מובן מאליו שזכותו של אדם להביע מחאה והתנגדות למדיניות הממשלה ולכל החלטה ואף לחוקים של הכנסת. ואולם בחברה דמוקרטית קיימות דרכים רבות וראויות לכל אדם לא רק להביע את דעתו, אלא להביע מחאה. "ההשוואה למדינות פשיסטיות הינה פסולה, כי שם המשטר מלכתחילה אינו ראוי ואין דרך למחאה ולהתנגדות, ולכן יש שם הצדקה מוסרית לסרבנות. בישראל יש לסרבנים דרכים חוקיות למחות. לכן, כשהם בוחרים בדרך של עבירה, הם נוהגים גם באופן לא מוסרי וגם באופן לא חוקי. אם הדבר כל כך חשוב בעיניהם עד שהם מוכנים ללכת לבית הכלא, הם יכולים למשוך תשומת לב ציבורית על ידי שביתות רעב, הפגנות בלתי פוסקות וכו'. אחרת הם פוגעים שלא מרצון ביסודות המשטר שהם מעונינים בקיומו".

 

"אם מותר לסרב להוראה לשרת בשטחים", מזהיר זמיר, "מותר גם לסרב להוראה לפנות התנחלויות, או לכל הוראה אחרת". זמיר מזכיר שלפני 20 שנה התחילה התופעה של הסרבנות בלבנון ואחר כך בשטחים. הוא נעזר ביוסי שריד, שאמר כי הסרבנים הניחו את התשתית הרעיונית לסרבנות הצפויה של המתנחלים ביש"ע. "לכן, תהא ההצדקה המוסרית אשר תהא, המדינה חייבת להיאבק בתופעה של סירוב לקיים חוקים ועליה למנוע את התפשטותה".

 

המוזות צריכות לדבר

 

התגברות הטרור והנצחת הכיבוש גוררים בחודשים האחרונים את השיח הציבורי בישראל למחוזות שלא מזמן נחשבו סהרוריים. זו מול זו מופיעות בעיתונים מודעות הקוראות להעמיד לדין את "פושעי אוסלו", ומכנות את חברי הממשלה "פושעי מלחמה". תוכניות מלל בטלוויזיה וברדיו דנות בכובד ראש ברעיון הטרנספר ובקריאה לסרבנות. חברי כנסת ורבנים מציעים לפגוע ביקיריהם של מחבלים-מתאבדים, ובמשרד החוץ מזהירים מפני העמדתם של קציני צה"ל לדין בבית הדין הבינלאומי הפלילי שהוקם זה עתה באו"ם ויתחיל לפעול ב-2003 בהאג שבהולנד.

 

כשהשמאל אינו מיוצג בממשלה וארגוני זכויות אדם ועיתונאים מורחקים מזירת הקרבות, נהפך בג"ץ למפלטם האחרון של תושבי השטחים ודורשי טובתם בישראל. בית המשפט העליון קורס בשבועות האחרונים תחת מבול של עתירות הנוגעות להריסת בתים ושכונות בשטחים, סילוק גופות, חסימת דרכם של אמבולנסים, והוא נאלץ להתמודד עם דילמות הנוגעות לגבול שבין צרכים מבצעיים-מלחמתיים, לבין נקמה וענישה סביבתית. רוב העתירות נהדפות בעזרת צווי המפקד הצבאי. אילו שמץ מהדברים הללו היו מתרחשים בגבולות המדינה, היא הייתה יוצאת מבג"ץ בשן ועין. כאשר העתירות נוגעות לעוולות בשטחים הכבושים, קילומטרים ספורים מזרחה, הרי כאילו מדובר בהוויה המתרחשת מעבר להרי החושך.

 

פרופסור זמיר אומר שטוהר הנשק היה מאז ומתמיד אחד האתוסים של מדינת ישראל ושלמרות המצב הביטחוני הקשה "ישראל הפכה ממדינת ננס למדינה מכובדת, שברוב התחומים היא בין המתקדמות בעולם". ומהצד האחר הוא מסכים ש"משטר צבאי, צבא וביטחון אינם בני ברית קרובים של זכויות אדם ושל ערכים מוסריים. מצב חירום ולחימה פוגע בתשתית החברתית של כל חברה, ובכללה החברה הישראלית. דווקא בשל כך חייבים לומר שגם בשעת חירום אסור להתעלם משיקולים חברתיים, ערכיים ומוסריים הנוגעים לדרכי הלחימה. כאן בא לידי ביטוי תפקידו של בית המשפט, שקובע קו אדום שמעבר לו הפגיעה הופכת בלתי מוסרית".

 

יצחק רבין ניסח זאת במשפט הידוע - "בלי בג"ץ ובצלם". זמיר מעדיף להתייחס לאימרה "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות". הוא אומר שהמוזות צריכות לדבר גם כשהתותחים רועמים, "אלא שהן עושות זאת בשפה שונה ושרות שירים אחרים. הכלל הזה חל גם על המשפט: יש חוקים מיוחדים לתקופת לחימה, ועל המדינה והממשלה לכבד אותם. הסמכות של מערכת הביטחון בעניינים אלה רחבה מאוד ולכן התערבות מערכת המשפט בתקופת לחימה וחירום צרה מאוד. עם זאת, הרשות המחוקקת, כדוברת העם, וגם המערכת של המשפט הבינלאומי מטילות מגבלות, כמו בנוגע לכלי נשק שאסור להשתמש בהם, או הריגת שבויים".

 

פרופ' זמיר מציע להתייחס במלוא הרצינות להקמת בית המשפט הפלילי הבינלאומי הקבוע, שבסמכותו לדון אנשים מכל מדינה בעולם על פשעי מלחמה. הוא מסביר שאף שישראל, כמו מדינות חשובות כארה"ב, רוסיה וסין, חתמה אך לא אישררה את האמנה, סמכותו של בית המשפט החדש תופסת גם לגביהן. לדבריו, בישראל מודעים לכך שאזרחי המדינה כפופים לשיפוט של בית המשפט הפלילי הבינלאומי. זו סיבה נוספת, בצד שיקולים מוסריים וכאלה הנובעים ממעמדה של ישראל בקרב מדינות העולם, ש"גם במצב לחימה מערכת המשפט רשאית וחייבת לקבוע מעין קווים אדומים בניהול המאבק נגד הטרור והמלחמה להגנת המדינה."

 

האם פרשת קו 300 שרטטה קו אדום כזה במאבק נגד הטרור?

 

"הופקו לקחים, אך ייתכן שלא במידה מספקת. כשחברה מצויה במצוקה נפשית וביטחונית, חלק מהלקחים נדחקים הצדה. נקבע בצורה רשמית שמערכת הביטחון, לרבות השב"כ, לא עומדים מעל לחוק. מפעם לפעם יש נכונות לעשות שימוש לא ראוי בשיקולי ביטחון. בגלל רגישות מיוחדת של אנשים למצב הביטחוני הם נוטים לקבל את הטענה של סכנה לביטחון המדינה, בלי לחקור ולדרוש, ולתת לשיקול הביטחוני עדיפות על פני שיקולים מוסריים. כך היה בפרשת אוטובוס 300. ראשי השלטון טענו שעצם הבירור יפגע באופן חמור בביטחון המדינה ולכן צריך להימנע מחקירה ודרישה".

 

"ככל הידוע לי, במבט לאחור, אנשי השב"כ והמעורבים בפרשה מקרב השלטון מודים שהיה כאן שימוש בלתי ראוי בטענת הביטחון. הם מבינים היום שאלמלא החקירה, הפגיעה בביטחון המדינה הייתה קשה יותר. החקירה שיפרה בסופו של דבר את מצבו של חוק שירות הביטחון ואת היחסים בין השב"כ לממשלה. הדבר בא לידי ביטוי ברור לפני חודשיים בהוראות חוק השב"כ, שכפף את השב"כ לביקורת הדוקה של הממשלה והכנסת".

 

ענישה קולקטיבית אסורה

 

ואולם, הדגל השחור של זמיר, זה ששולל סירוב פקודה לשרת בשטחים, אינו מונף מעל הכיבוש ועוולותיו, גם לא בימים הקשים האלה, לפחות לא מעל כולן. זמיר מדגיש ש"הרתעת מתאבדים על ידי הענשת קרובי המשפחה ובני הכפרים שלהם היא ענישה קולקטיבית, שאסורה מבחינה משפטית ומוסרית כאחד. אפילו בני המשפחה של פושעי המלחמה הקשים ביותר, שהורשעו והוצאו להורג במשפטי נירנברג, לא נענשו. גם ערכי היהדות אינם מתירים להעניש אדם בגלל קשריו המשפחתיים, או משום שניתן להפיק מכך תועלת. אין לכך גבול וספק בעיני אם זה יכול להועיל".

 

"יחד עם זאת", אומר זמיר, "יש מצבים שאנשים שאין להם אחריות ישירה לפעולה כלשהי נפגעים. גם הרתעה היא דבר לגיטימי. הריסת ביתו של מחבל יכולה להיחשב לגורם מרתיע גם אם מי שנושא במחיר הזה הינו קרוב משפחה שלו". רוצה לומר: רק הריסה, לא פגיעה פיסית, כפי שיש המציעים, ורק הבית שבו התגורר המחבל. "באשר לחיסולים", אומר זמיר, "כאשר הדבר הובא בפני בג"ץ, הפרקליטות טענה שהיא מקיימת את הוראות המשפט הבינלאומי בדבר הגנה עצמית במצב של סיכון ביטחוני ברור".

 

זמיר אומר שלעתים מזומנות אנשים תוקפים את בית המשפט העליון ומותחים עליו ביקורת קודם שבדקו את העניין. כך, למשל, בהכירו את הרקע להחלטה של הנשיא אהרן ברק להורות על הפסקת קבורת הגופות בג'נין על ידי צה"ל, אומר זמיר שהוא מניח שח"כ אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו-האיחוד הלאומי) קרא להדחתו של פרופ' ברק בלא שקרא את החומר.

 

באשר לרעיון הטרנספר, זמיר פוסק בהחלטיות כי מבחינה משפטית העברת אוכלוסין בעל כורחם, בין מישראל ובין מהשטחים, היא באופן ברור מעשה לא חוקי מבחינת המשפט הישראלי. "אין שום סמכות לעקור אדם מביתו. החוק הבינלאומי אוסר לעשות זאת בתחומי יש"ע, ולכן זו פעולה לא חוקית. לכך צריך להוסיף את ההיבטים הערכיים-החברתיים של המעשה הזה. מכאן שמי שמטיף להעברת אוכלוסייה שלמה מישראל, או מהשטחים, מטיף לפעולה בלתי חוקית".

 

זמיר אינו נלהב גם לרעיון לפסול באופן גורף רשימות ערביות ומדגיש שהחוק מאפשר פסילת מפלגה השוללת את קיומה של המדינה כמדינה יהודית. הכלל הזה מנחה עד עצם היום הזה את ועדת הבחירות המרכזית. "בית המשפט הדגיש שזהו צעד מאוד קיצוני וקודם שמחליטים לפסול רשימה", קובע זמיר, "יש לבדוק בקפידה את מצעה על פי מדדים משפטיים ברורים".

 

זמיר מתנגד בתקיפות להצעות החוק להקמת בית משפט לחוקה על חשבון בית המשפט העליון. הוא מציע למבקריה של מערכת המשפט שלא ישגו באשליות ש"אם יחליפו את השופטים, הכל ישתנה". לדבריו, ההתנגדות מקרב החוגים הדתיים מכוונת למעשה נגד החוקים והערכים שהכנסת קבעה, כיוון שהם חוקים חילונים העומדים בסתירה להלכות הדת. "נוח להם להציג זאת כמאבק על מעמד בית המשפט, אבל למעשה זהו מאבק על דמותה של המדינה", אומר זמיר. "האם היא מדינה דתית, או שזו מדינה חילונית, עם חופש דת לציבור דתי לחיות על פי דתו ואמונתו, וחופש לציבור שאינו דתי". לדבריו, "הביקורת מצד חוגים פוליטיים בענייני דת ומדינה מופנית בדרך כלל כלפי בית המשפט העליון וכלפי נשיאו, בתוקף היותו מנהיג וסמל".

 

אבל במאזן הסופי של זמיר, מדינת ישראל, והוא מדגיש - בתוך המדינה - ומערכת המשפט שלה, ממוקמות על פי מדדים שונים במקום מכובד בעולם. על אף המצב הביטחוני המיוחד, גם מבחינת ההגנה על זכויות האדם, אף שישראל אינה נמנית עם המדינות המובילות, היא מצויה, לדבריו, במקום גבוה למדי: "יש לנו מערכת משפטית שמתחרה בכל מערכת משפטית במדינות המתקדמות, הן מהבחינה הערכית והן מבחינת נקיון הכפיים והרמה שלה. היא עצמאית לחלוטין ומשוחררת מהשפעת השלטון או ההון. השופטים אינם יושבים במגדל שן, אבל הם אינם חייבים לתת דין וחשבון יום יומי לציבור. הם אינם צריכים גם לדאוג לבחירתם מחדש ולכן אינם נסחפים אחרי דעות הרווחות בשעה מסוימת בציבור, אלא מונחים על ידי ערכי יסוד של החברה - חירות, שוויון והגינות".

 

מכיוון שהראיון מתפרסם בגיליון יום העצמאות, חשוב לזמיר לומר כי בהשוואה למדינות החדשות שקמו אחרי מלחמת העולם השנייה ובעיקר בהשוואה למדינות האזור, ישראל צברה ב-54 שנותיה הישגים מפוארים. "היא נהפכה ממדינת ננס למדינה מכובדת ורצינית, וברוב התחומים, בהם המשפט, לאחת המדינות המתקדמות בעולם".