מכות? חיילים שלנו? לא יכול להיות

 

עמירה הס, הארץ, 19.3.03

 

 

בטלפון זה נשמע כמו קולו של נער צעיר מאוד, אולי תלמיד תיכון. אבל לא, זה חייל, שמשרת איפה שהוא בגדה המערבית. ביישן, הססן, מתנצל שאולי מפריע, אבל משהו נורא מטריד אותו. חיילים ביחידה שלו הכו "מכות רצח" שני פלשתינאים שהם עצרו באותו יום ושאותם הביאו לבסיס, סיפר. "אחד היה ערבי שנתפס בשדה עם אקדח". השני "היה עצור שהשב"כ אמר שהוא לא עשה כלום ושצריך לשחרר אותו". כך, בכל אופן, הוא הסיק מדברי אחד החיילים ששמע את הקצינים. "הוא לא עשה כלום, צריך לקחת אותו ולזרוק אותו איפה שהוא בכביש", התבטא אותו חייל.

 

אבל בינתיים, סיפר בטלפון החייל בעל הקול הנערי, שני העצורים הוחזקו בבסיס: ידיהם קשורות באזיקים, מאחור, עיניהם מכוסות ברטייה. האחד - שכוב על הארץ, מקופל. השני - ישוב על כיסא. וחיילים מהיחידה מכים אותם, הרבה חיילים. מכים ובועטים עד שהשניים החלו לבכות, וממשיכים להכות גם כששני העצורים בכו והתחננו על חייהם. היה לו קשה לתאר את המחזה שראה. "זה הזכיר לי את הלינץ' ברמאללה", הוא אמר. קצינים לא נכחו בזמן שחייליהם - כעדות אותו חייל - הכו את שני העצירים. הקצינים היו בחדר סמוך.

 

"אני יודע שהדבר שהתבקש לעשות היה לדווח לקצין שלי. ולא עשיתי את חובתי. למה לא דיווחתי? אולי כי האווירה היא 'מה אתה מרחם עליהם'. מרגיש שגם לקצינים לא אכפת. שאין עם מי לדבר. זו הפעם הראשונה שאני עד לכך. אבל מהחיילים האחרים אני מבין שהם יוצאים לכפרים ומרביצים לערבים. ואני גם רוצה לשמור על התחת שלי. אני רוצה לסיים את השירות שלי בשקט".

 

עורכי דין שמייצגים עצירים פלשתינאים, עצירים שכבר שוחררו - אומרים שחיילים מכים הם תופעה נפוצה. הפחד הגדול אינו מהמעצר עצמו, אלא מהשלב שבין התפיסה בידי חיילים ועד להעברת האיש למתקן מעצר. בשעות האלו, אומרים פלשתינאים, חשופים העצורים בלי קשר לחשדות שיש או אין נגדם, בלי התחשבות בגילם - לחסדי החיילים. ארבעה צעירים שנלקחו מביתם בסילת אל-חרתייה, בתחילת פברואר, הצליחו לספר לעו"ד שהוכו מרגע שהוכנסו לג'יפ ועד שהובאו למתקן המעצר בסאלם. לפחות לא הכו אותם בנוכחות המשפחה, הם העירו. צעיר מבלאטה דווקא כן הוכה בנוכחות אמו, כשנעצר. גם כן בתחילת פברואר. תלמיד בית ספר מהכפר ביר זית נעצר בתחילת ינואר, הועבר בג'יפ לבסיס מדרום לרמאללה, הוכה כל היום ושוחרר בלילה.

 

עורכי דין וארגונים פלשתיניים להגנת זכויות העצירים אינם טורחים לקיים רישום מדויק של התלונות הללו, לא כל שכן לדרוש את חקירת המקרים. מי שנעצר לא נפגש מיד עם עורך דין. כשהפגישה כבר מתקיימת, במתקני הכליאה ההמוניים, מוקצב לעורכי דין זמן קצר מאוד - כרבע שעה עם כל עציר. אין זמן לגבות תצהיר על התעללות, מה גם שהפלשתינאים משוכנעים שאין בצה"ל אף אחד שמתכוון לחקור את התלונה ברצינות. מי שמשוחרר כעבור כמה ימים או אפילו באותו יום - חושש שהתלונה תזמין עוד התנכלות מצד החיילים.

 

האם זו אכן תופעה, או שיש הגזמה בדברי החייל שטילפן ובדברי הפלשתינאים? הפלשתינאים עצמם - שעיתוניהם מלאים מדי יום בדיווחים על אזרחים שנהרגו כשבית פוצץ, או כשפגז נורה אל תוך מחנה פליטים - מרגישים שאלה כמעט מותרות להתלונן על מכות. בישראל, שבה כמעט לא מקשים על מדיניות האצבע הקלה על ההדק ושבה לא חוקרים את מקרי הריגתם של אזרחים פלשתינאים - קשה לצפות שמישהו יטרח לבדוק ברצינות את התלונות על הכאת עצירים בידי חיילים. מכות? החיילים שלנו? בלי סיבה? תופעה? לא יכול להיות.

 

מדובר צה"ל נמסר בתגובה, שב-2 במארס זיהה כוח צה"ל ארבע דמויות חשודות בכפר עין שמצפון לרמאללה. אחת החלה להימלט "והתנהל נגדה מרדף. ברשות החשוד נמצא אקדח. במהלך הובלתו למעצר התפרע החמוש והתנגד למעצר בכוח, ולפיכך הופעל נגדו כוח פיסי מתון. עד כה לא נמצאה כל הוכחה להפעלת כוח מופרז נגדו".