להיאבק בכיבוש, לא לסרב

 

תנועת ארבע אמהות מצאה דרך להיאבק במדיניות בלי לערב את הצבא

 

אורנה שמעוני, אשדות יעקב, פרלמנט, מעריב, 5.2.02

 

 

הזדעזעתי מרוב התיאורים שהובעו במכתב הקצינים, אבל מסקנתם לסרב לשרת מרעידה את כל אברי. סרבנות אינה גילוי של אומץ. סרבנות היא חולשה, שאם תתעצם היא הרס עצמי, היא יכולה להביא למלחמת אחים. איננו יכולים להרשות לעצמנו את התפרקות הדמוקרטיה, גם אם לעתים הוויכוח שלנו עם השלטון ושליחיו הוא גורלי. גם אם אני יודעת שהמאבק הממושך בתנאי הדמוקרטיה לא ימנע הרוגים מיידית , והוא לא מנע את חזרתו של בני עטוף בדגל, אני מאמינה שהסרבנות תעלה את מספרם של ההרוגים עקב החלשת צה"ל, ולא תקצר את הדרך. אומץ צריך כדי לנהל מאבק בתוך המערכת ולא מחוצה לה. אומץ צריך כדי להופיע בתקשורת ולהפנות אצבע מאשימה למעשים נוראים. האירועים שהועלו במכתב חייבים לעלות לדיון ציבורי. אבל במקום להתמודד עם כל השאלות שמועלות במכתב, כולל שאלת הכיבוש, מתמודדת הקבוצה עתה מול שאלה אחת והיא הסרבנות. חייל אמיץ רגיש וחושב הוא חייל שמסרב למלא פקודה שמתנוסס עליה דגל שחור, או פקודה בלתי חוקית בעליל. הסרבנות שאותה מציעים כותבי מכתב הקצינים דומה לקריאה למרי אזרחי. משם הדרך למלחמת אחים קצרה.

 

בראשית דרכנו בקבוצת ארבע אמהות הואשמנו שאנו חותרות או מובילות לסרבנות. הגבנו בתוקף נגד הסרבנות, ואף לא התחברנו לאף קבוצה שתמכה בסרבנות. כל השנים אמרנו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שמאבקנו הוא עם הדרג המדיני ולא עם צה"ל. הסברנו על כל במה שניתנה לנו, שחיילי צה"ל תפקידם לבצע בצורה הטובה ביותר את כל שמורה להם הדרג המדיני. התנגדנו בתוקף לכל ביטוי של דמורליזציה בצבא. השתמשנו כל העת בדרך הלגיטימית והיא ויכוח דמוקרטי. בחרנו בדרכים אטרקטיביות שיאלצו את התקשורת לא להתעלם מאתנו, ובכך תביא התקשורת את דברנו ודעתנו לכל סלון בבית. כך הגענו אל הציבור. בסופו של דבר כל אלה השפיעו על הציבור ועל הממשלה. הסרבנות זו דרך קלה, גסה ורומסת כל חלקה בדמוקרטיה שלנו.