למה צה"ל ממשיך במבצעים כשהנסיגה, לכאורה, קרובה?

עמוס הראל, הארץ, 8.3.04

 

 

האם מנסה צה"ל לחבל בהצלחת תוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה, אריאל שרון? החשד הזה עשוי להתעורר לנוכח הפעולה הצבאית במחנות הפליטים במרכז רצועת עזה, אתמול.

 

דווקא בשעה שראש הממשלה מדבר על נסיגה חד-צדדית מהרצועה, וכשהמועצה לביטחון לאומי מגבשת את פרטי התוכנית, פושט הצבא על המחנות ומתעמת עם חוליות חמושות של הארגונים הפלשתיניים. המבצע (שמו הפעם "משחק חוץ") מסתיים כשלפלשתינאים 15 הרוגים, רובם חמושים, ולצה"ל אין נפגעים.

 

ואולם, כמו ברוב המקרים, נראה שההסבר האמיתי לפעולה טמון יותר באינרציה מאשר בקונספירציה. בימי הרמטכ"ל הנוכחי, רב-אלוף משה יעלון, נזהר צה"ל בדרך כלל מהתערבות בוטה בשיקולי הדרג המדיני. הפעולה נעשתה מכיוון שמדובר בהמשך המדיניות קבועה של צה"ל ברצועה, זה כשנתיים.

 

בתדירות של פעם בחודש לערך מגובה המאמץ ההגנתי הנרחב ברצועה במבצע התקפי גדול. המבצע הראשון בוצע במארס 2002 במחנה הפליטים ג'באליה. מאז מתחלף הנימוק למבצע - פעם זה "ציד מחרטות" ופעם "ניסיון לגרות חוליות חמושות" - אבל המבצעים נמשכים, למעט הפסקה של חודשיים בתקופת ה"הודנה".

למעלה: מפקד עזה היוצא תא"ל שמני

 למטה: מחליפו תא"ל זכאי

 

כמעט כל חדירה כזו נתקלת בהתנגדות של פלשתינאים חמושים, היוצאים להתעמת עם הטנקים והנגמ"שים שחודרים לשכונותיהם. וכשמדובר בלחימה בשטח

צפוף, גם התוצאות דומות: לרוב יותר מעשרה הרוגים פלשתינאים, ובדרך כלל אפס נפגעים ישראלים (תודות למיגון של כלי הרכב המשוריינים).

 

מדוע בכל זאת ממשיך צה"ל במבצעים הללו כשהנסיגה, לכאורה, קרובה יחסית? הקשר אפשרי נוסף ניתן למצוא כנראה בדבריו של מפקד הרצועה היוצא, תת-אלוף גדי שמני. בראיון ל"הארץ" אומר שמני כי צה"ל "מנצח בעימות הזה, כל יום כמה פעמים", ומודיע: "אין לנו בעיה להמשיך ולהילחם ככל שיידרש". במלים אחרות: שלא כמו בזמן הנסיגה מלבנון צה"ל לא מתכוון לאפשר לדרג המדיני להציג את הנסיגה מעזה כפועל יוצא של כישלון צבאי במשימה. צה"ל יכול לעמוד באתגר – אבל המדינאים החליטו לסגת והצבא, כמובן, יציית.

 

כמו לאורך רוב העימות הנוכחי עם הפלשתינאים (ושמני מייצג כאן דעה ששותפים לה רבים מבכירי המטכ"ל), מושקע כאן מאמץ לא מבוטל בשאלות של דימוי ותודעה. אם יש דבר שהצבא, כרגע, חושש ממנו זה חזרה על דימויו בעיני הערבים, בעקבות הנסיגה מלבנון, כמי שברח כשזנבו בין רגליו – דימוי שתרם לפרוץ האינתיפאדה השנייה. המחשת עליונותו בעימות, כמו אתמול, תורמת לפגיעה בתדמית הזו. על אותו רקע ניתן להבין גם את דברי מפקד הרצועה והרמטכ"ל על כך שהפעילות ההתקפית תוחרף (אף שהשניים אינם קושרים בין זה לבין ההתנתקות). ומול המלצת צה"ל להמשיך ולהלום בחמאס, שרון אינו יכול להרשות לעצמו להיראות כמי שמגביל את חופש הפעולה במלחמה בטרור, במיוחד כשהפיגועים גוברים.

 

המבצע אתמול נעשה בשיטה של "גירוי ותגובה". קצין שפיקד על מבצעים דומים מסביר כי "המטרה היא להטעות את האויב, כדי להניע אותו להגיב בתוך שטח שבו הוא מוקף על ידי כוחותינו ונמצא בעמדת נחיתות". כך, נחשפים היורים הפלשתינאים לאש מדוייקת של הצלפים שהתמקמו בעמדות שולטות. על-פי הדיווחים אתמול, החיילים אף קראו ברמקולים לפעילים החמושים לצאת להתמודד עמם. מובן שההתמודדות לא נעשתה בתנאים שווים: לרשות החוליות הפלשתיניות עומד חימוש ירוד ולא מדויק וכמעט שאין בידיהן אמצעי ראיית לילה. הן נעדרות משמעת מבצעית או פיקוד מרכזי שינחה את פעילותן, וההתקפה הישראלית נוחתת עליהן בהפתעה.

 

בשלב זה של העימות, העובדה שבין ההרוגים גם ארבעה ילדים ונערים כמעט שאינה זוכה להתייחסות בישראל. התצלומים מהפעולות האחרונות אכן מעידים שהחמושים משתמשים בהמון, ובו ילדים רבים, כ"מגן אנושי" בפני כוחות צה"ל. מכיוון שזו שיטה קבועה, פגיעה בילדים (חלקה, ייתכן, אפילו מירי פלשתיני) נהפכת לבלתי נמנעת – ובכל זאת אינה מהווה שיקול מצד ישראל נגד היציאה למבצע.

 

אבל השאלה שצריכה להישאל היא מה התועלת במבצעים כאלה – וזו נראית כיום מפוקפקת למדי. שר הביטחון לשעבר, בנימין בן אליעזר, הגיע בסוף כהונתו למסקנה שכל כניסה של צה"ל לשטח פלשתיני עירוני וצפוף אולי מונעת פיגוע ספציפי, אבל "מייצרת" מיד עשרה מתאבדים חדשים, שדעתם נחושה לנקום את ההרס והאבדות שראו. ברצועה קשה עד היום למצוא הוכחות שמבצעים גדולים, מעבר להרג ההמוני של פעילים מהשורה, משיגים פגיעה מהותית ביכולת של חמאס ליזום פיגועים. הארגונים אמנם מנסים כל העת לשגר מתאבדים, אבל אין ספק שריבוי הנפגעים מצדם, כמו בפעולה במחנות, רק מגביר את הרצון לנקמה.