"לקחו את הילדים שלנו ונתנו להם כרטיס לכיוון אחד"

 

השבוע דלפו פרטי התחקיר על אירועי הקרב בג'נין בו נהרגו 13 לוחמים

 

מיכל קפרא, מעריב, 30.8.02

 

 

שלוש משפחות ישבו סביב השולחן. משפחה דתית ממושב, עורך-דין עירוני וקיבוצניקים. על השולחן היו מונחות עוגיות שומשום קטנות ועוגת שוקולד. בקבוק הקולה הגדול לא עמד בהפרשי הטמפרטורות וטפטף על המפה.

 

בפינת החדר עמדה כורסה ירוקה. על הכורסה הזאת ישבה ימים שלמים חוה מייזליש, המארחת. חיכתה לבן שלה שיצא למבצע חומת מגן. באחד הימים קמה ממנה, רגועה משום-מה, התקלחה, התלבשה ויצאה מביתה למכללה, כדי להגיש עבודה. בצהרים חזרה הביתה. הבן השני שלה הגיע עם הנכדה. הנכדה הייתה על ידיו. אמא שבי, ביקש. מה קרה, שאלה חווה, שמואל-דן נפצע? זה היה הכי רחוק שיכלה לחשוב. הבן שתק. לא, סבתא, אמרה הנכדה הקטנה באותו טון מתוק של ילדים, "שמואל-דן נהרג".

מימין: לאה ומוליק בר, הוריו של דרור ז"ל; דוד צימרמן,

אביו של אייל ז"ל; ונח וחוה מייזליש, הוריו של שמואל-דן ז"ל,

השבוע במושב חמד צילום: רובי קסטרו

 

ועכשיו חוה מייזליש אומרת "תשתו משהו, תתכבדו בבקשה", אבל לנח, בעלה, למוליק בר ולאשתו לאה מקיבוץ עינת, ולדוד צימרמן מנתניה, אין ממש תיאבון.

 

ב-9 באפריל השנה חל יום השואה. אבל מדינה שלמה הייתה מסוחררת מגל שמועות על המתרחש בג'נין. זאת הייתה היסטריה לאומית כמעט. עם שלם ניזון מפיסות מידע, מתסריטי אימה, מחזיונות מוות ומאימת חטופים. רק בערב התבררה האמת. קרב אחד , 24 דקות, 13 הרוגים ושבעה פצועים.

 

קציני צה"ל מיהרו לדבר על מצדה פלשתינית, על מארב מתוכנן היטב, על מטענים ומתאבדים שחיכו ללוחמים. הספדים על הנופלים נישאו בכאב גדול ובמילים גבוהות. ככה זה במלחמות, יש מחיר כבד. יש קורבנות. יש הירואיקה. יש הלוויות. יש משפחות שכולות. שיגרה אסונית, אבל שיגרה. אבל רק מסה כזאת של שכול, או להבדיל הצלחות מפוארות, יכולות להביא הצצה פנימה, אל המלחמה עצמה.

 

מלחמה היא עניין עלום, רחוק, חסוי כמעט מהעין האזרחית. יש צה"ל חזק ומתוחכם, יש אויב רשע ויש מחיר כבד. הפרטים הקטנים שבאמצע, לעולם נשארים מטושטשים. עד שמגיעה טרגדיה שפותחת צוהר, שפורטת את ההירואיות למהלכים, לרגעים, לשיקולים, לטעויות.

 

 

מושב חמד נמצא לא רחוק מצומת בית דגן. מושב דתי, צנוע, ששימר את בתי המושב הישנים. השולחן של משפחת מייזליש, שסביבו יושבות כמה ממשפחות 13 הנופלים, מתפקד כמו מטה צבאי. הם מכירים כל פרט בקרב, הם מצליבים ידיעות, סיפורי חיילים, רגעים אחרונים, מהלכי מלחמה, נהלים תקינים ולא תקינים ומנתחים שיקולים. ויחד עם זאת, הם יודעים בהגיון בריא, שמול הטענה של צה"ל, "שהורים שכולים הם פגועים, הם מדברים מהבטן, מתוך כאב", אין להם הרבה מה לעשות. מבחינה ציבורית, הם יודעים, זאת טענה מנצחת.

 

ויש עוד משהו שמקשה עליהם את הנשימה קצת - אותה רוח פטריוטית, שמבקשת בימים אלה לעקור כל השגה, כל טענה, כל ביקורת.

 

כך או כך, השבוע, ביום שהכתבת הצבאית של 'קול ישראל', כרמלה מנשה, יצאה לתקשורת עם הדלפה מהתחקיר הצבאי על אירועי הקרב, שום דבר לא היה חדש להורים הללו. במשך ארבעת החודשים שחלפו הכינו תחקיר משלהם. תוצאות התחקיר הזה קשות מאוד, מזעזעות, ולא שונות בהרבה מהתחקיר הצה"לי שהודלף.

 

מהדלפת התחקיר הצה"לי עלה בין היתר: שהחיילים שנהרגו היו שייכים לפלוגה מסייעת שלא הוכשרה ללחימה בשטח בנוי. לא היה להם ציוד לחימה לסוג קרב כזה. הם לא צוידו באפודים קרמיים, כנדרש. מפקדם הוזהר לילה קודם, שאירוע צפוי בוודאות גדולה. לא היה שום סיוע אווירי, לא תצלומי אוויר עדכניים, לא היה חיפוי וסיוע של טנקים. מפקד החטיבה היה רק זמן קצר בתפקיד, הכוחות לא תורגלו יחדיו, לא היה מידע מודיעיני.

 

 

רות אל-שוחט לא הגיעה למושב חמד השבוע. היא נשארה בביתה, ברמלה. משם דיברה. בלחש. "רונן בני קיבל כדור בחזה. אם היה לו אפוד קרמי, הוא היה חי. את יודעת איזו תחושה זאת? את מתארת לעצמך? הכאב הוא כזה שאי-אפשר להתמודד איתו".

 

לא רק השכול הנורא איחד את המשפחות, אלא גם השבר. שבר האמון בין ההורים לצבא. לממסד הצבאי. רק שבר כזה יכול להפוך אזרחים מן השורה לתחקירנים חסרי מנוח, למומחי קרבות, לבלשים של ממש. מבחינתם, יציאת האמת, חשיפתה על-ידי צה"ל, אינה דבר מובן מאליו. להפך. והשבר הזה הוא אולי עוד סימפטום למערכת היחסים הקורסת בין האזרח למדינתו.

 

"כששמעתי השבוע ברדיו את הדיווח על התחקיר, הייתי בהלם טוטאלי", אומרת אל-שוחט. "לא בגלל מה שנאמר. אנחנו יודעים הרבה יותר מזה. פשוט לא הבנתי. הם כל הזמן אמרו שהתחקיר לא נגמר, והנה הוכחה פשוטה כל-כך שהוא נגמר מזמן. אנחנו ידענו שהתחקיר הזה נגמר לפני שהרמטכ"ל מופז עזב. יש לנו הוכחות שהתחקיר היה על השולחן שלו. אני יכולה לתאר באיזה קלסר זה היה, אני אפילו יכולה לתאר את צבע הקלסר. אבל אמרתי לעצמי, תני להם עוד חודש, אולי צריך לאשר, להסיק מסקנות. ועבר חודש ועברו חודשיים, ושום דבר. לכן פרסום ההדלפה תפס אותי בהפתעה, בהלם מוחלט. הייתי לבד בבית והכל חזר אלי. התיישבתי ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אותו הכאב, אותו הצער.

 

"כשאנחנו התחלנו לחקור הייתה לנו תחושה שלקחו אותם ונתנו להם כרטיס לכיוון אחד. העלו אותם לרכבת שלא חוזרים ממנה, ולכן אני לא מצליחה להתמודד עם הכאב והשכול שלי. פשוט מתתי יחד עם הבן שלי. ידענו שהתחקיר נגמר תוך שבועיים ויצא לרמטכ"ל. שבועיים אחר-כך כבר הפיקו סרט ונתנו צל"שים. את מבינה? ואנחנו לא קיבלנו כלום. רק את האמת ביקשנו. את כל האמת. לא משופצת, לא כזאת שתעיב על העזיבה של הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד. פשוט את האמת".

 

 

ביום שלישי השבוע, ציינו המשפחות ארבעה חודשים ו-18 יום מאז הקרב עקוב הדם של הפלוגה המסייעת של גדוד נחשון. הורים סופרים בימים. במדויק. לא בערך.

 

מהירות חלוקת הצל"שים, לעומת השהיית מסקנות התחקיר, רק הגבירה אצל ההורים את תחושת המחדל הנורא והצורך של הצבא לחפות עליו. פרסום האמת על שהתרחש שם התעכב חודשים שלמים.

 

מוליק בר, אביו של דרור ז"ל, ערך את ממצאי החקירה של ההורים, הדפיס, תייק ושלח לכל הדרגים המתאימים בצבא ולכל מערכות העיתונים. התגובה הייתה שתיקה מוחלטת. "אף אחד בצבא לא טרח להתקשר אפילו ולומר, קיבלנו" , הוא אומר.

 

ההבטחה של הרמטכ"ל להורים, שהתחקיר יפורסם לפני עזיבתו את התפקיד, התמוססה באוויר הטקסים ומסיבות הפרידה. אף אחד, הם אומרים, לא רצה גיבנת כזאת, מחדל, פאשלה שכזאת.

 

העיתונות החלה להתמלא לאט-לאט בראיונות עם מקבלי צל"שים, עם הקצינים שהשתתפו בקרב, ובראיון עם שר הביטחון, שפורסם ב'מעריב', בו הודה השר שהוא האחראי להחלטה לא להפציץ את המקום, אלא לערוך קרבות מבית לבית, כדי לחסוך הרג של חפים מפשע.

 

אלא שהקודים המוסריים הללו, מתברר, לא ממש קבועים פה. עובדה, הם התחלפו במהרה לקודים שונים, עם הטלת הפצצה במשקל טונה על השכונה בעזה. גם המוסר זמני, תלוי אירועים, חולף עם הרוח. הוויכוח של ההורים לא היה עם המוסר הזה, אלא עם האלטרנטיבה. ימים ספורים לאחר הראיון נטלה קבוצת הורים את מכתבי התנחומים של שר הביטחון והחזירה לו אותם.

 

"לא רציתי את המכתב שלו", אומרת חוה מייזליש, אישה דתייה, גאה, ציונית. "זה מכתב תנחומים על מות בני. מה זה 'מות'? הוא מת מסרטן? הוא החליק על בננה? הוא נהרג. ואולי שר הביטחון לא ידע שהבנים שלנו יצאו לקרב בלי חיפוי ובלי אפודים קרמיים ועם אם-16 ובלי אימון. אבל אנחנו ידענו ולא רצינו את תנחומי האיש שביקש להגן על החפים מפשע הפלשתינים, והקריב את ילדינו.

 

"ואת יודעת, למרות זאת, אני אישית, אם שר הביטחון היה פונה אלי ואומר לי, חוה, הבן נהרג, הייתה טעות, זאת מלחמה. זה קורה. היו הרבה החלטות בלחץ זמן ולחץ אש, וגם לנו קרתה טעות. אני, אישית, הייתי מצדיעה לו ומקבלת את הדין. אבל החוצפה שלו, לדבר על החפים מפשע כל הזמן, ולא לפרסם את האמת על מה שקרה שם באמת, זה לא נותן מנוח".

 

 

ככל שהתעכב התחקיר הצה"לי, וההורים המשיכו לחקור, הלכה והתבהרה עוצמת הפאשלה. "אין ויכוח על זה בכלל", אומר נח מייזליש. "יש כאן מצבור של טעויות, עוד ועוד ועוד, ואף אחד לא רוצה להוציא את זה החוצה, כדי לא לקחת אחריות. בכל מלחמה יש טעויות כאלה. חסר כאלה? אבל הפחד לשלם מחיר משתיק את הכל".

 

"מילא משתיק", אומר מוליק בר. "אבל לאט-לאט אנחנו שמים לב איך מתחילים 'להפיל את התיק' על ההרוגים. למשל, קראתי שאומרים שהמפקד הלך לבניין אחר. לא אומרים אם זה תוצאה של בלבול, של חומר מודיעיני לא נכון, אולי התצלומים לא היו ברורים. שום דבר. הוא טעה.

 

"או שנאמר שבלחימה מהסוג הזה צריך תמיד לפגוע מיד במקורות האש, ורק אחר-כך לחלץ נפגעים. אבל הם לא עשו את זה. הם לא אומנו לזה. הם לא ידעו. כך, בקטנות, אני מרגיש שמתחילים לכוון את הזרקורים אל החיילים המסכנים, שלא ידעו איך להילחם שם, מהסיבה הפשוטה שבחמש השנים האחרונות הם לא עשו אף אימון לחימה כזה.

 

"פלוגה מסייעת, תפקידה להיות מאחור. יש לה משימות ותפקיד משלה. הם אף פעם לא הולכים קדימה. ועוד שמעתי איזה פרשן צבאי שאמר שהפלוגה הזאת נלחמה כבר שמונה ימים, ולכן היא הייתה מוכשרת ללחימה הזאת. זה הזכיר לי את משל הגמל שכל יום לא נותנים לו לאכול, והפלא ופלא, הוא ממשיך לחיות. עד שיום אחד הוא מתמוטט ומת. כך היה פה. פשוט הגיע היום הזה".

 

לאה בר: "וזאת מלחמה יזומה. עם תכנון. עם מחשבה. ולפתע אתה רואה שכל הניהול חובבני ואקראי. כל 'תרבות הסמוך' מככבת שם. יהיה בסדר, יאללה, ניכנס".

 

 

איזו מועקה לחיות איתה. והזעם לא מקל, רק מכביד. "זה לא אנושי", אומרת רות. ודוד צימרמן, עורך-דין במקצועו, ששכל גם את אשתו ממחלת הסרטן לא מזמן, אומר, "אנשים לא טיפשים. הם רואים איך הכל חובבני ומצ'וקמק והפעם זה לא וירטואלי. אלה חיי אדם. זה יחלחל.

 

"קחי את המהירות הזאת, את הצורה בה חילקו צל"שים. איך מחלקים צל"שים בלי לגמור תחקיר? אין ספק שהם עשו את זה כדי לסתום את הפיות, כדי לתת תחושה שכולם גיבורים ומצדיעים לכולם".

 

לאה בר: "לא היה לנו ספק שזה נעשה כדי לתת הילה צבאית הרואית לכבוד סיום תפקידו של הרמטכ"ל. רצו איזו פינאלה יפה כזה".

 

דוד צימרמן: "אלה היו צל"שי אינסטנט".

 

לאה בר: "כן, הייתה תחושה של מחטף".

 

דוד צימרמן: "ואת יודעת מה, לא מעניין אותי בכלל דו"ח התחקיר הצבאי, כי ברור לי מה תהיה הסיומת שלו. הם לא יפגעו בצמרת הפיקוד. הרמטכ"ל כבר עזב, אלוף הפיקוד עזב. ואני מוכן להביא שלוש סיומות אפשריות. הראשונה היא: כולם גיבורים, עם ישראל חזק ונתגבר על כל אויבנו. השנייה היא: אולי המ"פ אחראי לטעויות, אבל מה לעשות, הוא כבר מת. השלישית: קצין האפסנאות לא סיפק את מה שהיה צריך, או ימצאו כבר איזה ש.ג. אחר".

 

לאה בר: "ויש עוד סיומת אחת, שהחיילים לא התנהגו לפי נוהלי הקרב. יפילו את זה על החיילים המסכנים".

 

דוד צימרמן: "מה שברור הוא, שלא יפילו את זה על הצמרת. ואני לא יכול להירגע. זה מרתיח אותי שמדינה שיכולה לצלם עם לוויין את אפגניסטן, מ כניסה חיילים בלי לצלם מחנה פליטים. זה נורא. בכלל יש תחושה איומה של זילות בחיי אדם".

 

לאה בר: "והרי ידעו שזה קן צרעות. כך כינו את מחנה הפליטים בג'נין. דיברו על עזי המצח ששם, הזהירו מפני הלוחמים האלה. אז אם יודעים שזה המצב, ההגיון אומר שהקרב צריך להיות מנוהל בצורה המקצועית ביותר. לא הייתה פה הפתעה. זה לא נפל עליהם מהשמיים. ואני שאלתי את יורם לביא, המג"ד, איך שלחו קבוצת מילואימניקים שלא אומנו לשם? והתשובה שלו הייתה, 'הם היו הכי טובים'. כך הוא אמר, אבל אנחנו כבר לא האמנו. חובב, בני השני, אח של דרור, השתתף בקרבות בשכם, בקלקיליה, בטול-כרם והוא ראה קרבות כאלה, איך שולחים תחילה כלבים או בולדוזרים לפני הלוחמים. ופה הוא אמר, שלחו את אח שלי שיהיה בשר התותחים. אז מי רוצה לשלוח את הבן שלו לצבא כזה?"

 

דוד צימרמן: "אני לא מקנא בהורים שיש להם ילדים לשלוח לצבא. אני אמרתי לקצין העיר, שלמשפחת צימרמן הוא כבר לא יבוא יותר. אין לי כבר את מי לקבור".

 

חווה מייזליש: "הנכד שלי קיבל צו גיוס".

 

נח מייזליש: "ו'הסמוך' הזה לא נגמר".

 

דוד צימרמן: "ואף אחד לא ייקח אחריות".

 

 

"יש משהו לא הגיוני", אומרת לאה בר, "שאנחנו מצפים מהצבא שיהיה נקי מההידרדרות שעוברת בכלל על החברה שלנו. יש צורך כנראה במחשבה ששם הערכים יכולים להישמר, לא להשתנות. כי אחרת, איך אפשר לשלוח את הבנים לשם. ואז חושבים שבצבא הכל מסודר ומובנה ומלא ערכים, ולפתע מתברר שגם שם הדברים השתבשו והערכים השתבשו".

 

ומפה הדרך קצרה לשיחה על קבר יוסף ועל מדחת יוסף ז"ל, חייל בצבא ההגנה לישראל, שהופקר פצוע במבנה הקבר, ודימם עד מוות.

 

וחוה מוכרחה להראות לכולם מכתב שכתבה אלמנתו של בנה, עינב, לאחר מותו. ובמכתב סיפרה איך "האיש שלי לא הצליח להבין איך הצבא שהוא כל-כך אוהב ומעריך, צבא שחינך אותו לערכים נעלים, יכול היה לנהוג כך. אצלנו הוא אמר, זה לא יקרה".

 

ובשש אחר-הצהרים הדליקו את הטלוויזיה בסלון של משפחת מייזליש. מוליק בר כבר הספיק להגיע לאולפן של גבי גזית, וכולם ישבו בשקט וחיכו שיגיע תורו לדבר. הידיעה הפותחת דיווחה על חמישה נערים מטירת הכרמל שנהרגו בתאונת דרכים.

 

ואני הבטתי על ההורים שיושבים שם, צופים באסון האקטואלי, בצרה הלאומית הנוכחית. אסון מזן שונה כל-כך, אבל תחושת האובדן, מתברר, דומה מאוד. ורק חוה שקמה רגע מהכסא, אמרה לעצמה, "לפחות הבנים שלנו לא מתו בתאונת דרכים או בפיגוע. הם מתו עם רובה ביד. כן, עם רובים".

 

אבל איש מהנוכחים לא היה שותף להקלה הקטנה הזאת.