הים פשוט לא קיים

 

ידידיה יערי, הארץ, 20.4.07

 

מדינה שניצבת מול בעיות ביטחוניות שישראל ניצבת בפניהן זקוקה לצי משמעותי. העניין הוא שהאחראים על תפישת הביטחון לדורותיהם חושבים במונחים של טנקים ומטוסים.

 

הפגיעה באח"י חנית במלחמת לבנון השנייה היתה כשל חמור של חיל הים. העיסוק בשאלה מי האחראים לכשל, מי חייב להתפטר ואת מי יש לשלוח הביתה הוא לגיטימי. אבל הוא חשוב הרבה פחות מהשאלה לשם מה צריך חיל ים עם יכולות כפי שהיו ויש לאח"י חנית (אילו הופעלו כנדרש היו מונעות את הפגיעה בה) כאשר חסרים לך מטוסים וטנקים.

 

זאת השאלה שנשאלת במטה הכללי עוד מסוף שנות ה-50. כבר אז היו שטענו כי מה שנדרש בים הוא לא יותר מאשר משמר חופים (מעין מג"ב ימי). מולם עמדו מפקדי חיל הים לדורותיהם שטענו, כפי שטען גם בן-גוריון, שהגנה על החוף ואבטחת נתיבי השיט למדינת ישראל מחייבת צי שמסוגל לשלוט בים ולהעביר את הלחימה למימי האויב. בחיל הים ניטש ויכוח מר בין אלה שצידדו בספינות טילים קטנות וזריזות, לבין אלה שטענו שספינות הטילים של שנות ה-70 (סער 3 וסער 4) קטנות מדי לטווחי הפעולה המתחייבים ולמערכות הנשק הנדרשות - ושחייבים לגדול לפלטפורמות מסוג סער 5 ואף גדולות יותר. אחרים טוענים עד היום, כי צריך היה לבסס את עיקר כוחו של החיל על מספר רב של צוללות. המחלוקת זאת נמשכת עד היום ומתחדדת עם גיבוש תוכנית החומש של צה"ל לאחר מלחמת לבנון השנייה.

בן גוריון. טען שהגנה על החוף מחייבת צי שמסוגל

לשלוט בים ולהעביר את הלחימה למימי האויב   

תצלום: מתוך הספר "דוד בן גוריון - האיש וצה"ל", הוצאת משרד הביטחון

 

חיל האוויר טען תמיד שהוא מסוגל לתת תשובה מספקת לכל איום ימי על ישראל. חיל הים חלק עליו. בין לבין, הספינות התיישנו ורמטכ"ל אחרי רמטכ"ל העדיפו, בכל צומת שבו צריך היה להחליט בין מטוסים, טנקים ואניות, "לקחת סיכון בים".

 

מערכת הביטחון אף פעם לא עסקה בשאלה איזה צי דרוש למדינה קטנה שבשעת מלחמה הפתח שלה לעולם הוא רק לכיוון הים. במלחמת יום הכיפורים, לדוגמה, כ-96% מהאספקה הובאו לישראל דרך הים.

 

מלחמת לבנון השנייה מציבה דילמה אחרת. איזה צי דרוש למדינה קטנה שבה כל מטר רבוע מצוי בטווח מאגר הטילים והרקטות של האויב. מדובר באיום שבתוך שנה-שנתיים יכול להגיע גם מרצועת עזה, לא רק מלבנון ומסוריה.

 

הטילים והרקטות מחזירים את הלחימה לשטח ישראל. הם מעניקים למשגרים אפשרות אמיתית להתמודד עם חיל האוויר באמצעות תקיפת בסיסיו. תוך זמן לא ארוך יתחילו פסי הייצור של הסורים והאיראנים להפיק רקטות כבדות מונחות GPS, זה עלול גם עלול להצליח. הבטן הרכה של ישראל היא העובדה שפשוט אין לה בטן.

 

אנשי צי זרים מתקשים להבין מה הבעיה. אצלם, כל הפעלת כוח צבאי מבוססת קודם כל על הצי. הבסיסים שלהם שטים בים. המטוסים והמסוקים ממריאים מאוניות, הטנקים, החי"ר והנחתים מושטים למשימותיהם, הטילים נורים מאניות וצוללות. מבחינתם זה פשוט: אם יש לכם ארץ קטנה, העבירו יותר יכולות לים. אפשר להניע מהים כל דבר שאפשר להניע מהיבשה ולנשק העיקרי של האויב (רקטות וטילי קרקע-קרקע) אין בים משמעות.

 

מדובר ברבדים הכי בסיסיים של תפישת הביטחון. מאז מסמך היסוד של בן-גוריון, שנכתב ב-1953, היו שני ניסיונות מרכזיים לגבש נוסח עדכני של בניין הכוח הצבאי. אלה היו הניסיונות של יצחק מרדכי ושאול מופז, כשרי ביטחון.

 

מיוזמתו השאפתנית יותר של מרדכי הושלם למעשה רק המסמך של צוות שעסק בהיבט הטכנולוגי של תפישת הביטחון, בראשות ראש מפא"ת אז, אלוף (במיל') פרופ' יצחק בן ישראל. בן ישראל הוא אולי התיאורטיקן הפורה ביותר שהיה למדינת ישראל בתחום הביטחון אבל במסמך המקיף שהוא חיבר הים פשוט לא קיים. יש שם רק אוויר ויבשה.

 

כעשר שנים מאוחר יותר הטיל מופז על ועדה בראשות דן מרידור לנסות לחבר מסמך עדכני של תפישת הביטחון. מרידור ואנשי צוותו הוציאו מסמך מקיף ובעל חשיבות. אלא שגם כאן לא קיים הרעיון שאפשר לבנות חיל ים שישמש מערך גיבוי לפגיעותו של כל מה שממוקם על הקרקע.

 

זה משונה אולי, אבל לא ממש מפתיע, שבהרכב הוועדה גם לא היה איש ים. בישראל זה אפשרי. היו ראשי אמ"ן, טייסים, צנחנים ואנשי אקדמיה, כולם אנשים מהמעלה הראשונה - אבל בלי ים. אין עוד קהילת ביטחון מערבית שבה דבר כזה אפשרי בכלל.

 

המעטפת היבשתית של ישראל חשופה היום כפי שלא היתה מעולם. מי שלא היה מוכן להודות בכך לפני מלחמת לבנון השנייה, קיבל עכשיו את הקדימון. במלחמה הבאה ישראל תספוג הרבה יותר. נהיה מסוגלים ליירט רק חלק קטן ממה שישוגר לעברנו מחוץ לגבולות המדינה, וחלק קטן עוד יותר ממה שישוגר מ"בפנים". נתמודד מול פגיעות ממשיות בבסיסי האוויר והיבשה, ומול קושי גדול בהרבה לתפעל את כוחות האוויר ואת כוחות הקרקע.

 

יכולות שיהיו בים, לעומת זאת, לא יושפעו כלל. ניתן יהיה להמשיך להפעיל אש מדויקת ארוכת טווח, מסוקים ומל"טים, ולתמוך בתמרון היבשתי. כך בנויים הצבאות המודרניים והמנוסים ביותר בעולם - חוץ מצה"ל. הגיע הזמן שמישהו יסביר למה.

 

בממד הכלכלי, הרוב המוחלט של סחר החוץ שלנו בימי שלום ובמלחמה עובר דרך הים. פגיעה בנתיבי השיט תעמיד את כלכלת ישראל על בלימה. מתי המעט שהבחינו בכך מחוץ לחיל הים (החשוד בחוסר אובייקטיביות) הבינו זאת לאחר בדיקה אנליטית, כמו אלוף (במיל') ישראל טל וח"כ יובל שטייניץ, כל אחד מנקודת המבט שלו. שני אחרים, שהבינו את הצורך באופן אינטואיטיבי היו רפאל איתן ואריאל שרון, שראו את הים כאפשרות מרכזית לאיגוף אסטרטגי. פרט לאלה, ספק אם מישהו מכל האנשים המצוינים שעסקו ושעוסקים בסוגיות תפישת הביטחון מודע לעומק הדיסלקציה וקולט את גודל השגיאה.

 

זהו השלב בוויכוח שבו מועלה בדרך כלל טיעון המשאבים: "כמה תעלה לנו המגלומניה הזאת?" ובכן, עלותו של מערך גיבוי ימי, בעל יכולות אש מדויקות וכושר תובלת גייסות ומסוקים בסיסי, תסתכם בהיסט של כ-1% עד 1.5% בתקציב הביטחון. כלומר, הגדלת חלקה היחסי של ההשקעה ביכולות מן הים, מכ-5% מסך תקציב הביטחון לכ-6.5% על פני תקופה של חמש שנים. שום רמטכ"ל עד היום לא היה מוכן לקבל החלטה כזאת. על רקע ההשקעות הנדרשות עכשיו בצבא היבשה, ספק אם נראה היסט כזה גם בחומש הקרוב. הבעיה רק הולכת ומחמירה.

 

לאח"י חנית אסור היה להיפגע כפי שנפגעה. חיל הים כשל כאן וייאלץ לעמוד מול השלכות הכישלון לאורך שנים. אפשר גם להתווכח על האופן שבו סיכם צה"ל את סוגיית האחריות האישית. זה חשוב ויש לעסוק בכך. אבל אסור שבזה יסתכם העניין. מלחמת לבנון השנייה היתה פתיחתו של שלב חדש, אולי המכריע, במלחמות בינינו לבין הערבים. ובשלב זה, אם לא נדע להעביר מרכיבים משמעותיים של כושר הפעולה שלנו לים, נשגה משגה שאין עליו כפרה.

 

אלוף (במיל') ידידיה יערי משמש מנכ"ל חברת רפא"ל וכיהן כמפקד חיל הים בשנים 2000-2005.