הקווים החדשים והמחסומים הישנים של הסירוב

 

 

הלוך הרוח החדש בשמאל, המשתקף גם בעצומת חיילי המילואים הקוראת לסרב לשרת בשטחים, יוצר סדקים ומחלוקות במרצ ובשלום עכשיו, שתי תנועות שהתנגדו מאז ומתמיד לגילויי סרבנות. מצדיקי הסרבנות החדשה טוענים שהדרך היחידה להימנע מביצוע פקודות בלתי חוקיות היא סירוב גורף לשרת. אבל הם עדיין במיעוט

 

אריה דיין, הארץ, 7.2.02

 

חיילי המילואים שהודיעו על החלטתם שלא לשרת עוד בשטחים מציגים באתר האינטרנט שפתחו את מכתבי התגובה האלקטרוניים שזרמו אליהם מאז פירסמו, לפני פחות משבועיים, את הודעת הסירוב שלהם. המכתבים הללו, 1,352 עד אתמול בבוקר, הם חומר קריאה מרתק וגם חושפים עובדה פוליטית חשובה: הקריאה לסרבנות, שבעבר נקלטה רק בשוליים השמאליים, מוצאת עכשיו אוזן קשבת בחוגים רחבים הרבה יותר.

 

חלק מהכותבים שוללים כמובן את הסרבנות ומתווכחים עם הסרבנים. כמה מהם עושים זאת בגסות ("בוגדים עלובים", "שמאלנים מסריחים"). אלא שרוב הכותבים, כ-70% מהם, מגלים דרגות שונות של אהדה הן כלפי הסירוב והן כלפי הסרבנים. אחדים מהכותבים מבקשים לצרף את חתימתם לעצומה, רבים אחרים מסתפקים בהבעת תמיכה. יש בין הפונים לא מעט נשים שמבקשות להצטרף למאבק. כמה מהן הודיעו כי בכוונתן להקים ארגון של נשות חיילי מילואים שיתמוך בסרבנות שירות בשטחים.

גלאון. לא מדובר בהמרדה

 

חלק מהפונים לאתר הסרבנים מבקשים לחלוק אתם את חוויותיהם משירות המילואים האחרון שלהם בשטחים. למשל: "בשנה האחרונה שירתתי 30 יום כרופא ביחידה קרבית. נשבעתי שלעולם לא אחזור להציק כך לתושבי השטחים". יש גם פונים צעירים המבקשים להתייעץ בעניין התגייסותם לצה"ל. חלק מהבעות ההזדהות מגיעות מחו"ל (כמה נשלחו על ידי פלשתינאים באירופה, אחת נשלחה מנטורי קרתא בניו יורק). אך רוב המביעים תמיכה הם ישראלים. רבים מהם טורחים להדגיש שבעבר, במלחמת לבנון ובאינתיפאדה הראשונה, התנגדו בתוקף לסירוב.

 

אחד מהכותבים, ששמו אינו מופיע בנוסח המכתב המתפרסם באתר האינטרנט, מספר שלפני 24 שנים היה בין החותמים על "מכתב הקצינים" - אותה פנייה לראש הממשלה מנחם בגין שהזהירה מפני החמצת ההזדמנות לחתום על הסכם שלום עם מצרים, ושהצמיחה את תנועת "שלום עכשיו". "ב-1978", הוא כותב, "חשבתי כי אסור להיות סרבן שירות, מתוך תקווה שאותם משרתים יפרקו בעתיד את ההתנחלויות. אולם היום אנחנו נוכחים לדעת כי ההגנה על ההתנחלויות כרוכה בפועל בפשעי מלחמה". הוא כותב שהוא בן 50, שלפני חודש קיבל תעודת שחרור משירות מילואים, ושלולא היה מקבל את התעודה, היה מצטרף לשורות הסרבנים.

 

חזן. עדיף לא להגיע למחסום

 

הלוך הרוח החדש הזה, המשתקף גם מתוכנם של מכתבים רבים אחרים, מסמן שינוי בעמדות כלפי תופעת הסרבנות, המתרחש דווקא בקרב רבים מאנשי השמאל שאיבדו את דרכם הפוליטית באוקטובר 2000 ושמתחילים כעת לעצב אותה מחדש. פעילים בארגוני השמאל טוענים שהמפנה החל מיד אחרי הריסת הבתים ברפיח, התחזק אחרי שחיסולו של ראאד כרמי שם קץ לשקט שהשתרר בשטחים, קיבל ביטוי מובהק בעצומת הסרבנים, והתעצם עוד יותר בעקבות הראיון שהעניק ראש השב"כ לשעבר עמי איילון ביום שישי שעבר לערוץ 1. הלוך הרוח החדש כבר יוצר סדקים ומחלוקות גם בשלום עכשיו וגם במרצ, שתי תנועות השלום שעד עכשיו התנגדו לכל גילוי סרבנות.

 

גלאון מעריכה ומבינה

 

שלום עכשיו, שלא הסכימה מעולם לשיתוף פעולה גלוי עם תנועת "יש גבול", לא תימנע ככל הנראה מקשרים עם הסרבנים החדשים. יוסי שריד ורן כהן, שני מנהיגיה הבולטים של מרצ שבעבר התבטאו בחריפות נגד הסירוב, מתבטאים נגדו עכשיו במתינות רבה. ב-1984 התנדב שריד לשירות מילואים בלבנון כדי להיאבק באמצעות דוגמה אישית בהתעצמות תנועת הסירוב. התנגדותו המינורית לעצומה האחרונה ("אני לא יכול להיות בעל מסרים כפולים - להתנגד לסרבנות כאשר היא באה מצד רבנים ומתנחלים ולתמוך בה כאשר היא באה מהצד שלנו") מבליטה אף היא את השינוי הזה.

 

ביום ראשון בשבוע שעבר, מיד אחרי פרסום העצומה, ביקשו שני חברי כנסת ממרצ, זהבה גלאון ואבשלום וילן, להעלות את הנושא לדיון בוועדת החוץ והביטחון. כל אחד מהם ביקש לדון בו מזווית אחרת. וילן רצה שהוועדה תדון ב"תופעה החמורה" שבאה לביטוי בעצומה, גלאון רצתה שתדון במדיניות ובפקודות שגרמו לאנשי המילואים להחליט שלא לשרת עוד בשטחים.

 

ח"כ וילן, איש הקיבוץ הארצי שב-1978 היה בין חותמי מכתב הקצינים וב-1982 נאבק בשם שלום עכשיו נגד סרבני לבנון, ממשיך לדגול גם היום בעמדתן המסורתית של מרצ ושל שלום עכשיו. ח"כ גלאון, שבסוף שנות השמונים היתה בין מייסדי תנועת "השנה ה-21", שדגלה במרי אזרחי נגד הכיבוש, פועלת כדי לשנות את עמדת מפלגתה.

 

"אני לא קוראת לסרבנות ואני לא מעודדת סרבנות", מסבירה גלאון את עמדתה, "אבל אני בהחלט מעריכה את המעשה של אנשי המילואים שחתמו על העצומה. אני רואה בסירוב שלהם אקט מובן ומעורר הערכה של אנשים שלא מוכנים לסבול יותר את המעשים שהם נדרשים לעשות ומוכנים לשלם את המחיר ולשבת בכלא. אין פה לא התארגנות פוליטית ולא המרדה. הסירוב הזה שונה מהסרבנות שהכרנו בעבר בתנועות כמו יש גבול או השנה ה-21. להן היו תפישות אידיאולוגיות שביקשו לקדם דרך הסרבנות. עכשיו מדובר בקבוצת חיילים שנדרשים לעשות דברים שאינם מסוגלים, אישית ומצפונית, לעשות אותם. הנקודה שצריכה לעמוד לדיון איננה זכותם או אי זכותם לסרב, אלא הפקודות שהביאו אותם להרגיש כפי שהם מרגישים".

 

למרות טענתה שהמניעים לסרבנות אינם פוליטיים, ח"כ גלאון מאמינה שלפעולת הסרבנים תהיה השפעה פוליטית חיובית. "הסרבנות לבד לא תשפיע, אבל יחד עם דברים אחרים היא מהווה עוד נדבך, חשוב ומשמעותי, בלחץ המופעל על הממשלה לשנות את מדיניותה", היא אומרת. "העובדה שהסרבנים הצליחו להביא את הרמטכ"ל לאבד את עשתונותיו מוכיחה שהצבא חושש מהתפשטות התופעה". גלאון סבורה שעצומת הסרבנים היא "ניסיון לגיטימי להשפיע על מדיניות הממשלה בלי לכפור בלגיטימיות שלה ושל פעולותיה".

 

ח"כ נעמי חזן, חברתה לסיעה ולוועדת החוץ והביטחון, סבורה שעל מרצ להתחשב במצוקתם המצפונית של אנשי המילואים ולתמוך בהחלטתם לסרב לשרת בשטחים. "כל חברי הנהגת מרצ", אומרת חזן, "חושבים ש'צריך להבין' את המצוקה שלהם, אבל רובם מוסיפים שצריך גם להתנגד לסירוב. הם חושבים שאנשי המילואים צריכים לשרת בשטחים ולסרב לבצע שם פקודות בלתי חוקיות. אני חושבת שההבחנה הזאת בין הסירוב להתגייס לבין הסירוב לבצע פקודות בלתי חוקיות אינה מתאימה למציאות הנוכחית. יש שם הצטברות בלתי פוסקת של פקודות בלתי חוקיות שהופכת את עצם השירות במחסום לבלתי אפשרי או לבלתי חוקי. מי שלא רוצה לבצע פקודות בלתי חוקיות, עדיף לו לא להגיע בכלל למחסום".

 

צלי רשף שולל

 

זו גם תפישתו של פרופ' אריה ארנון, מראשי שלום עכשיו. "במציאות שנוצרה היום", הוא אומר, "ההתנגדות לשירות בשטחים היא לגיטימית, כי השירות הזה נועד להגן על המתנחלים ולדכא את האוכלוסייה הפלשתינית בצעדים לא מוסריים. לחייל שכבר נמצא במחסום קשה מאוד, מהרבה מאוד סיבות, לסרב לבצע פקודות בלתי חוקיות קונקרטיות. הרבה יותר נכון, לדעתי, להגדיר את הקו הירוק בתור הקו האדום".

 

ארנון עצמו סירב לשרת בשטחים מאז 1970 ועד ששוחרר משירות מילואים, אך מאז שהצטרף להנהגת שלום עכשיו, לפני כעשר שנים, נמנע מלבטא בפומבי את עמדתו בזכות הסרבנות. בצעדם של חיילי המילואים הוא רואה "מעשה אישי ולא פוליטי", אך לדעתו תהיה לו השלכה פוליטית מרחיקת לכת. "תגובתה ההיסטרית של המערכת הצבאית מראה עד כמה היא מודאגת מקיומם של אנשים שאינם רוצים להיות שותפים לכיבוש ושמחפשים לו אלטרנטיווה". הצהרת הסירוב חשובה לדעת ארנון מסיבה נוספת: "יש היום בממשלה אגף שדוחף להסלמה ומדבר על האפשרות לבצע נכבה שנייה, זאת אומרת טרנספר. חשוב מאוד שכל מי שחושב על כך יידע שחלק גדול מהציבור הישראלי לא יהיה מוכן להיגרר אחריו להרפתקאות לא מוסריות כאלה".

 

מצדיקי הסרבנות הם מיעוט גם במרצ וגם בשלום עכשיו. "עמדת שלום עכשיו במשך 24 שנות קיומה היתה וממשיכה להיות התנגדות לסרבנות", מבהיר צלי רשף, ממייסדי התנועה ומנהיגיה. אלא שגם רשף מקפיד עכשיו לשזור בדבריו נימה מרוככת יותר. "בהרבה מקרים במשך כל השנים", הוא אומר, "היתה לנו הזדהות כמעט מלאה עם תוכן הדברים שנאמרו על ידי אנשים שנקטו את צעד הסרבנות. זה המצב גם עכשיו, אבל אני לא שיניתי את דעתי שלפיה הסרבנות היא תופעה מסוכנת". סכנתה טמונה לדעתו בעובדה שהיא "שוברת את ההסכמה החברתית על דרך קבלת ההחלטות", ובעתיד תאפשר לימין לעשות בה "שימוש הרבה יותר מסוכן והרבה יותר אפקטיווי".

 

זו גם דעתו של ח"כ וילן, שמוביל את ההתנגדות למכתב החיילים במרצ. וילן סבור שהסרבנות היא גם חרב פיפיות וגם צעד שמשדר ייאוש: "אלה בשמאל שכבר התייאשו מהסיכוי להגיע אי פעם להסדר מדיני רואים את הסרבנות כצעד הרואי. אבל אני לא התייאשתי. אני יודע שבסופו של דבר יושג הסדר מדיני ויפונו ההתנחלויות, ואני רואה בסרבנות צעד שפוגע באפקטיוויות של המאבק הפוליטי שלנו לקראת השגת היעדים האלה". וילן סבור שחיילי המילואים היו צריכים "לכתוב אותו מכתב שכתבו אבל בלי להצהיר על סרבנות", ובמקרה כזה היו משיגים הישגים פוליטיים גדולים. "במקום למקד את הוויכוח בזוועות הנעשות במחסומים", הוא אומר, "הם הסיטו אותו לשאלת הלגיטימיות של הסרבנות". וילן סבור, כמו שריד, שלמרצ אסור להיגרר אחריהם.

 

היחיד שהצליח לכאורה לטשטש את חילוקי הדעות שהתגלעו בעניין הזה במרצ היה דווקא הרמטכ"ל: התבטאותו של שאול מופז על קיומם האפשרי של גורמים פוליטיים המכוונים את פעולת הסרבנים קוממה את כל אנשי מרצ. אבל גם כאן, מתברר, זווית הראייה שונה מאוד. וילן אומר שמופז "נכנס להיסטריה מיותרת ותיפקד בפרשה כמו פוליטיקאי" ומאשים אותו על כי "שיחק לידיים של הסרבנים", "החזיק אותם במשך שבוע שלם בכותרות" והעניק תנופה ליוזמתם. טענתה של גלאון היא הפוכה. הרמטכ"ל, היא אומרת, "נכנס לפאניקה" ופתח "במסע הפחדה והשתקה" נגד חותמי המכתב, שכלל גם "קמפיין תקשורתי אדיר שבמסגרתו הובא לכלי התקשורת כל מי שרק יכול היה להתבטא נגדם". המזל הוא, אומרת גלאון, "שפתאום הופיע עמי איילון וקילקל להם את ההצגה".