2.8.04

 

 

שלום ירון,

 

שמי יוחאי, ואני אח של עופר.

 

קראתי את תגובתך למכתב של אמא שלי, והדבר הראשון שעלה בדעתי היה "הוא לא הבין על מה כל העניין".

 

גם אני, בתחילת הפרשה, לא הבנתי בדיוק מה עופר רוצה. לא הבנתי למה לו לספר את הסיפור, וגם לא הבנתי מה הקשר בין ההיסוס שלו, ותחושת הכישלון האישי בקרב הספציפי (כי אני פירשתי את הסיפור שלו כתחושת כישלון), לבין נושא השארות צה"ל בלבנון.

 

תאמין לי, שהריבים שלי עם אמא שלי סביב העניין הזה היו קשים. סופו של דבר היה שהיא האשימה אותי באשמה החמורה ביותר שהיא מכירה: "טוב, גם אתה חושב בראש צבאי".

 

אני חושב שבסוף כן הצלחתי להבין למה עופר עשה את מה שעשה. וההבנה הזו מבהירה לי למה לא נכון שאת הפרשיה הזו "כולנו רוצים לשכוח".

 

מתחשק לי נורא להתחיל לנאום ולהסביר לך את מה שלי לקח כל כך הרבה זמן להבין. אבל קודם אדוּן איתך קצת על משמעות המושג "פוסטמודרניזם" ולמה מה שעופר עשה זה ההיפך הגמור והכי קוטבי שאפשר מפוסטמודרניזם. למושג הזה יש משמעות מאד ספציפית. זרם פילוסופי (די מופרך לטעמי) שעניינו ה"סִיפֶרִים" (נארטיבים) השונים של השותפים "בשיח", שהם כולם שווים ולגיטימיים, ואשר בגלל הלגיטימיות השווה אין לשפוט ואין לבטל אף אחד מהם. במובן מסויים, הפוסטמודרניזם מביא לאי-לקיחת אחריות ואי-נקיטת עמדה בשאלות, גם מוסריות וחברתיות.

 

צא וחשוב - האם המעשה של עופר היה פוסטמודרניסטי? האם הוא התחמק מאחריות? האם הוא נקט בעמדה לא-שיפוטית? או שבדיוק להיפך - לקח אחריות, האשים את עצמו, ואת עצמו בלבד, בהתנהלותו במהלך הקרב, ויצא בקריאה סופר-שיפוטית על שהיית צה"ל בלבנון. וכל זה מתוך רצון להשפיע ולשנות. בראיון לחיים טל הוא שואל: "מה רצית שאעשה עם התחושה שאיתן בלחסן, דוד גרניט ולירז טיטו מתו לחינם - שאסע להודו?" עופר לא נסע להודו. הוא יצא למסע שעל פי אמונתו יתכן והציל חיים.

 

יכול להיות שאתה אינך מסכים הן עם דעתו והן עם דרך פעולתו. זה בסדר, כמובן. הבעיה היא שגם אתה, שמכיר את עופר (או לפחות טוען כך), מאשים אותו באשמה המקוממת כל כך - שעשה את מה שעשה למען עצמו, מתוך "פוסטמודרניסטיות" (=נהנתנות/חוסר אחריות/חוסר ערכים). האם זה מה שאתה חושב על עופר?

 

תגיד – הוא טועה.

תגיד – הגישה שלו גורמת אסון.

תגיד – הוא גורם נזק.

כל זה מותר לך, ואנחנו נתווכח איתך.

 

אבל רק אל תגיד "פוסטמודרניזם". כי זה, בלשונו של איתם: "נבלה גסה, נבזות שלא היתה כדוגמתה".

 

וזה מביא אותי לנקודה החשובה ביותר: עניינו של המכתב של אמא של עופר לא קשור למעשה הספציפי של עופר, כמו גם לא קשור למעשה של אפי איתם. הוא קשור לדרך שבה התקשורת מטפלת בנושאים כאלה. זה גם מה שדומה בין הדברים, ולא המעשה של עופר מול המעשה של איתם.

 

קרא שוב את המכתב לאפי איתם. נסה לראות את תגובת איתם, וכמה היא דומה לתגובת אמא של עופר. כל מה שהמכתב הזה רוצה להציג זה את מסכת השקרים שמזינה את הסיפור התקשורתי. וכמו שאתה זיהית מייד את השקר בסיפור אפי איתם ("הרי ברור כשמש שאין כאן עניין של השתמטות כפי שניסו להציג בתקשורת"), כך היה גם בסיפור עופר, שבו נטפלו לעניין שולי (ואתה יודע  שגם שקרי) של התנהלותו בקרב (שתחילתה בתחושתו הסובייקטיבית וסופה שהפכה ל"אמת" אובייקטיבית) במקום לעסוק במסר שביקש להעביר.

 

והנה לב העניין - כדי שהסיפור יוסט מעיקרו, ויהפוך לסיפור על "החייל שלא הסתער ושבגללו נהרגו חבריו" (כן, כך ממש!), כדי שזה יקרה דרושים סוכנים שיסייעו לו לסטות. דרושים אנשים שיקחו את הסיפור (לא תמיד בכוונה), יוסיפו שקרים קטנים וחצאי אמיתות, יעטפו באידיאולוגיה ויגישו מבושל ומהביל. (ודרושים גם חברים שלא יעיזו לקום ולהגיד: שקר!) זה מה שקרה במקרה עופר, וזה גם מה שקורה עכשיו במקרה איתם. הסוכן העיקרי במקרה של עופר היה קצין חינוך ראשי לשעבר, תא"ל אלעזר שטרן. חבורת עיתונאים וגנרלים במיל. החרו-החזיקו אחריו, וגם אפי איתם עצמו קפץ בשמחה על העגלה וסיפר את סיפור עופר, על כל השקרים שבו, במסע הבחירות שלו לראשות המפד"ל. ועל כן מוטחת בפניו האמירה (בפרפרזה על כמה וכמה אמירות של חז"ל): "בבני שלי חטאת, בבנך שלך נענשת".

 

ענה לי, ירון: במה בדיוק פגע עופר ביחידה? האם תוכל להניח אצבע מדוייקת על הנקודה הכואבת?

במה בדיוק פגע עופר בחבריו? כתוב לי בבקשה, אבל בדיוק, במה פגע?

אינך "נוטר לו טינה". על מה בדיוק?

אנא כתוב לי איפה? במה פגע עופר שבכלל היתה אפשרות שתיטור לו?

 

מקווה שבסוף תבין (או שתסביר לי ואני אבין).

 

יוחאי, "אח של".