דגל שחור, דגל כחול-לבן

 

שולי דיכטר, הדף הירוק, 13.2.03

 

"..מה נוסיף ונמנה? מדברים פעוטים

נוצרות אגדות, זה החומר..."

נ. אלתרמן, מתוך "מסביב למדורה"

 

שורות אלה לקוחות משיר הלל שכתב אלתרמן לנערי פלוגות המחץ, הפלמ"ח. לאחר פרוק הפלמ"ח הוקמה חטיבת הנח"ל כנחמה-פורתא לתנועת ההתישבות. אבל עכשיו גם ההתישבות מתפרקת. אז במקום לבזבז את הזמן בגידול עגבניות - גדודי הנח"ל  "עושים את העבודה" בחברון ובעזה. לאמור - הפלמ"ח פורק, אבל הוא חי, נושם, ובעיקר בועט. בחברון ובעזה.

 

השבוע שמעתי "פכים קטנים" על שני נח"לאים ש"עושים את העבודה" ומנקים את הלכלוך שלנו בגופם ממש כמו סמרטוטים, ועל אחד לפלף, ג'ובניק מהמודיעין... שיצא גבר.

 

נח"לאי גיבור א': במשך סוף השבוע האחרון, שוב עברו כוחותינו מבית לבית, הפעם בחברון, ועשו נפשות להעמקת תשתית הטרור.  גם הפעם הם עברו מבית לבית, אבל לא כדי לפעור חורים בקירות, אלא פשוט כדי להרוס אותם. הפעם, בחסות מסך העשן התקשורתי של אסון מעבורת החלל, לא הרסו כוחותינו בתי מחבלים (מה קרה? הפסו מחבלים מן הארץ?) אלא סתם בתים של אזרחים. הקריטריון שנבחר הפעם הוא "בניה לא חוקית". שמעתם טוב? בניה לא חוקית. נקודה. תכנון אורבאני ודאגה לשטחי ציבור, זה מה שמעניין היום את כוחותינו, את המנהל האזרחי, את הכיבוש הנאור. ומדוע, בכלל, נהרסו הבתים הללו? הם לא איפשרו למנהל האזרחי להציב במקום מגרשי משחקים לילדי חברון? הם נבנו ממש על החלקה שסומנה לבניית הקאטנרי-קלאב שהמינהל האזרחי תכנן שם? או שמא הבתים הללו הפריעו למינהל האזרחי לתכנן את בניין האופרה שמפעל הפיס התכוון לבנות לרווחת תושבי חברון?

 

אפילו המ"מ הצעיר מחטיבת הנח"ל שדיבר בגלי צה"ל ביום שני בבוקר ידע לדקלם את העילה ההזויה הזאת להריסת הבתים בחברון בסוף השבוע. אלא מאי? במשפט שלאחר מכן הוא פלט את ה"אמת" שלו, כהאי לישנא: "באנו לגבות מן השכונה הזאת את מחיר הפיגועים האחרונים באזור". כך בפירוש. לגבות מחיר. אבל היות שלא נמצא קשר כלשהו בין בעלי בתים כלשהם לבין הפיגועים – נמצאה הנישה: הם נבנו בניגוד לחוקי התכנון והבניה. את מי, בדיוק, לכל הרוחות, מעניין תכנון ובניה חברון? את המ"מ שלנו מן הנח"ל. יתרה מזאת: המ"מ שלנו גם ידע לומר כי בזכות ה"פעילות" בחברון לא היו פיגועים בסוף השבוע הזה. האם יידע המ"מ לקחת אחריות גם על הפיגועים שייגרמו כתוצאה מה"פעילות" הזאת? זה לא "נח"ל עגבניות"...זה נח"ל ב...מיץ עגבניות.

 

 

נח"לאי גיבור ב': אמא אחת גיבורה ל-4 בנים (אתם יודעים מה זה להיות אמא ל-4 בנים בארץ הזאת?..), דואגת במיוחד מקדמת דנא לצעיר שבהם. מאז שהיה בגן הוא יודע שבסופו של יום (כל יום) מספרים לאמא מה עשינו בגן היום, ואחר כך בבית הספר ואחר כך בתנועת הנוער ואחר כך עם החבר'ה, כי אמא מקבלת הכל. ומוכנה לשמוע הכל, רק שיגיד. והנה גדל נערה, והלך, כמו שלושת אחיו לפניו, לצבא. נאמן למסורת ההתישבות הלך להמשיך את מורשת הפלמ"ח בנח"ל. הילד חוזר מהצבא, ואמא מנשקת, כרגיל, מחבקת ביד אחת, וביד השניה לוקחת בפעם המי יודע כמה את שקית הכביסה. בדרך אל מכונת הכביסה עם מדיו בידיה היא שואלת אותו: "נו? מה עשית בכל השבועיים האלה בעזה?".....שתיקה.

 

"מה אמרת?" קראה ממעמקי חדר הכביסה....

שתיקה.

כשסיימה לטעון את המכונה חזרה אליו והוא קורא עיתונים אצל שולחן האוכל. "נו, מה עשיתם השבוע?" שאלה שוב, תוך שהיא ממשיכה בפעולותיה למענו (הפעם היה זה חימום המרק), והוא לא עונה.

בשלב הזה ליבה כבר מדריך אותה, כמו תמיד: "יש איזו בעיה?" היא לואטת

"לא", הוא פוסק

"אז מה?" היא לא מוותרת

"אמרו לנו לא להגיד".. הוא מפטיר.

"מה??"

"כן. המ"פ אמר לנו לא לדבר בבית על מה שאנחנו עושים", אמר, והוסיף:"ואל תציקי לי על זה.. גם ככה זה לא קל."

האמא הגיבורה שלנו לא ידעה את נפשה. שתיקות כאלה היא ראתה בסרט אימה על שלטון הגנרלים בארגנטינה, לא כאן. תמיד היו בקרב החיילים שלנו כמה "שו-שו"יים, כאלה סודיים וחשאיים, שהחליפו בדיחות ציניות בין החבר'ה. אחיו הגדול היה מאלה.. אבל תמיד זה היה בשובבות ובקריצה ותוך סוג של שביעות רצון עצמית. אבל הפעם זה לא המקרה הזה. שתיקתו של הבן הצעיר היא שונה. זוהי שתיקת מצוקה, ולא של שמירה על סודות מדינה. במצב זה, באורח אבסורדי, כל נגיעה של אמא רק יכולה להכאיב לו.

לאן, לאן זורם הנח"ל הזה.

 

 

לפלף א' מהמודיעין

מה נוסיף ונמנה? כמאמר השיר.. לעומת אלה, סגן א' מיחידה 8200 עשה זאת ובגדול. הוא לא סירב, ולא התחמק, ולא נמנע מלהשתתף בפעולה לא חוקית, כמו שכל כך רבים מאיתנו עשו לאורך השנים במה שמכונה "סרוב אפור". סגן א' עשה מעשה. הוא מנע בעצמו לגמרי באופן גלוי ואמיץ פגיעה באזרחים.

אבל סגן א' לא רק הרים דגל שחור מעל לפעולה בלתי חוקית בעליל. בעשותו כן הוא הרים, לרגע גא אחד, דגל כחול לבן, ועל כך מגיעה לו תודה רבה מאד. אני, שבחיים שלי לא הצדעתי מרצוני החופשי, מצדיע לך בגאון, סגן א'.

אכן, מדברים פעוטים נוצאות אגדות.

זה החומר.