בדרכו של אברהם אבינו

 

עדה אושפיז, הארץ, 7.2.02

 

הסרבנים החדשים, בני 30, בוגרי לבנון, גדלו בימי אוסלו ורבין וראו במותם. עוצמת סירובם טמונה בזעקה שהדגל השחור מתנוסס מעל עצם הכיבוש בשטחים. שמאי ליבוביץ וישי רוזן צבי הם שניים מחובשי הכיפות שבהם, דור שני של שמאל דתי

 

 

"...מכאן השיפוט על 140 הסרבנים לפעולות בלבנון ההופכות את צבא ההגנה לישראל לצבא כיבוש לישראל, המקבלים עליהם לשאת בתוצאות של סירובם זה, הללו הם גיבורי ישראל במובנה של הגבורה האמורה בסימן הראשון של שולחן ערוך: 'שלא להתיירא מפני המלעיגים'... אם תהיה לתופעה קיבוצית, אפילו של מיעוט בלבד, היא עשויה לערער את הקונסנסוס הלאומי-פאשיסטי בקרב הציבור כולו ולהיות ראשית הדרך לחזרה מן החייתיות אל תכנים אנושיים ויהודיים של קיומנו הלאומי". ישעיהו ליבוביץ, "האדם הלוחם ומדינתו", נובמבר 1985.

 

תצלומים: ניר כפרי

חיילי מילואים בשטחים, אוגוסט 2001 (למצולמים אין קשר לכתבה)

 

סמ"ר שמאי ליבוביץ, בן 31, אחד מ- 28 נכדיו של הפרופ' ישעיהו ליבוביץ - המטיף הראשון בישראל לסרבנות ומחלוצי אותו זרם בהגות היהודית המודרנית, שלצד חומרה דתית הפנים בשם הפלורליזם אפיקי חשיבה הומניסטית בעולם הדתי הישראלי - מופיע במקום התשיעי בעצומת הסרבנות לשרת בשטחים של 50 חוגרים וקצינים בצה"ל. אחיו, סגן עקיבא ליבוביץ, הצטרף לחותמים מאוחר יותר. בינתיים תפחה הרשימה ל- 200 חותמים, חתך מגוון של דור הפיקוד בצה"ל בגילאי סוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים.

 

כעשרה מהם חובשי כיפות, מיעוט שאין לזלזל בו. רובם נעו כל ימי חייהם במסילות ייחודיות, בין הרבה קווי תפר, בנים להורים שקיבלו בדרכם את עולו של העולם הדתי וסירבו ליישר קו בכל דבר עם

 

האורתודוקסיה הדתית-הלאומית. הם אנשים דתיים, הקשורים לעולם שבו גדלו בעבותות של אורח חיים, דפוסי חשיבה, אופני דיבור, מאכלים, חברויות, העדפות רגשיות, אמונות. אך ההיסטוריה האישית שלהם חשפה אותם גם לעולמות אחרים ודחפה אותם בדיעבד להתמודד עם הסתירות הפנימיות של חייהם לא בדרך הקלה והשכיחה של עצימת עין, איפוס והחרמת האחר.

ליבוביץ. "טעם מר בפה"

 

המלחמה בין פנים לחוץ בעולם הדתי של הוריהם התנהלה לא אחת על גבם. הם היו, לעתים בעל כורחם, החריגים בעולם הדתי, חוויה שהם מתקשים לדבר עליה. דריסות הרגל הכפויות שלהם בעולם החילוני, בעודם ילדים, הותירו בהם לפעמים "פצעים פתוחים", כפי שהתבטא אחד מהם וסירב להרחיב את הדיבור על כך. אבל בפרספקטיווה של חצי מאה הם מייצגים רצף דורות של דתיים-ציונים מזן אחר, שאינם מזוהים אוטומטית עם השמרנות הלאומנית הישראלית, שגוש אמונים העניק לה טעמים דתיים. הריתוק והקשב שלהם לריבוי הפנימי של אופני החשיבה האנושית, בעודם מזגזגים בין סתירות, מתחים ואף שמרנויות אישיות משלהם - הם אולי התקווה היחידה לגישור אמיתי בין דתיים לחילונים.

 

קדושה מסולפת

 

לא כל בני דודיו של שמאי ליבוביץ אימצו את השקפתו הדתית של סבם, שייחוס קדושה לאדמה הוא עבודה זרה, במיוחד כאשר בשם קדושה זו "מתירים מעשים של הרג חפים מפשע, הרעבה המונית, מניעת תרופות מנזקקים, אי פינוי פצועים וכל מה שמתלווה לכיבוש", כדברי שמאי. מקצת נכדיו של פרופסור ליבוביץ חושבים שהוא טעה, אמר. הוא עצמו, ככל החותמים על העצומה, שירת במלחמת לבנון ולא התרשם מהשבחים שהרעיף סבו כבר אז על הסרבנים.

 

הוא לא שוחח עמו על לבנון וסבו מעולם לא ניסה להניא אותו מהחלטתו, הדגיש. גם היום הוא לא חש שעל עצם השירות בלבנון התנוסס בזמנו "דגל שחור", כפי שהוא מתנוסס על השירות בשטחים. הרטוריקה הכוזבת של מלחמת שלום הגליל שסבו השכיל להוקיע, עדיין נשמעת לו כנכונה. "זה לא היה מעשה אנטי-דמוקרטי במהותו, זה היה מבצע צבאי שנועד לפי שיקולי הצבא להגן על יישובי הצפון", טען, "אם נעשו במסגרתו פעולות לא אנושיות, כמו הפצצת אוכלוסייה, היה צריך להתנגד להן באופן ספציפי".

 

גבה קומה, ממושקף, חובש כיפה שחורה, לבוש בחליפה שחורה, בדרכו לבית המשפט כעורך דין העוסק בענייני תעבורה ("בדרך כלל אני לובש ג'ינס", ניסה בחיוך לפזר ערפל של סטריאוטיפים טרם שינחתו עליו), חשוב היה לו להדגיש שסרבנותו היא בחירה מצפונית אישית. הוא לא מדבר בשם משפחתו. בדרך כלל תגובת משפחתו לעצומה הייתה צוננת. דוד אחד אמר לו "יישר כוח" ושני בני דודים הצטרפו אליו. אמו תמכה בו. אין לו שום כוונה ליזום שיחה משפחתית בעניין, הנושא טעון מדי.

 

את סבו אהב מאוד, אמר. כבר בבית ספר היסודי שלח אותו אביו להיבחן אצל סבו, שהחמיר על קוצו של יוד. הביקורים בבית סבא היו תמיד מעשירים. בארוחות המשפחתיות בחגים לא דיברו מעולם על פוליטיקה. "אנחנו לא משפחה פוליטית, בורחים מהזרקורים, לא הולכים להפגנות", אמר. אבל היו שיחות קשות על סילוף היהדות, בלי לחסוך גינויים ממסלפיה, שכן "במקום שיש חילול השם, אין נושאים פנים לאיש". עם סבו קרא מדרשים וגמרות שמעולם לא נתקל בהם בבית הספר. שם ספג את האמונה שלפיה אבות הטומאה הם אלה המאצילים קדושה על הטנק או על החייל. "אם כל פעולות צה"ל קדושות, אז גם לעמוד במחסום ולעכב אישה הכורעת ללדת עד שהיא מדממת למוות את עוברה, נעשה בחסות הקדושה, כי בקדושה אין מקום לפשרה", הבהיר.

 

את חציית הקווים היוצאת דופן של חבריו לסרבנות הוא מסביר בהידרדרות של השנה האחרונה ל"שפל מוסרי שלא היה כמותו. מעולם לא היו כיתורים וסגרים בסדר גודל כזה, מי חלם שנגיע להפצצת אוכלוסייה פלשתינית בתוך ערים באש ממסוקים ומטוסים. זה מה שגרם לאנשים לקום ולצעוק: לא עוד". סרבן המצפון הראשון בעולם, לשיטתו, היה אברהם אבינו, שהתייצב מול האל ומנע את השמדת סדום ועמורה בזעקתו מעומק לבו "חלילה לך מעשות כדבר הזה: להמית צדיק עם רשע". גם את הציווי האלוהי מכפיף אברהם לחוק הטבעי של המוסר, אמר. הוא מתקומם נגד ענישה קולקטיווית ומכניע את האל.

 

על חבל דק

 

הוא יליד חיפה, בנם של שירה ואלחנן ליבוביץ המנוח. אביו היה מתמטיקאי, אמו סופרת, מתרגמת ומורה. את ילדותו בילה בשכונת ה' בבאר שבע, לאחר שאביו קיבל משרת מרצה באוניברסיטת בן גוריון. הייתה זו שכונה ובה אקדמאים דתיים רבים, אנשי תעשייה ומינהל. באר שבע זכורה לו כ"עיר נפלאה".

 

לאחר שהשלים את המסלול הרגיל של לימודי יסודי בממלכתי דתי, העדיף אביו, בנו הצעיר של ישעיהו ליבוביץ, לשלוח אותו לתיכון חילוני בבוקר ולישיבה דתית אחרי הצהרים. המסגרת האינטנסיווית הסגורה של ישיבה דתית עם פנימייה, שכל המערך החינוכי והלימודי שלה מגויס לשטיפת מוח בנושא ארץ ישראל השלמה, הרתיעה את אביו, שהילך מן הסתם על חבל דק משלו.

על מצוקותיו בבית הספר החילוני סירב שמאי ליבוביץ לדבר. "עובדה שמיד אחרי התיכון רציתי ללכת לישיבת הסדר", הפטיר. בתיכון החילוני הוא בחר ללמוד ערבית כשפה שנייה ("לא מסיבות פוליטיות, פשוט האמנתי שזה יהיה לי שימושי יותר"), אבל אף שהצעת הצבא לנצל את הידע שלו בערבית ולקלוט אותו למודיעין קסמה לו, הוא העדיף ללכת לישיבת ההסדר הר עציון. "כל כך רציתי חברה דתית, זה היה כל כך חסר לי", חייך, סמוק במקצת.

 

הוא בחר בישיבת הר ציון מתוך הוקרת הרבנים עמיטל וליכטנשטיין, ממחוללי התנועה הדתית שהולידה את "מימד" ואשר העמידה את השלום מעל רעיון ארץ ישראל השלמה. הציק לו שהישיבה ממוקמת בשטחים, אך הוא השלים עם ההכרזות שאם ישיבת הר ציון תהיה מכשול לשלום, הם יעתיקו אותה מיד למקום אחר. "היום זה נראה לי מגוחך, אז זה סיפק אותי, אני חושב", אמר. בעצם גם אז זה לא כל כך נראה לו, התפתל. "מבחינתי יצאתי לגולה כדי לספוג תורה מרבנים שכיבדתי, כמו שאומר הפסוק 'הווה גולה למקום תורה'", אמר.

 

אלא שגם שם מצא עצמו מתחבט בין שני עולמות, במודע ושלא במודע. הוא נגרר ליותר מדי ויכוחים עם חבריו לישיבה שהותירו "טעם מר בפה", כלשונו. השכנוע הפנימי שלו בעוולות הכיבוש וחוסר נכונותו להשלים עם שלילת זכויות אנוש בסיסיות מהפלשתינאים העמידו אותו בקו האש של התנצחויות שתוצאותיהן ידועות מראש. כינו אותו "בוגד", "שונא יהודים", "בור ועם הארץ", ואף "מחלל השם" - הקללה החמורה ביותר שאפשר להגיד לאדם דתי.

 

פעם שלח מכתב ל"מעריב" ובו צידד בחלוקת הארץ לשתי מדינות ואף בחר שלא בטובתו פירוש מאוד מסוים של הגמרא לפסוק "צדק ומשפט ושלום שפטו בשעריכם" ויישם אותו על העימות עם הפלשתינאים. לפי אותו פירוש, מי שרוצה רק משפט לא יהיה לו שלום, ומי שרוצה רק שלום, לא יהיה לו משפט, והשילוב בין שלום למשפט טמון בחלוקה. העובדה שחתם על המכתב כתלמיד ישיבת הר ציון עוררה עליו זעם שלא ציפה לו.

 

הר"מים התכנסו לישיבה מיוחדת כדי לדון בסילוקו. בסופו של דבר הוא לא סולק. הוא זוכר באהבה את חמש השנים שבילה בישיבה, הדגיש. הגיבוש החברתי מאוד חזק, הנאמנות טוטלית. "עבודת השם ולימוד תנ"ך מאחדים בינינו", אמר, "אבל בעניין הפלשתיני יש להם וירוס. זה לא אומר שהמחשב לא טוב, פשוט יש וירוס".

 

בשנת השירות הראשונה שלו במסגרת ישיבת ההסדר הוצב בטול כרם ובבידיה. הלחץ החברתי היה עצום, אמר. אחרי הכל "כל החברים שלי התגייסו, הם לא היו נבלות ולא קלגסים, וזה היה קשה עד בלתי אפשרי להעמיד את עצמי בעמדה מוסרנית שאני טוב מהם, הייתי עוד נער, זה היה קשה".

 

הייתה זו תקופת האינתיפאדה הראשונה. פריצות לבתים בארבע לפנות בוקר, השחתת רכוש, איסוף גברים וילדים בשטח פתוח בכפר לשם תרגולת "החומה הסינית", כלומר, אילוץ בני הכפר לערום ערמות של לבנים כענישה על יידוי אבנים ביום הקודם - כל אלה היו חיזיון נפרץ. שגרה של כיבוש שהדרך היחידה לשמר ולתחזק אותו היא בענישה קולקטיווית ובאלימות שיטתית. "אנחנו צוחקים ומפטרלים והם בונים את החומה הסינית", סיפר, "לא עשינו כלום, רק פטרלנו, אבל זה היה נורא. או שהיינו מוציאים אותם מהבתים למחוק את דגלי אש"ף שציירו על הקירות, או שהיינו עוצרים אותם על אי תשלום מסים, בלי ראיות, בלי צו שופט, שום דבר מיוחד, סתם פעולות כיבוש".

 

באותם ימים, כשערפאת עדיין היה "גדול המרצחים", ודגלי אש"ף ייצגו את האיום האולטימטיווי על מדינת ישראל, מנגנוני הבידוד וההוקעה של המערערים על הכיבוש דחקו בקלות את הסרבנים לשוליים התמהוניים כ"עשבים שוטים". שמאי ליבוביץ, בלהיטותו ובחוסר זהירותו, התחיל לדבר על סרבנות. השמועה עברה מפה לאוזן והוא זומן לשיחה אצל ראשי הישיבה.

 

אלה לא קראו לזה כיבוש. זה היה מאבק על ארץ ישראל ההיסטורית. שמאי ניסה לשווא להסביר להם איך הוא רואה את עבודת השם. "לא היה אכפת להם שאנחנו שוללים זכויות בסיסיות ממיליוני בני אדם, את הזכות לבחור ולהיבחר, לנוע בחופשיות, לפתוח חנות, ללכת לרופא", אמר. הם איימו עליו בגלוי שלא יסכימו להימצאות סרבן בבית ספרם וליבוביץ בעצמו החל לפקפק. כל עוד הוא נמצא בישיבה בגוש עציון וחיילים נדרשים להגן עליו, הוא לא יכול להתחמק מלשאת באותו עול, פיטם את עצמו ברציונליזציות הרווחות של השמאל באותם הימים.

 

בפעם הבאה שיצאו חבריו לשרת בשטחים, התאבל שמאי ליבוביץ על מות אביו ויצא פטור. משסיים את לימודיו בישיבה שיתף את המג"ד שלו בייסורי מצפונו והלה שלח אותו לגבול מצרים, ברוח מדיניות בת היענה של צה"ל להעלים תופעות של ירידה במוטיווציה וסרבנות. שמו של סבו היה מן הסתם שיקול במניעת מטעמים מפי התקשורת.

 

מאז לא שירת שמאי ליבוביץ בשטחים, אבל נורמות הכיבוש שהחרידו אותו באינתיפאדה הראשונה העמיקו יותר ויותר. את כדורי הגומי החליפו הטנקים, את הירי החופשי במיידי אבנים החליפו החיסולים והפצצת מחנות פליטים, את עקירות המטעים העונתיים החליפו ה"חישופים" היום יומיים.

 

הסרבן האפור, הנחבא אל הכלים, נהפך עכשיו לסרבן גלוי, נישא על גל של מחאה ראשונה מסוגה בשורות הצבא. השכלתו המשפטית מדרבנת אותו לפנות לבג"ץ, אם ינסו לגייסו לשטחים. "אני לא תמים, השופטים תמיד מוצאים דרך להכשיר את השרץ, כל מנגנוני המדינה מגויסים להצדקת הכיבוש, אבל עד כה לא נדרש בג"ץ לטענה שעצם השירות בשטחים הוא לא חוקי בעליל", אמר.

 

סרבנות מוסרית

 

לא במקרה התגייס הרמטכ"ל בכבודו ובעצמו להדוף את מה שנראה כסרבנות המונית באמצעות התוויות הבדוקות של "משתמטים", "פחדנים" והמתכון המנצח: "מוסתים" על ידי גופי שמאל מפלגתיים. תנועת הסרבנות של המילואימניקים הצליחה לראשונה להעלות אל פני השטח את הסרבנות האפורה בצה"ל שהואצה במידה ניכרת מאז ימי "יש גבול" במלחמת לבנון ולהציגה כלגיטימית, כמוסרית. יותר מכך, לראשונה שברו חיילים במיל' מיחידות קרביות מיתולוגיות את כל הכלים של המשחק הפנים-קונסנסואלי שלנו, כשסירבו לעסוק ב"פעולות בלתי חוקיות בעליל" וב"חריגים" - שצה"ל כה אוהב "לטפל" בהם ובאותה הזדמנות להאדיר את הכלל - והכריזו שהדגל השחור מתנוסס מעל עצם הכיבוש בשטחים.

 

אכן, הם אינם מצביעי האיחוד הלאומי. הם מצביעי שמאל, מחד"ש ועד העבודה, שצה"ל משופע בהם בכל יחידותיו לא פחות מאשר במצביעי ימין. רובם המכריע אינם פעילים בשום גוף פוליטי. זהו אותו שמאל דומם שליהג עד כה בשיחות סלוניות על עוולות הכיבוש. חלקם השתתפו באקראי בהפגנות "שלום עכשיו", חלקם לא, חלקם "התבלבלו" בפרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, חלקם לא.

 

הם שייכים לדור של בני שלושים פלוס שנלחם בלבנון עד זוב דם ואז גילה שמלחמתו הייתה מיותרת. הם גדלו לתוך התנפצות האתוס של "אין ברירה". הם נתפשו לאופוריה של ימי אוסלו ויצחק רבין וחזו במותם. הם כבר ראו את השלום בהישג יד וגילו שמעבר לו רובצת תהום ללא תחתית. הם ראו, בשלב מוקדם של עיצוב תודעתם הפוליטית, כיצד ראש ממשלה אולטרה-ימני לוחץ את ידו של "רב המרצחים" ערפאת ורטוריקה גזענית של שנים קורסת כבניין קלפים. הם חונכו על מכבסת מלים קדחתנית מאי פעם ולבם גס בכל מיני פרות קדושות שלא הספיקו להפנים. השנה האחרונה של שלטון שרון הגדישה את סאתם. בשבילם סרבנות חדלה להיות טאבו.

 

מחסום זה אפרטהייד

 

"אדם בוחר את האפשרויות שלו מתוך שוק האפשרויות הקיים", סיכם סמ"ר ישי רוזן צבי, בנו של הפרופ' אריאל רוזן צבי ז"ל, לשעבר דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב וממקימי "נתיבות שלום". גם הוא מחותמי העצומה. גם הוא חובש כיפה. גם הוא עבר את המסלול החינוכי הרגיל של נער מהזרם הדתי-הלאומי. גם הוא גדל לצד אב מהשמאל הדתי, "שמאל של אז", כדבריו, "שהאמין שיוכל להיות שמאלן ומפד"לניק כאחד".

 

בישיבה התיכונית (בלי פנימייה) הוא נחשב ל"עוף מוזר, ידעו עלי שלא הכל תקין אצלנו בבית". כשאביו כתב את הפרק על הפרדה מתונה בין דת למדינה בחוקה של אוריאל רייכמן, ספג בנו עלבונות שהוא "משתף פעולה". בבחירות הראשונות שבהם השתתף, הצביע מפד"ל ואחר כך עבודה. מיוסי שריד וחבורתו הוא מאוכזב עד עמקי נשמתו.

 

היום הוא דוקטורנט, העוסק בשאלות של מיגדר, ענישה וזהות במסכת סוטה בתלמוד. לפני שנה סירב לראשונה לשרת בשטחים ונכלא ל- 12 יום. ההתארגנות של החיילים מעוררת בו התפעמות ותקווה. הוא אופטימי. הוא לא חושש לתוצאות אישיות. "אחרי הכל לא יתלו אותי בכיכר העיר, אני מניח", גיחך.

 

"את רוב הסדיר שלי ביליתי בעזה, בטול כרם ובשכם", ניסה להסביר, "אני לא זוכר שהייתי מודע בכלל לאופציית הסירוב. מהמקום שבאתי ממנו זו לא הייתה אופציה. אני כן זוכר תחושות קשות מהרגע הראשון. אף פעם לא הטרידו אותי החריגים או המפקד הסדיסט. עם הנורמה לא יכולתי לחיות. פתאום אתה מוצא את עצמך מוצב על בית בעזה ואתה שואל את עצמך 'למי שייך הגג הזה?' יש כאן משפחות שגרות בצפיפות נוראה מתחת לגג הזה ואסור להן לעלות ולרדת מתי שהן רוצות, אסור להן להתקרב. ואתה אומר לעצמך 'אלוהים, מה קורה לי?'

 

"ואז מעמידים אותך במחסומים ואתה פורץ לבתים ומבצע מעצרים, ואתה אומר לעצמך: 'אלוהים, אני בחור טוב, איך הגעתי להיות בצד הרע?' זו תחושה איומה, אבל היא מעולם לא תורגמה למעשה של סרבנות, כי האפשרות הזאת בכלל לא עמדה על הפרק. זה כן תורגם לייסורי מצפון, איך אתה מעז לחשוב רעות על הצבא שלך, צבא הגנתי, צבא אין-ברירה, הדיסוננס הקוגניטיווי בין מה שגדלנו עליו לבין מה שאתה רואה בשטח הוא עצום.

 

"הנה, אני נזכר במחסום כדים-גנים בשירות האחרון שלי בשטחים לפני כשנה. מה עשינו? כלום. עמדנו, זה הכל. וכשאתה עומד במחסום יש לך המון זמן, כל הרטוריקות הגדולות לא עובדות מול מראה עיניים: רבע לחמש לפנות בוקר, מאות פועלים, חלקם יכולים להיות סבא שלך, מבטיהם מפוחדים, חלקם מחזיקים באישורים שתוקפם פג אתמול, לפני שבוע, ורק מקווים ליפול על מישהו 'נחמד'. הטור הזה של אנשים והעוצמה שיש לך במחסום, אפילו לי היה קשה לשמור בעיני רוחי את ערך האנשים האלה. כל הסטרוקטורה הזאת הופכת אותם לתת-אדם.

 

"אני זוכר מפקד קליל ונחמד. המושג שהיה חביב עליו במיוחד היה hour happy , שעה חופשית שבה לא בודקים את העוברים במחסום וכל הזוכה זוכה. דווקא השעה הזאת, שלא קרה בה כלום, המחישה לי את עוצמת השרירותיות של הכיבוש. זה מהותו של המחסום. אין מחסום אחר. מחסום זה אפרטהייד.

 

"ויש לי עוד הבזק. שורות של מכוניות פלשתיניות תקועות שעות במחסום ואז מגיע כלי רכב של מתנחל ועובר, תיק. אם היינו עוצרים אותו לרגע, לא חלילה מעכבים אותו, רק לבדוק שהוא באמת מתנחל, הוא כל כך זעם. 'איך אתם מעיזים, מה אני ערבי?' ברור שמה שמחזיק את הכיבוש הוא הפער בין מתנחלים וערבים שחיים באותו שטח תחת חוק שונה. אפרטהייד.

 

"אתה מתחיל להבין שהבעיה שלך היא עם הנורמה, אתה לא יכול לקחת יותר חלק בכך, הבלוף של אין ברירה מתנפץ לנגד עיניך, אתה רואה בעליל איך המושג של "סיבות ביטחון" בולע הכל: חישופים, הפצצת אוכלוסייה, הכל. העובדה היא שעד היום לא הוזז בית אחד של מתנחל בגלל בעיות ביטחון. שירתתי בשטחים גם ב- 94' וב- 96', כשלא היה טרור, וגם אז הכל נראה אותו דבר. זהו מחיר תחזוקת הכיבוש. בשביל להחזיק אנשים בלי זכויות צריך להפעיל אלימות. נקודה. כן, זה מאוד חמים ונעים להתבוסס בקונסנסוס. שמענו על הכל - אחדות, קרע בעם, החוק מעל הכל - אבל יש זמן שצריך להסתכל למציאות בעיניים, לראות שמה שנעשה היום בשטחים יום יום, שעה שעה, אלה פשעי מלחמה".