נשים בשירות מילואים באין פתרון של שלום באופק

 

אין לי פתרון מדיני, אבל יש לי פרקטיקה אזרחית-נשית שאני רוצה לספר עליה כאן.

מוקדש לשרקה באהבה

שושן ברוש-וייץ, ספטמבר 2002

 

 

מה אנחנו עושות כשהבעלים יוצאים לשרת במילואים באין פתרון מדיני באופק?

 

אורזות את ארבעת הילדים במכונית ונוסעות כמו אשתו של הסמג"ד של הגדוד לאימא באשקלון. מקלט לימי המלחמה הפרטית של רעיה שבעלה נפקד לה 33 יום. אימא תעזור ואיש מלבדה לא ירחם.

 

דרך פעולה שנייה: כרעיות תומכות המרותקות לקירות הבית, לחובות ולתקלות הנערמות עלינו, אנחנו מתחברות לטלפון ולחברות, מקטרות, מקבלות צל"ש מן התומכות, מחכות לבחירות, מתנחמות בחרדה שיכול להיות גרוע יותר, שונאות את ערפאת. הבעל לא בבית אבל יש לך "פתרון" זמני דחוק. את צפה 30 יום ושלא נשמע מהצבא בשנה הקרובה. "זה שוב המ"פ שלך בטלפון? זה לא נראה לך מוגזם? לא נמאס לכם?" לא נמאס גם לכן?

 

מה אנחנו יכולות לעשות כשהבעלים שלנו משרתים במילואים באין פתרון מדיני?

 

לתמוך  ולמחות. גם וגם. לתמוך בצבא ובחיילים המשרתים במילואים, ולמחות כנגד המדיניות הביטחונית של הדרג המדיני. ולעשות את זה מחוץ לבית, ולא רק באזני חברות. לקנות כמה לוחות פוליגל וטוש שחור עבה במיוחד, לכתוב עליהם בעד מה את ונגד מה את, לקחת את הילדים שלכם, לצרף את האימא ואת האבא, ואם אפשר גם את האחיות והאחים שלו ושלך. יוצאים אתו למילואים.

 

אני שירתי 30 יום במילואים משלי במחסום ראנתיס 

 

היה חם באוגוסט והייתה בערה בפנים. ככה מרגישים ופועלים כשפוגשים את הקו האדום שבפנים ואת הקו הירוק המדיני שבחוץ. זו הייתה הפעם השנייה, שהגדוד שמולי מפקד עליו, יוצא לתעסוקה מבצעית בשטחים במהלך האינתיפאדה האחרונה.  הפעם באזור רמאללה. לפני כן נלחמו בשכם. מולי מעריך מאוד את הקצה שסימנו הסרבנים, אבל זו לא האופציה שמתאימה לו, והאלימות הרצחנית ליד הבית מעקרת דפוסי פעולה חורגים. אנחנו מקבלים (בתיעוב, אבל מקבלים) את הנורמה הספרטנית שדבקה בנו ובחברה הישראלית. חיילי מלכוד 2002. בשם ערכי הדמוקרטיה מולי מבצע משימות על אף שהן מתנגשות בדעותיו הפוליטיות והערכיות.

 

יום לפני היציאה מולי פורש בפני את צוואתו: אם ייהרג, הוא מבקש, שנשב שבעה ליד המחסום, שלידו אני מתכננת להפגין יחד עם שרקה אימו, עינת יערה ומור הבנות, ושלוש האחיות שלו. הוא מבקש שאת הארון ישאו רק חיילים מהגדוד שלו, שנסרב בשמו לקבל אחר מותו העלאה בדרגה, ואת האופנוע לבועז.

 

אנחנו לא מדחיקים ולא מכבסים את כתמי השחור, האדום והלבן.

 

לאור תחושה "כפולה" זו אני מחליטה לצאת להפגנה שתבטא את המסר הכפול: גם תומכת וגם מוחה. יציאה שתקביל לשירות המילואים של מולי, במקום הקרוב ביותר שאוכל להגיע אליו. כל הדרכים מובילות למחסום ראנתיס. ביום רביעי, ב-11.8.02, כשמולי עובר ליד מחסום חזמה בפסגת זאב (נסענו לשם בחמש בבוקר), אני מעבירה לו מכתב וכרמלה מנשה משדרת אותי קוראת אותו בתוכנית "הבוקר הזה". אני קוראת: "אנחנו נישאר לעמוד ליד המחסום כל עוד אתה שם, עד שנשמע איך הממשלה מטילה גם על עצמה, כל יום, משימות מדיניות, שמטרתן לחולל שלום. אם אתה בצבא נדרש לעבוד עשרים שעות ביממה, אנחנו דורשות שגם הממשלה תשקיע מאמץ כזה בהשגת שלום. כמו שהדרג המדיני דורש ממך ומחיילי הגדוד לפעול להשגת המטרות, כך גם אנחנו דורשות לראות את הדרג המדיני מצליח במשימתו. הצבא נדרש ליצירתיות, לשבירת שגרה, ואנחנו דורשות שהדרג המדיני ייתן דוגמה. הפעם זה יהיה שירות המילואים גם של המשפחות. לא קיבלנו צו גיוס, קיבלנו צו למחות, ובד בבד להתאחד עם כל המשפחות של חיילי הגדוד, המחזקות אתכם ותומכות בכם, כי הממשלה לא עושה זאת."

 

למחרת, כשחיילי הגדוד עוברים במחסום ראנתיס, שרקה מעבירה למולי מכתב גלוי מאימא באמצעי התקשורת. מכתבה נקרא בתוכנית הרדיו "הכל דיבורים". בין השאר שרקה אומרת: "אני כאן בשביל להיות הכי קרובה אליך ולשמור עליך ובשביל לומר לכל מי שרק אפשר כי אסור למצב הזה להימשך. לא בשביל זה בנינו כאן בית לעם היהודי. בתור אימא לשני סגני אלופים במילואים רציתי תמיד לחשוב שהמנהיגים ינצלו את העוצמה שאתם ושכמותכם נותנים בידיהם בשביל לקחת יוזמה וסיכונים ולתרגם את העוצמה לשלום[...]".

 

בחדשות "מבט" של ערוץ 1 מפנה הכתב אמיר בר שלום את תשומת הלב ל"עימות" בין אשת המג"ד ומשפחתו למספר חיילים מן הגדוד. המסרים שלכן, הוא אומר לי, אינם ברורים ואפילו מטעים. בראיון שהוא עורך אתי במקום אני מבטאת את המסר שלנו: תומכות בחיילי המילואים והצבא, ומוחות על כך שהדרג המדיני לא מנצל את ההישג הצבאי ואיננו מקדם את תהליך השלום. אין לי סיסמה אחת פשוטה. הכל כל כך מורכב פה. זו לא סיבה לוותר ולא להפגין. אנחנו רואות את האכזבה של החיילים על כך שאיננו מפגינות נגד חוק טל, שזה עתה עבר בכנסת. גם הנהגים החולפים במחסום בטוחים שמשפחתו של מג"ד במילואים מפגינה פטריוטיות לאומנית צרופה.

 

אבל אנחנו בשלנו. כותבות כרזות כמו: "המלחמה נמשכת והמדינה בפגרה", "אנחנו דואגות לכם אבל למי ולמה דואג הדרג המדיני?", "הצבא הוא אמצעי להשגת מטרות מדיניות, אך מהן המטרות?", "משפחות הלוחמים, בואו לחזק אותם כי הממשלה לא עושה זאת מספיק", "איש השנה הוא איש המילואים ומשפחתו", "אריאל שרון, הצבא מנהל את המלחמה נגד הטרור, נהל אתה את המערכה על השלום". בצד הכרזות האלו מתגבשים שני שלטים גדולים (אורכם 2.5 מ' וגובהם 2 מ'). אנחנו מציבות אותם משני צדי הכביש. מימין: בעד* משרתי המילואים וצה"ל חזק, כל התומכים בפתרון מדיני (כולל מתנחלים), שינוי המצב הקיים על ידי הידברות, כלומר בעד שלום. משמאל לכביש: נגד* מנהיגות ללא חזון, ניצול הכוח רק למלחמות, המשך המצב הקיים, נגד מלחמה. לידי אני מחזיקה את השלט הלבן הקרוב ללבי במיוחד: "אתם מגינים ואנחנו מגוננות". אתם שומרים מפני איום של אויב חיצוני (defend), ואנחנו דואגות לקיומם ולחייהם  של הקרובים לנו (protect). לגונן על החיים זוהי פרקטיקה נשית בת אלפי שנים.

 

בשבת הראשונה, כשמצטרפות אלינו י', אשתו של מ"פ בגדוד הנמצאת בחודש השביעי להריונה ונעמי, אשתו של סמ"פ בגדוד, עם מיכל בת שלושה חודשים צמודה לגופה ושירה בת הארבע, אנחנו נראות כמו חבורת מתנחלות. אני רואה את התמיהה בעיני הנוסעים שעוברים במכוניות ליד המחסום.

 

גברים-נהגים, שלא שורדים את ההפרות של כל הדפוסים התרבותיים המקובלים עליהם, צועקים לעברנו שלל של קריאות לחזור לבית, המקום שנוח להם להצפין אותנו בתוכו: 'תחזרי הביתה', 'אין לכם בית? תלכו הביתה! מספיק!', 'לכו הביתה לבשל למשפחה', 'אין לכם בית? תלכו הביתה', 'כוס אמאמאמאק, לכו כבר הביתה!', 'לכו הביתה, זבלות', 'לכי לתלות כביסה במקום שלטים, מכוערת!'.

(יש לי הרבה מה לומר ביחס להוראה ללכת לכבס. בינתיים אני מסתפקת כאן באמירה: די לשתיקת הכובסות!).

 

איך שורדים 30 יום במילואים שלנו?

 

אנחנו יוצרות מערך תמיכה מרפד: קרובי משפחה, אנשים (גם תומכים זרים כולל מתנחלים) מביאים אוכל לסוכת הצל. לכל אחת מאיתנו יש תפקיד. מים קרים - רעות, כתיבה אומנותית של הכרזות- עינת, ציוד, עמודים, הלמנייה ורשת צל -שרקה, אודי ועופר. הלמנייה, אני לומדת משרקה, שחיה בבן שמן כבר למעלה מ-50 שנה היא גליל מתכת עם ידיות המשמש לנעיצת עמודים בקרקע . חיילים מהמחסום באים לבקר, מביאים קפה, מקבלים מים.  חיילים מהגדוד של מולי עוברים, עוצרים ושואלים מה שלומנו ומה למסור. מעגל המשתתפים מתרחב והתומכים חוזרים ומגיעים. בסך הכל הגיעו כמאה אנשים. "כוחנו בקוטננו", אומר רמי הטייס, אח של מולי, שמכיר את כוחם של מעטים. מבקרים קבועים מגיעים מבית אריה, מעופרים ומחלמיש/נוה צוף. יוסי, איש עדין נפש, מנסה לכוון את נשמותינו התועות. שירותים – אין. גם לא שטחים מתים. אנחנו הלא ליד מחסום  צבאי. השטח ישר ומחושף.  מימיננו, מרחק מאות מטרים בלבד, הכפר ראנתיס וישר קדימה – הכפר א-לובן. משמאל - פלשתינאים (בדואים?) שוכני אוהלים. שרקה אומרת: "תעצמי עיניים ותעשי". ככה בונים חומה. 'אלואימא', מכנה אותה יערה. בלילות אני קוראת את ספרו של פרנק מק'קורט "האפר של אנג'לה" וגולה לצרות של עניים מרודים באירלנד. הטלפון מצלצל ולא מצלצל. רשימת החברים והחברות מקבלת עומק אחר. אני מדווחת מדי יומיים-שלושה לכרמלה מנשה (מנשלה, קוראת לה מור). מתגברת על תחושת ה"לא נעים". "הייי", משיבה לי כרמלה ברוחב קול, "מה נשמע? את עוד שם? [...] ננסה להעביר ידיעה".  החברות של מור באות לחגוג אתה יום הולדת 18. יערה משמיעה את אביב גפן: "עם כובש הוא עם טיפש". אוכלות תאנים וסברס שאנחנו קונות מילדי ראנתיס הנצלים בשמש במטרה נעלה להשתכר. טורי מקבל אותי בחיוך טבעי של ילד שמח. מוחמד וכל חבריו משחילים ראש בחלון, סוקרים את התכולה ברכב, מנסים להבין מה הקטע שלי. 

 

בערב ראש השנה אני חוצה את הקווים. נוסעת למולי בלב השטחים. אם תמות נפשי, אז איתו, בבקשה. באשמורת שלישית אני מעירה את מולי לקול הנביחות הרועמות של הכלבים, בטוחה שהן סימן למשהו מבהיל שאני ראשונה להבחין בו... "חתולים", אומר מולי ואוטם אוזניים.

 

ככה וככה שורדים את החום, את הפחד, את האבק העכור שהמשאיות הכבדות משאירות אחריהן, את הקללות, הנאצות והסטיות (על זה כתב מולי מכתב, שזכה להתייחסות במאמריו השבועיים של נחום ברנע בעיתון "ידיעות אחרונות" ב- 13.9.02 וב-27.9.02). ככה מסלקת ספקות, ככה מתגברת על חידת התעלמותו של עיתון "הארץ" (שלנו) מן ההפגנה בזמן התרחשותה (משהסתיימה קיבלנו "פיצוי" מופלג בכתבה של ורד לוי-ברזילי במוסף סוף השבוע של העיתון ב-27.9.02). ככה סופגת את העלבון והכעס על כך שעתי הסמח"ט ורוני המח"ט עוברים במחסום ולא אומרים שלום. את שניהם לימדתי שנה בפו"ם, שניהם ביקרו בביתי, ביקרתי את עתי בבית חולים כשנפצע בג'נין ובקומה מתחתיו שכב סלע, הבן שלי, שנפצע יום לפניו. על התעלמותם של מפקדיו של מולי כתב עופר שלח בעיתון "ידיעות אחרונות" ב-20.9.02.

 

בס-ו-ף, גם היום השלושים להפגנה שלנו הגיע. שתים עשרה שעות חיכינו במחסום עד שמולי יצא. אריק, החייל שכתב ערוץ 1 דיווח ביום הראשון על עימות בינינו, בא ללחוץ ידיים ולתת מתנה: עשרים ושש קלטות שעניינן חזרה בתשובה. יוסי מחלמיש, שהתנחל  אצלנו מדי יום, הביא מצלמה כדי להנציח את המפגש בינינו. בקבוצות קטנות באים חיילי הגדוד לומר "שחרור נעים". קבוצה אחת מגיבה לכרזה שמברכת אותם ב"צאתכם לשלום" באמירה: "ברוכות הנמצאות. יש לכם מים? שלושים יום היה ארוך מאוד".

 

המשך אפשרי: שירות מילואים משלך קל"ב

 

אנחנו, נשים שבעליהן או קרוביהן נקראים לשרת במילואים, לא מוכרחות להיות "קרביות" כל כך ורחוקות מן הבית. אפשר לצאת לתמוך ולמחות גם ליד בית החייל הקרוב למקום מגורינו. כך גם יותר אנשים יבואו לתמוך בנו והסיקור התקשורתי יהיה נגיש יותר.

 

ליד בית החייל יש סיכוי שיבואו עוד נשים ומשפחות שהבעל, הבן או הבת  שלהן  במילואים. ליד בית החייל ברחבי הארץ נוכל להגדיל את מספרן של "משפחות תומכות ומוחות".

 

וברדיו תאמר מפגינה:  "בעלי בשירות מילואים בגדוד צנחנים, 30 יום ליד שכם. אני מוסרת לו ד"ש, דורשת מחברי הכנסת, מהממשלה ומראש הממשלה לנהל את המערכה על השלום בשעה שבעלי והצבא מנהלים את המלחמה ובהצלחה. אני מבקשת להשמיע ברדיו שיר מחאה ולמסור לו מכאן את אהבתי, דאגתי ותקוותי". 

 

כפי שציינתי בפתיחה, אין לי אמנם פתרון מדיני, אבל יש לי ולנו פרקטיקה אזרחית-נשית שתוביל אליו.