ראיתי אותכם בקוצר ידכם / מכתב לידידי אנשי "השמאל"

 

יהודית פלד, בית השיטה, 16.3.02

 

ביום שישי 15.3.03 התקיים ב"צוותא" כנס ראשון של עמותת "היום השביעי".

 

באתי מתוך רצון להצטרף לקבוצת האנשים המנסים, מתוך שיקול דעת והבנת מורכבות המציאות בה אנו חיים, לפעול למען התכנסות החברה הישראלית לגבולות שיאפשרו חיים במדינה יהודית דמוקרטית. 

 

באו רבים נוספים מקצווי הארץ.

 

אולם מהר מאוד הסתבר לאנשים שונים בקהל שהדוברים אינם מספיק קיצוניים בדיבורם.

 

הזכרת תושבי ההתנחלויות כציבור שיהיה עלינו בכל מצב להתחשב בהם, עוררה קריאות בוז, הזכרת הגיבוי לצה"ל, בעת לחימתו הבלתי אפשרית, עוררה צעקות רמות כנגד פעולות הדיכוי והכיבוש.

 

לאורנה שמעוני חברת הפורום המייסד לא נתנו כלל לדבר, בקריאות רמות ניסו להשתיקה, ולאחר מכן רבים קמו בקוצר-רוח ויצאו בשאט נפש מהאולם.

 

התבוננתי סביבי, כולם אמורים להיות אנשי שלומי, "מחנה השמאל" המדבר בשם ערכים דמוקרטיים, בשם הסובלנות וההקשבה, בשם הנאורות וההתחשבות ב"אחר" היושב לצידנו. 

 

הסתבר לי שלא אלו פניו של השמאל, במעוז התל-אביבי,  לא סובלנות לא הקשבה, רק התנשאות חרשת השומעת את עצמה בלבד ובוטחת בהשתלחות קיצונית בכל מי שלא חושב בדיוק כמוה.

 

שורותיו של ביאליק הדהדו באוזני: "להקת חורצי עט ולשון אכולי משטמה מזי קנאה, לסכסך אתכם איש באחיו"

 

לצד המועקה ההולכת ומצטברת לאורך החודשים האחרונים, נוספה לה עצבות חדשה, חשתי איך מפלצת השנאה  הפנימית קורעת אותנו לגזרים, משתקת, מבודדת, מעוורת דווקא בזמן שבו נחוץ לנו כל-כך הדיבור הפנימי ושאלת השאלות הקשות, בינינו: לאן כל זה מוליך, ואיך נוכל לעצב את גורלנו?