חוויות מהעמידה בצומת השומרים

 

רוני ענבר, 29.3.02

 

 

אתחיל מהסוף – היה מוצלח מאד לטעמי. המסר ה"לכאורה מעורפל" דווקא פתח ערוץ הידברות עם אנשים רבים ומגוונים: דתיים, ערבים, וגם אנשים בעלי אוריינטציה ימנית. אצל כולם הייתה נכונות להקשיב והם הזדהו עם הרעיון של מדינה יהודית דמוקרטית.

 

חשוב לציין שאני מרגישה חובה לחדד את המסר לערביי ארץ ישראל: מהי המשמעות של מדינה יהודית דמוקרטית עבורם? מהי בכלל מדינה יהודית? ומהו מעמדם  הם בתוך מדינה  כזאת? זוהי נקודה חשובה לי במיוחד כי אני רואה בערביי ישראל אזרחי המדינה, שווי זכויות, וחשוב לי להסביר מדוע הרעיון הזה הוגן גם כלפיהם.

 

הסטיקרים והפלריגים – עשו את עבודתם, דווקא בגלל הצבעים: הכחול והלבן – צבעים מרגיעים וגם מחזקים. אפילו הפלריג של גל שחתם עליו: "המחנה הציוני". אני מזדהה עם צמד מילים זה, ולא יכולתי להשתמש בו עד היום כי הימין נִכס אותו לעצמו. שמחתי על השימוש המפתיע הזה שהחזיר לי את סמלי הילדות שלי.

 

מי שהיינו קשים לו לעיכול היו דווקא נציגי השמאל הישראלי – שציפו מאיתנו למשהו אחר והתאכזבו. מרגע שאנשי "שלום עכשיו" הגיעו לצומת השתנתה האווירה באחת. השלט הענק שלהם: "לצאת מהשטחים, לחזור למשא ומתן" קומם אפילו אותי. איך אפשר לדבר על משא ומתן ביום כזה? או בימים אלה. עם מי בדיוק רוצים לדבר? ועל מה?

 

פתאום הבנתי שאנחנו ממש לא באותו ראש. אני לא באותו ראש. ואז גם התחילו הקללות. מעמקי לבי אני מרגישה שזה לא הזמן לפרובוקציות.

 

לסיכום

צריך להפגין נוכחות כל יום שישי. צריך שיכירו את השלטים שלנו, יכירו את מה שאנחנו אומרים – כי יש הקשבה. ככל שהנוכחות תגבר כך גם המסר יחלחל. לא צריך להבהיר אותו יותר. הוא ממש ברור. מי שלא מבין אותו הוא מי שפשוט לא מסכים איתו, מי שהיו לו מאיתנו ציפיות למסר אחר.