בשיירה עם בוגרי האינתיפאדה הראשונה

 

עדה אושפיז, הארץ, 27.9.02

 

יש משהו עצוב בחבורת הצעירים הזאת וב"תגליותיה" החדשות-נושנות. בדרכם שלהם, מתוך התנסויות אישיות, מנסים אנשי המילואים של תנועת ההיפרדות החד-צדדית, בני 30 פלוס, להתמודד עם האתוס הציוני

רובם, לפחות אלה הנמנים עם פלוגת המילואים "מגלן", בפיקודו של המ"פ סרן אלי ילוז, הם בוגרי אינתיפאדת האבנים של שנות השמונים. שם, במחנה הפליטים ג'בליה שבעזה, כחיילים בשירות סדיר, החל חינוכם הפוליטי, ומושגי הציונות הפוסט 67' שגדלו עליהם הועמדו בראשונה במבחן החיים. דור ראשון לזן חדש של ציונות שהוקנתה בבתי הספר הממלכתיים ב-35 שנות כיבוש מתוך מפות של ארץ ישראל השלמה.

 

"הוקפצנו לאינתיפאדה בג'בליה", סיפר כלאחר יד, אפילו בהתרפקות-מה, רונן וולפסון, מהנדס מחשבים, בן 34, רווק, דיבורו שקט, מרגיע, מחויך תדיר. וולפסון הוא אחד ממארגני שיירת המכוניות של התנועות השונות למען היפרדות חד-צדדית, שיצאה השבוע מתחנת רידינג בתל אביב למחסום הצפוני ביותר בגדה המערבית, המסמן את קצה גדר ההפרדה. המ"פ שלו, ילוז, נשוי ואב לשלושה, עובד חברת החשמל, יליד טבריה, שבנה לעצמו לא כבר בית נאה בתל מונד, התרוצץ בהתרגשות בין המכוניות שנעצרו בשולי הכביש מחשש לחפץ חשוד. "סתם תיק, שייתנו לי, אני מפוצץ אותו", התבדח. הרבה דגלי כחול-לבן, ארבעה לכל מכונית, התנופפו בשמש הקופחת. השלטים, אף הם בצבעי כחול-לבן, הקפידו להדגיש: "מחזקים את הציונות" ו"לצפון באהבה".

תצלום: ניר כפרי

 "השיירה" של התנועה להיפרדות חד-צדדית. הרבה דגלי כחול-לבן

לא רק מול ילדים

 

קשה לשכוח את האינתיפאדה הראשונה. הם היו אז בני 18 ש"הוקפצו" ללב ההתרחשויות ההיסטוריות, נושאי הדגל הציוני של ישראל הגדולה בקו החזית מול מיידי אבנים פלשתינאים. "בג'בליה היה הקזוס בלי - משאית שדרסה ילד, משהו כזה, לא זוכר במדויק - שגרם לפרוץ האינתיפאדה", המשיך וולפסון, כשניתן לשיירה האות להמשיך בדרכה. הוא זכר במיוחד - או שבמשך השנים התחדדו אצלו הזיכרון והתובנה האלה דווקא - את התמיהה של מי שתופש את עצמו כחייל קרבי, הנאלץ לעמוד בנשק שלוף לא רק מול ילדים, אלא גם מול זקנים וזקנות. אבל כבר אז הבין, שלא במקרה שלחו "חיילים איכותיים" ל"משימה" הזאת.

 

המ"פ שלו, לעומת זאת, זכר גם את פקודות שר הביטחון, יצחק רבין, מאותם הימים לשבור את הרגליים והידיים למיידי האבנים. הפקודות היו ברורות כשמש, "אבל בדרך כלל רק היינו מרביצים להם כהוגן, זה לא קל כל כך לשבור עצמות, אז עוד הייתי מצביע ליכוד, הרגשנו שאנחנו מגינים על עצמנו, שזה מגיע להם, לא הייתה ברירה, בעצמנו היינו עוד ילדים, היו כאלה שזרקו עלינו סלעים, מקררים, בלוקים, אחד מאנשי הצוות שלי נפצע בראש, אני זוכר את זה כמו היום, ההרגשה הייתה שזה מה שצריך לעשות", התפתל ילוז בניסיון להדגים את טווח המותר ומלכודיו.

 

כשפרצה אינתיפאדת אל אקצה שוב התייצבו לדגל. הפעם כמילואימניקים מנוסים מיחידה מובחרת, שנתנו ועוד ייתנו ללא אומר "אולי 60 ימי מילואים בשנה". בשנים האחרונות, בכור ההיתוך של הפוליטיזציה של המיעוטים החברתיים בישראל, הם מצאו את עצמם בדיעבד מזוהים עם ה"מיעוט החילוני", הנושא על כתפיו את עול ההגנה על המדינה, מול החרדים והמתנחלים, הכופים עליו את סדר יומם.

 

ב"חומת מגן" התמחתה הפלוגה של ילוז בלוחמה נקודתית בטרור ובמארבים כדי ללכוד "טרוריסטים ברחנים", שמנסים לחמוק מהסגר על הערים ולבצע את זממם בישראל. הפעם צייתו כבר לפקודה "לירות על מנת להרוג", ולא פעם או פעמיים. מה יכלו לעשות? אם לא היו יורים, למשל, במבוא דותן במחבלים שניסו לחמוק לכפרם לאחר פיגוע ירי כושל בחוליית חיילים, הם היו ללא ספק משתמשים למחרת בנשקם נגד חוליה אחרת, הסביר ילוז. ניסיון לעצור מחבלים אינו כלול בפקודות. ברגעים כאלה לא חושבים על מוסר, אמר.

 

טוב ליהודים

 

וולפסון וילוז לא התנדבו מעצמם לעסוק במציאות הכיבוש או בכפל תחושותיהם המוסריות בשדה הקרב, אך משעלה הנושא, המועקה ניכרה בהם. הקיפאון המדיני וחוסר התוחלת ה"מקצועית" בהדיפת הטרור בשטחים פרוצים, ללא גדר, הטרידו אותם יותר, כשהחתימו לפני כארבעה חודשים כ-20 מחבריהם מהיחידה על "צו 8 של אחריות לראש הממשלה ולממשלת ישראל". השיתוק המדיני יגרור "מבצע חומת מגן 2 והאמונה בצדקת הדרך הצבאית תדעך", התנבאו אז.

 

הם וחבריהם הצטרפו באופן טבעי לקואליציית "ההיפרדות החד-צדדית", התומכת גם בפינוי התנחלויות מבודדות. התנועה הלא מפלגתית הזאת מקיפה כיום את תנועת הח"ץ, מיסודו של הפרופ' יחיעם פריאור ממכון ויצמן, נשות "היום השביעי", גלגול של תנועת "ארבע אמהות", המועצה לשלום וביטחון בראשות האלוף במילואים דני רוטשילד, וקבוצות שונות של אנשי מילואים ואזרחים מן השורה. כולם מלח הארץ, מלב הקונסנסוס, אנשי המעמד הבינוני ומעלה, המתעקשים להתנער מכל רמז להשתייכות לשמאל או לימין.

 

הרטוריקה שלהם, הכוחנית בדרכה, מתחרה על לבו של הישראלי הממוצע, רצוי ליכודניק: "רק גדר וגבול בר הגנה יצמצמו את הטרור ויבטיחו את הביטחון האישי. היפרדות ופינוי התנחלויות מלב האוכלוסייה הפלשתינית הם הציונות האמיתית. רק כך יישמר אופייה היהודי של המדינה. מי צריך את הפלשתינאים בתוכנו? לפי כל התחזיות, עוד 20 שנה הם יעלו עלינו במספרם. כל עוד אין פרטנר לשלום, ישראל צריכה לעשות מה שטוב לה, להיפרד ולסמן את הגבולות הנוחים לה, בלי להתחשב באף אחד. הפלשתינאים לא מעניינים, רק טובת ישראל נחשבת". המפה המוצעת היא פחות או יותר מפת קלינטון וברק. העטיפה המילולית השאילה את סיסמת הבחירות של בנימין נתניהו: "טוב ליהודים".

 

באחרונה, אחרי שנוסחת הפלא של גדר הפרדה גרפה כ-70% תמיכה במשאלי דעת קהל והוחל בהקמתה בצפון הגדה, לאורך כ-110 ק"מ המשיקים לקו הירוק, התפנו דוברי התנועה לעסוק בעיקר. הם שמים דגש חזק יותר על השד הדמוגרפי הפלשתיני, המתחבר בקלות להלוך הרוח הגזעני ברחוב היהודי, ועל האיום הכלכלי, המורגש בכיסו של כל אחד. לסיסמת הבחירות הנושנה של ברק, שהבטיחה להפנות משאבים מהשטחים לעיירות הפיתוח, הייתה עדנה. רק שבמקום "הסכם שלום" מדברים על "היפרדות".

 

הח"ץ הקימה לא כבר גוף חשיבה כלכלי, בראשות הפרופ' צבי אקשטיין מהחוג לכלכלה באוניברסיטת תל אביב, שיבחן את המשמעות הכלכלית של "אי ההיפרדות" מהפלשתינאים. "ניסינו לבדוק כמה השקיעה ישראל בשטחים ב-30 השנים האחרונות", אמר פריאור. "מתברר שזהו סוד כמוס מאין כמוהו. לפי ההערכות, 100 מיליארד דולר הושקעו רק בתשתיות, ללא ההוצאות הביטחוניות. אפשר רק לדמיין מה היה קורה, אם הכסף הזה היה מושקע בעיירות פיתוח, ברווחה ובחינוך".

 

האויב לא מסומן

 

"מכעיס שאתה בא, תורם את הימים שלך, נותן את המיטב שלך, נחשף לקללות ויריקות של המתנחלים, עומד מול אוכלוסייה פלשתינית, שבצדק או לא בצדק לא בדיוק מתה עליך, והנה אתה אמור לאבטח את המחסום, לדחוק את הקץ, להביט ב'חישופים' מימין ומשמאל, מאות מטרים שנוקו מבתים ומשדות, לראות את המחיר שהאוכלוסייה הפלשתינית משלמת, שלא לדבר על החברים שלי, שעומדים על המשמר כמו ברווזים, עומדים ומחכים שאיזה צלף יכה בהם. בסדר, מדי פעם משתתפים בחיסול ממוקד, יופי, אבל מה התכלית, לא רואים את הפתרון", הרצה וולפסון בנינוחות.

 

לא עולה על דעתו לנטוש את המערכה. הוא לא יכול לקבל את הקריאה של השמאל לפנות את השטחים וזהו. חשוב לו להגיע קודם ללבו של העם הזה, הדגיש, וחוץ מזה הוא האחרון שיחלק פרסים לטרור. מה שנראה לו מרכזי כרגע זה להיות יעיל יותר, להתפנות ללחימה אמיתית בטרור. אין לו ספק שהמפתח הוא היפרדות ופינוי התנחלויות מיותרות שמרתקות משאבים עצומים של צה"ל.

 

התערובת של מצוקה והתגנדרות בה, התרפקות על המיתוסים הצבאיים והציוניים המוכרים, סטריאוטיפים גזעניים, חוסר בהירות, חוסר ודאות, חרדות שאינן נטולות שחצנויות ואטימויות שהתחנכו עליהן, הרבה רצון טוב שמגשש את דרכו מחדש במעגלים הנדושים לעייפה של דו-קיום, צו פיוס, אחדות העם, הציונות האמיתית - עלו שוב ושוב אל פני השטח. בעל כורחם ייצגו אנשי המילואים האלה את הספקות, הבלבול והאי נחת של מי שבהחלט יכול להיחשב ל"מיטב הלוחמים" במציאות של כיבוש מתמשך שמכרסם גם בצבא.

 

"עם כל הכבוד למצור של שרון על המוקטעה, זה לא ימנע את הפיגוע הבא בכפר סבא. זה רק מספק את הצורך המיידי שלנו להיות חזקים", הביע את דעתו עוזי אברהם, בן 31, סרן בפלוגת תקשורת, מוסיקאי, היחיד שיש לו רקע של פעיל מפלגתי בעמותת ברק לראשות הממשלה ואחר כך במטה "פואד נגד בורג".

 

ב"חומת מגן" הוא לא השתתף, אבל את המילואים האחרונים שלו עשה "במקום לא כל כך נחמד, קוראים לזה מתקן השהיה, בעצם זה בית כלא", סיפר. במתקני הכליאה האלה, שנועדו לשב"ח (שוהים בלתי חוקיים בישראל), נאלץ לראות ילדים פלשתינאים בני 14-13 שחיפשו עבודה בראשון לציון ונכלאו עד למשפטם. "לא סימפטי, אתה רואה ילדים בוכים, רוצים את אימא, כמו כל ילד, אבל מצד שני אחד מעשרה יכול להיות גם מפגע, לא נעים, זה מהות המקום", קבע.

 

"אתה אף פעם לא יודע מי האויב שלך, האויב לא מסומן, זו הבעיה העיקרית", טען מולי וייץ, בן 50, מג"ד ב-11 השנים האחרונות, מתנדב. את המילואים האחרונים עשה בגזרת רמאללה. "דווקא היה שקט, לא יודע למה", גיחך. הוא וחייליו מתמחים בבדיקת כלי רכב במחסומים, והוא אישית פיתח טכניקה של הורדת מספרים צהובים. זה "הפתרון היצירתי" האישי שלו. לכל מי שאין רשיון בר תוקף - הוא מוריד את הלוחית הצהובה. החלטה פרטית שלו כמג"ד.

 

הוא יודע שהפלשתינאים אינם יכולים לחדש היום את רישיונותיהם, לאחר שהרשות הפלשתינית חוסלה למעשה, אבל מה הוא יכול לעשות? ככל שיהיו פחות לוחיות צהובות על הכביש יהיה יותר בטוח למדינת ישראל. "כשאני עוצר מישהו, אני לא יודע אם הוא האויב שלי או לא, אבל אחרי שהורדתי לו את הלוחית הוא כבר האויב שלי", צחק צחוק עליז, אבל גם מריר. "מפגש קשה, לא ברור", מלמל.

 

הסרבנות זרה לו. אצלו זה פשוט עניין של "שריטה", מין "חיידק" כזה. "תמיד אומרים לי: 'כל הכבוד, בן חמישים ומתנדב', אני אומר שאני צריך פסיכולוג, הצבא חסר לי, אני זקוק לו, לא יודע מאיפה זה בא, בטח גם מצ'ואיזם גברי, מי יודע". כשהיה לו חייל סרבן גיוס הוא ידע שיזרוק אותו לכלא, לא יעזור בית דין. למה? הרי הוא בעצמו עבר את ההתלבטות הזאת ולא נכנע לה, אבל הוא גם ידע שהוא יבקר את אותו חייל יום יום וידאג לו עד שישתחרר.

 

מבחינתו, הדגל השחור העיקרי המתנופף מעל ראשנו הוא ירידת גובה האשראי. "אני מקשיב ברוב קשב להצהרות ראש הממשלה והרמטכ"ל: 'אנחנו מעצמה, גיבורים, הכי חזקים', שטויות, ירידת גובה האשראי היא איום קיומי", פסק. "אנחנו לא נדע לחיות על פיתה וזעתר כמו הפלשתינאים".

 

הוואספים הישראלים

 

"מעמידים אותנו בניסיון יום-יומי, משאירים לנו להחליט מהי פקודה בלתי חוקית בעליל, זה לא הוגן", זרק זרו ג'רמי ממושב עופר, בן 38, נשוי, אב לשלושה, רס"פ בגדוד הנדסה. "בניגוד לאחרים פה, לי חשוב ההיבט המוסרי", התוודה. הוריו היו ממפוני ימית, והוא מכיר את החוויה של עקירה. "זה לא תענוג, אבל זה לא טראומטי, מתגברים על זה", אמר.

 

15 שנה הוא במילואים, "שנה שנה, בעזה, בקלקיליה, במחנה עופר, תמיד אותן שיחות עם הפלשתינאים, מחזורים של רגיעה ושיאים של אלימות, והכל חוזר על עצמו, יש תחושה קשה של איוולת, וכשמוסיפים לכך את ההידדרות המוסרית, לא נשאר הרבה מה לעשות", אמר בצער.

 

הפלוגה שלו התנסתה ב"סיפור הקלאסי" של הכיבוש. חייל שלו קיבל את ההוראה לא לתת ליולדת לעבור במחסום לבית חולים ברמאללה. למחרת הם שמעו ברדיו, שהתינוק נולד מת במחסום נבי סמואל. "אני מכיר אישית את החיילים האלה, אנשים טובים, לא הייתה להם שום סיבה לעשות דבר כזה, שמים אותם במקום בלתי אפשרי, אין סיכוי, מישהו יושב בחמ"ל ונותן פקודה שרירותית, והתוצאה היא שחייל ממלא פקודה ומרגיש רע. מה רע, נורא. מי יכול לשפוט אם זו פקודה בלתי חוקית בעליל?" הקשה ג'רמי והוסיף מיד: "בחודש הבא אני עושה מילואים ברפיח".

 

הוא לא מאמין שימצא בעלי ברית רבים למחאתו המוסרית. גם הסדר שלום אינו ריאלי, השנאה גדולה מדי. לכן בחר בתנועה שמסוגלת להגיע ל"עמך" מהימין ולשכנע אותו בצורך "להיפרד" ולפנות התנחלויות. לפחות להתחיל במשהו.

 

גם ליוש פורת, בן 34, מבנימינה, אב לתינוק, עם כלבה ושני חתולים, איש חיל הים, סרן במילואים, נמאסו הדיבורים "איך תמיד נהיה מוכנים לחיות על חרבנו". כבר ב-92' ניהל את השיחות הללו. "ואז עוד היו ימים פשוטים, שחור-לבן", נזכר בחיוך, "ידעת מי האויב, היו אז הסכינאים, זוכרים? דקה לפני אוסלו הכל נראה ברור יחסית להיום. אני זוכר את היום שלמחרת בחירתו של רבין. אני, הפסימיסט הגדול, הייתי בעננים, ואז מישהו נרצח והכל נגמר".

 

הוא מאמין בתנועת ההיפרדות החד-צדדית, "תנועה של הוואספים הישראלים, לא חרדים, לא מתנחלים, לא מערי פיתוח ולא מכפר שמריהו", כלשונו. זהו, לדידו, קולו של המעמד הבינוני הנשחק, עמוד השדרה של כל מדינה במצב נורמלי. הוא מסתכל על המדינה ממשרד הפרסום שבבעלותו ורואה את כל עוצמת המשבר הכלכלי שבפתח.

 

"אי צדק חברתי, אי שוויון בחלוקת הנטל, זה כוח חזק מכולם, חזק מאריק שרון, שממשיך להטיח את ראשנו בקיר בנושא ההתנחלויות", התלהב פורת. "35 שנה רץ העסק הזה, מדברים על מיליארדי דולרים של השקעות ומה שהצליחו להזיז מעבר לקו הירוק זה פחות מ-4% מהאוכלוסייה היהודית. כישלון קולוסאלי, ובינתיים תראו מה קורה בנגב, אנחנו הולכים ומאבדים 55% משטח ישראל".

 

יש משהו עצוב בחבורת הצעירים הזאת וב"תגליותיה" החדשות-נושנות, המנסה, בדרכה שלה, דרך התנסויותיה האישיות, להתמודד עם פירות הבאושים של האתוס הציוני שעדיין מושרש בה עמוק וממשיכה לדשדש באותם ערוצים שכבר נפתחו על ידי קודמיה, בלי שיפרצו דרך של ממש. אצל רובם ניכרת התלהבות של עשייה ותקווה. בשורה התחתונה הם מאמינים בשתי מדינות, זו לצד זו, אך לא לפני שישיגו "שלום בית", משהו דמוי סיסמת המתנחלים "להתנחל בלבבות". הם מתכננים מפגשים עם מתנחלים, חרדים, וערבים ישראלים. הם חפצים ללמוד הכל ממקור ראשון.

 

ילוז, למשל, רוצה לשמוע במו אוזניו ערבי ישראלי הטוען שהישראליות היא חלק בלתי נפרד מזהותו, לצד לאומיותו הפלשתינית, ושאין לו כל כוונה לעזוב למדינה הפלשתינית כשזאת תקום. אחרת לא יאמין ולא יזנח את הרעיון לחילופי שטחים - כלומר, טרנספר מרצון - בין אריאל לאום אל פחם. הוא אישית גם לא יסתפק בגדר הפרדה קרה, מחרחרת שנאה. הוא חולם על חומה יפה, מקושטת בפרחים ושיחים, עם "אלמנטים של קיום משותף", כמו בתי חולים, מועדונים, מסעדות, צינור מים מותפלים לאורך קו ההפרדה. כששני הצדדים ישתו מאותם מים אף אחד לא יחשוב להרעיל אותם, הוא משוכנע, ובא לציון גואל.