שיתוק לאומי

 

דני רשף, מושב חוסן, 6.2.02

 

מאז הסכם אוסלו מספטמבר 1993 התחלפו בישראל חמשה ראשי ממשלה, שאחד מהם נרצח על רקע ההסכם. התקיימו שלש מערכות בחירות. אף ממשלה לא השלימה את ימיה בניהול ענייני המדינה. פרץ מרי המוני של המיעוט הערבי במדינה באוקטובר שנת אלפיים, ואנחנו נתונים במלחמה נמוכת עוצמה כשנה וחצי. שלוש המפלגות הגדולות ביחד אינן מונות רוב ולא מסוגלות להרכיב קואליציה יציבה גם לו התגברו על חילוקי הדעות שביניהן. ישראל נמצאת במצב נלעג כאשר שריה הבכירים ואפילו יושב ראש הפרלמנט מנהלים מדיניות חוץ עצמאית, לטעמו הפוליטי של כל אחד בנפרד, מתוך הטענה המוזרה שאינם עובדיו של ראש הממשלה הנבחר. שאלת שרידותה של הממשלה אינה יורדת לרגע מהפרק והמערכת הפוליטית מתנהגת כל הזמן כעל סף בחירות. בכל אמת מידה שהיא ישראל היא מדינה בלתי אפשרית ובלתי יציבה.

 

אמנם תהליך אוסלו הצליח לעבור את הכנסת ברוב דחוק ושנוי במחלוקת אך תהליך רב משמעות שכזה מצריך הובלה פוליטית יציבה ושקולה לאורך שנים רבות ולא התנעה ראשונית בלבד. הדמוקרטיה הישראלית לא יכולה לספק יציבות ותקינות פוליטית שהם תנאי ההכרחי לכל תהליך משמעותי בכלל ולתהליך אוסלו בפרט. לתהליך אוסלו לא היה סיכוי מראש בדמוקרטיה הישראלית ובשיטת הממשל המשתקת  גם אם יש עוד סיבות נכבדות רבות לכישלון התהליך.

 

לא רק תהליך אוסלו נמוג אל תוך השיתוק הישראלי. רפורמת בן בסט במס מלפני שנה שרוב הכלכלנים מסכימים שהייתה מגדילה את הצדק החברתי ואת מקורות המימון של הממשלה נדונה להקפאה עמוקה. שום רפורמות במפת המצוקה, פיתוח הנגב, יחסינו עם המיעוט הערבי ושאר צרכים חיוניים - הכל קפוא במקרר הדמוקרטי של ישראל.   

 

מאז הסכם השלום עם מצרים נעשו שני ניסיונות משמעותיים לשנות מהבסיס את מעמדה של ישראל במזרח התיכון. הניסיונות נעשו על ידי שני פוליטיקאים חריגים מהרבה בחינות, יוזמים שאינם נחים על השמרים וניגודים פוליטיים שרואים אחד בקיומו של השני אסון לחברה אך שניהם נזקקו לשיטה דומה להפליא כדי להוביל את ממשלת ישראל בדרכם הם. הראשון אריק שרון במלחמת לבנון מול ראש ממשלתו מנחם בגין ב-1982 והשני יוסי ביילין מול יצחק רבין בהסכם אוסלו מ-1993. שנהם נזקקו להוליך את ממשלתם הם שולל בשלבים המכריעים של התנעת התהליך. אריק, בדרכו הוא, הציף את הממשלה בנתונים וצייד את עצמו בשלל אישורים למבצעים קטנים ומוגבלים שרק באמתחתו התגבשו לכדי תוכנית מלאה מאושרת לביצוע. יוסי, לשיטתו, פשוט הסתיר את המהלך מהממונים עליו עד הבשלתו לכדי מאפה ריחני. שניהם נאלצו לראות את התהליך שניסו להוביל מתנוון, לעט אבל בטוח, בתוך השיתוק המובנה של הדמוקרטיה הישראלית. שניהם הובילו את הפרלמנט הישראלי לרגעיו המביכים ביותר מבגין של 1982 המבטיח לכנסת שצה"ל יפעל עד טווח הקטיושות למרחק 40 ק"מ בלבד בעוד צה"ל שועט לבירות עד רבין של 1993 מציע משרת סגן שר לח"כ אלכס גולדפרב שיצביע נגד בוחריו ויכריע בקולו הבודד בעד התהליך, מנסה במעשה לא מוסרי לתת תוקף דמוקרטי מוסרי להסכם אוסלו.

 

ההשוואה בין שני התהליכים עשויה לשפוך אור מרתק על הדמויות אריק שרון מול היפוכו, יוסי ביילין אבל גם על השיתוק המובנה של הדמוקרטיה והממשל בישראל. ממשל שאינו מסוגל לגבש מדיניות מתוך עבודת מטה מסודרת ודרך התנהלות תקינה של מוסדותיו ושאינו מסוגלת כלל להוביל תהליכים יזומים מתוך ברירה.

 

ישראל אינה יכולה להמשיך להתנהל רק מתוך חוסר ברירה והיסחפות אחרי המציאות. הצורך בדמוקרטיה ממשלית שמתוקף סמכותו של הבוחר יכולה להכריע ולבצע מדיניות כלכלית, חברתית, התיישבותית, ביטחונית ומדינית הפך לצורך קיומי למדינת ישראל.