נושא ראוי לקואליציה

 

דני רשף, מושב חוסן, 24.12.02

 

מאז הסכם אוסלו בספטמבר 1993 כהנו בישראל חמישה ראשי ממשלות, אחד מהם נרצח. ישראל נכנסת זו הפעם הרביעית למערכת בחירות. בתנאים אלה סיכויי תהליך אוסלו, השנוי במחלוקת, היו קלושים ביותר. לא רק עצם התהליך נידון, על רקע אי היציבות הפוליטית בישראל, לגסיסה רבת מכאובים. היכולת לעקוב אחר התהליך ולאתר בזמן את מכשלותיו הייתה בלתי אפשרית. ההתייחסות לאוסלו הייתה בעיקרה תעמולת בחירות מול דעת הקהל הישראלית, לרוב באווירה של ערב בחירות, ורק במקצתה עניינית להתפתחות התהליך עצמו.

 

בישראל הכל משועבד לסוגייה הפלשתינית כאשר הוויכוח הציבורי אצלנו מתלהט ומתמקד כמעט רק בפתרונות שיש למפלגות בנושא הסכסוך בינינו לפלשתינים. נשכחת מאתנו העובדה שישראל, במיוחד בעת הזו, משפיעה רק חלקית על הסכסוך, לא יותר מאשר אוסמה בן לאדן והטרור המוסלמי שבהשראתו. יש גם גורמים רבים שמחוץ לטווח ההשפעה הישראלי, בעולם כולו ובמזרח התיכון הערבי, המעצבים את הסכסוך בינינו לפלשתינים.

 

חוסר היציבות הפוליטית ואווירת ערב הבחירות הקבועה בישראל לא מאפשרת לישראל כמדינה ולאף מפלגה לעצב מדיניות יציבה ארוכת טווח כדי להשפיע גם על החלק שכן נתון להחלטתנו. כבר שנים רבות מתקוטטות המפלגות על פתרונות הקסם שיש להם לסכסוך והפתרון רחוק מתמיד. המכונה 'מחנה השלום' הוביל אותנו ל'דין וחשבון', ל'ענבי זעם', לפיצוץ תהליך אוסלו ולפרוץ אינתיפדת אל אקצה, מנגד המכנים עצמם 'המחנה הלאומי' הובילו אותנו לאינתיפדה הראשונה ול'חומת מגן'. שני המחנות, כאשר הם בשלטון, בונים באותו הקצב, מחנה השלום אפילו יותר, את אחיזתנו הרת האסון  בכל רחבי יש"ע. הוויכוח בינינו לבין עצמנו עקר מפני שאנו משפיעים רק על חלק מהגורמים ואין בנו היציבות והכוח הפוליטי הפנימי להכריע במה שכן נתון להחלטתנו.  לא רק בתהליך המדיני אלא גם בכלכלה, ביחסינו עם המיעוט הערבי כדמוקרטיה יהודית, ביחסי דת ומדינה ובשאר נושאים מרכזיים לחברה הישראלית.

 

לפי ההכרזות והתנאים שמציבות המפלגות אחת לרעותה להצטרפות וצרוף לממשלה העתידית. אפשר לנחש שגם הפעם קו המחלוקת יהיה פתרון הקסם שלא קיים לסכסוך עם הפלשתינים. גם הפעם תהיה המערכת הפוליטית שלאחר הבחירות עקרה לחלוטין מיכולת הכרעה אסטרטגית ארוכת טווח שהיא תנאי הכרחי, אם כי לא מספיק, ליישומה המוצלח של מדיניות כל שהיא. הכל תוצר הפגמים המובנים בעצם השיטה הדמוקרטית בישראל.

 

יש סיכוי סביר למדי שלאחר הבחירות תתפתח הזדמנות ייחודית לשתי המפלגות הגדולות להקים ביחד קואליציה שתאפשר להם לעצב את פני המשטר והממשל בישראל באופן שיקנה יתרון יחסי למפלגות הגדולות ויאפשר מערכת ממשל הרבה יותר יציבה. קואליציה שתשנה את האיזון הדמוקרטי בישראל מעודף ייצוגיות ליותר תפקודיות ותאפשר בעתיד לישראל כושר החלטה ויכול ביצוע אסטרטגית וארוכת טווח. למפלגות הגדולות תתאפשר ההזדמנות ליצור שיטת ממשל שכאשר מי מהן תזכה לאחר מכן בבחירות היא תוכל, אכן, ליישם את המדיניות הנבחרת מבלי לגלוש בזמן קצר שוב למערכת בחירות מתישה.

 

למרות שכדאי לתקן את הדמוקרטיה הישראלית מהשורש, אפילו שינויים מזעריים בשיטה הקיימת עשויים לחולל שינוי משמעותי ביציבות הממשל. העלאת אחוז החסימה לשלושה אחוז, עדיין נמוך משמעותית מכל דמוקרטיה אחרת, צינון של חמש שנים לקצינים בכירים ומקביליהם הפורשים מהשרות, בחירות מקדימות פתוחות ואחידות לכל המפלגות במועד אחד קבוע בחוק, חוק המונע משרים להיות גם חברי כנסת, למעט ראש הממשלה ועוד תיקונים מזערים הם בהחלט בהישג יד ומעשיים.

 

ברור שאם לא כך יהיה נלך גם לבחירות הבאות בטרם יחלפו ארבע שנים. נחזור להתווכח על אותם נושאים מבלי יכולת להכריע. ישראל תמשיך לגלוש לשחיתות והידרדרות שלטונית וההזדמנות אולי תחלוף.

 

אפשר להביא לחברה הישראלית רווחה בתחומים רבים ושינוי עמוק באורך החיים ואופן ההחלטה שלנו גם בלי להתנות את הכל בסוגייה הפלשתינית. אם נמצא בשיטת הממשל שלנו וביציבות הפוליטית נושא ראוי לקואליציה, מן הסתם, בהמשך נמצא גם את היכולת להכריע ביחסינו עם הפלשתינים.