משטר נשיאותי נחוץ בישראל

 

תקציר הרצאתו של שלמה בן עמי בקורס מנהיגות צעירה בקהילה- מפגש ראשון 25.1.2002 – בית ברל

 

 

אם המדינה נותנת פחות, אז האזרחים צרכים לקחת על עצמם יותר. התוצאה היא, שבשלב מסוים, חלקים בחברה נקלעים למצב קשה מאד.

 

האוכלוסיות העניות ביותר בישראל מרוכזות ב:

 

חרדים20% מן האוכלוסייה – העוני לא מפחיד אותם משום שיש להם הרבה ילדים והם חיים, אידיאולוגית, מכספי המדינה ולא מעבודה.

 

ערבים – גם הם כ- 20% מהאוכלוסייה – אצלם העוני משתלב עם תחושת קיפוחם כמיעוט ערבי.

עולי שנות החמישים – הם ובניהם – גם כ- 20% מהאוכלוסייה – בעיקר עדות מזרח, בעיקר אלה החיים בעיירות הפיתוח בדרום, וכל זאת עקב הזנחה, הזנחת תשתיות, והתבססות על תעשיות מסורתיות כמו טקסטיל.

 

והתוצאה: אם הממשלה מחליטה לקצץ בתקציב, מחמיר מצבן של האוכלוסיות האלה.

 

השכבות החלשות בקרב עולי בריה"מ לשעבר-הבעיות העיקריות הן הרבה מאד קשישים, הרבה משפחות חד-הוריות, חלק גדול מהם הגיע לעיירות עניות.

 

ולכן, המבנה הסוציולוגי של החברה הישראלית לא דומה לחברה מערבית למרות הדימוי המערבי שלה. הדימוי המערבי של ישראל נובע (או "שייך") לשכבה יחסית קטנה.

 

והשאלה: איך עושים כלכלה מודרנית במבנה חברתי מורכב זה – עם הרבה מאד (רוב של) עניים?!

מי שמחזיק ומנהיג את השלטון הפוליטי בדרך כלל זה מעמד בינוני ומעלה – והעשירים. בישראל, אלה שמחזיקים את השלטון הפוליטי הם החלשים שבחברה, והם נמצאים במאבק עם האליטה החברתית שטוענת שהמדינה לא יכולה לעמוד ב"הר הקיצבאות". האליטות הפוליטיות בישראל אינן מבטאות את האליטות היצרניות והמשכילות.

 

השיטה בישראל, היא, שכל קבוצה מקבלת בכנסת ייצוג מלא. הכנסת היא צילום החברה. באנגליה, הפרלמנט הבריטי אינו מייצג את כל הזרמים והניואנסים בחברה. בישראל יש אפילו הגזמה: 4 מפלגות דתיות! זו הסיבה שקשה אצלנו לעשות תקציב.

 

בתקציב, חלק עצום הוא אותו חלק שנותן ומעט מדי החלק שמייצר ומקבל. על כל שקל שהמדינה משקיעה באזרח ישראלי בישראל, היא משקיעה 2-2.5 שקלים באזרח ישראלי בשטחים. (לא כולל ביטחון). בישראל, 19% מן התקציב הולך לביטחון, 30% להחזר חובות, 50% ליתר המשרדים. ולכן, אין למעשה ביכולתה של המדינה לתת מענה למצב הקשה.

 

בהקמת ה"לייבור" הבריטי החדש, תבע טוני בלייר (רוה"מ כיום), שהמדינה תשקיע בדבר העיקרי, והוא החינוך. החינוך הנאות יאפשר לצעירים להיכנס אל מעגל העבודה. אצלנו, בערי הפיתוח הייתה נפילה כי הטקסטיל נפל. באירופה הטקסטיל לא נפל כי הכניסו שם מודרניזציה הן לטקסטיל וגם לתחומים חדשים. בלייר טוען לקומנטריזם, דהיינו שהקהילה תגן על עצמה, והמדינה תעסוק בנושאים הכלליים, ביטחון למשל.מכאן שהקהילה צריכה למצוא את הכלים לבנות את עצמה בכוחות עצמה, והמדינה צריכה לספק את התנאים. (הערה של ישראל: זוהי למעשה יוזמה פרטית חברתית כמו בכלכלה – וגם לקיחת אחריות, כך שלא ממתינים שכל הזמן המדינה תעשה בשבילנו!)

 

אוכלוסיות חלשות צריכות לעבור שינויים, למשל להגיע ליותר השכלה, ע"מ להשתלב. לגבי הערבים זה שונה – גם השכלה לא תמיד מקדמת אותם אצלנו.

 

מבחינת ההוצאות הביטחוניות, אנו הולכים לקראת הצורך להגדיל אותן, ולכן בעיות הכלכלה לא תיפתרנה ללא שינוי חיובי במצב המדיני.

 

פרופסור יחזקאל דרור טוען שבישראל יש צורך במשטר נשיאותי. לטענתו, בגלל הביטחון ישראל נמצאת במסלול של חורבן אם לא תשנה את צורת המשטר, דהיינו לנשיאותי. בלי זה לא ניתן להתקדם. מבחינת התקציב: רוה"מ חושב שחוק משפחות ברוכות ילדים זה חוק לא טוב, רע מבחינה כלכלית. זה לא נכון שכל ילד נוסף במשפחה עולה יותר מן הילד הקודם. ובכל זאת רוה"מ דוגל בחוק... כי הוא זקוק לתמיכת הדתיים, שהם מביאי החוק.

 

בישראל כל קבוצה מייצגת את עצמה – הקולקטיב פחות חשוב. אצלנו מגיעים למצב שבתחום החברתי כלכלי אנו מתקשים לקדם תקציב נורמלי שיתן פתרונות לבעיות האמת.

 

בתחום המדיני:  גם אם ערפאת היה "ילד טוב", קואליציית הימין לא תוכל להגיע עמו להסכם.

 

לאור כל מה שצוין לעיל, מרגע שראש הממשלה מתיישב על כיסאו, כבר מאותו רגע מתחילה "הספירה לאחור". כל זה בגלל משטר רב-מפלגתי וקואליציוני שלא ניתן לקדם דרכו שום עניין אמיתי. ראש ממשלה בישראל עוסק רוב זמנו באיך להישאר ראש ממשלה.  (השרדות). בשבדיה למשל, ראש הממשלה של ממשלת מיעוט יכהן 4 שנים, כי לפי החוק לא ניתן להפילו. נותנים לו 4 שנים לעבוד, להוכיח את עצמו ואת התוכנית שעימה "רץ" לבחירות.

 

אלכסיי דה טוקווי – כתב ספר על הדמוקרטיה: "הדמוקרטיה באמריקה". ספר חשוב ביותר למי שרוצה להבין את הדמוקרטיה - מה היא. לדבריו, מה שהעסיק את דור המייסדים באמריקה זה לא הייצוגיות של השלטון אלא היעילות שלו! היעילות חשובה מן היצוגיות. הדמוקרטיה לא זקוקה רק ל"שלטון העם" אלא גם ליציבות, ליעילות, ע"מ שזה שנבחר יוכל גם לממש.

 

בשיטה הבריטית: לפי שיטת הבחירות באנגליה המדינה מחולקת לאזורים, יש בחירות איזוריות, ומכל איזור הולך נציג אחד לפרלמנט. המנצח באזור, הוא שההולך לפרלמנט, ולאחרים "אין ייצוג"... כביכול, כמובן. זה שנבחר מייצג את כוווולם כולל את אלה שהפסידו.“The winnertakes all. אם הלייבור מנצח הוא מקבל את השלטון, והשמרנים שהפסידו "מקבלים" את האופוזיציה.

 

בצרפת, ספרד וכו', אין קואליציות בשלטון וכך גם בגרמניה וארה"ב. דהיינו, נותנים לממשל לנהל, וזוהי יציבות ויעילות ל- 4 שנים.

 

בשנת 1990 הלכנו בישראל לשינוי שעיקריו הם: 1. בחירה ישירה של ראש הממשלה, 2. בחירות אזוריות, 3. חוקה. אבל הפוליטיקאים ביצעו רק את הבחירה הישירה, ואז הגענו אל הגרוע ביותר: בחירה בשני פתקים לפיה אתה בוחר ברוה"מ בפתק אחד ובמפלגה בפתק שני, דהיינו חלק גדול מן הציבור בחר במפלגה שאינה מפלגתו של המועמד – מצד אחד בעדו ומצד שני נגדו...

 

ולכן בישראל צריך ללכת על אחת משלוש השיטות:

1. השיטה האזורית המלאה- כמו בבריטניה, יהיה קשה להעבירה בכנסת.

2. שיטה חצי אזורית חצי יחסית: 60 חכי"ם יבחרו בבחירות אישיות ו-60 חכי"ם יחסיות.

3. השיטה הנשיאותית: (השיטה המומלצת) - לא מבטלים את עיקרון הייצוגיות, הנשיא הוא הראש והמנהיג, ישנם איזונים מסוימים, הנשיא יכהן 4 שנים אך לא יותר מ-8 שנים. ולכן, לטובת "סדר היום" האזרחי החדש יש ללכת על משטר נשיאותי. אם לא כן, הכל נשחק כאן, כל הישג יתאדה. השינוי הזה הוא תנאי להיכנס אל משפחת העמים המודרניים. המפלגות הקטנות לא יסכימו. ולכן הביצוע אפשרי ע"י מרד אזרחי גדול. לטענת רבים הפוליטיקה בישראל לא יכולה לקדם דבר. לכן האזרחים צריכים לדרוש זאת.

 

בישראל 3 אליטות: צבאית, כלכלית/אוצר, משפטית. אלה קובעים את סדר היום בישראל ופחות המערכת הפוליטית.

 

צריך שלא למחוק את הייצוגיות, אולם משטר שיוכל לנהל.

 

בארה"ב הנשיא אינו מנהל את המדינה. הוא בעצם יו"ר שנותן את הכוון. זה ניתן משום ששם המערכות מאד מסודרות ומאורגנות. שם יש תרבות ארגונית, מסורת ונוהג.

 

בישראל, בגלל חולשת החברה, החברה תלויה יותר מדי בפוליטיקה, בשלטון. בגלל חוסר מנהל תקין רוה"מ עוסק בדברים רבים מדי, עד כדי כך שלעיתים אף אינו אוכל ארוחת צהרים... הוא טרוד מדי.

 

רשם: ישראל הירשהורן  786232-052