לחיי המנהיג שיוציא את עם ישראל מהבוץ

 

בעניין אחד כולם  מסכימים: ככה אי-אפשר להמשיך. אז מי יקום ויעשה מעשה?

 

אלי קמיר, מעריב, 15.2.02

 

"כמו הפרפר שעף אל האור, למרות שהוא יודע שהוא יישרף שם, מחום הנורה, כך גם הם, יודעים שברגע שינחתו על הנורה, לישכת ראש הממשלה, הם יהנו מהאור, אבל גם יתחילו את תהליך השריפה העצמית. למרות הכל, יש כל-כך הרבה פרפרים".

(משה תאומים, בספרו שטרם ראה אור)

 

השבוע כמעט לא נמצא מועמד אחד שהסכים להכריז בגלוי כי הוא רואה עצמו כראוי למלכות. ולא שהעניין לא נבדק, אצל אלה שמדברים ואצל אלה שמדברים עליהם. אלה הפועלים בסתר, ואלה העובדים בגלוי, אלה מהעסקים, מהאקדמיה, מהשירות הציבורי. כולם.

 

עמי אילון לא מעוניין. "הסקרים מנבאים רק את היכולת להיבחר,

 לא את היכולת להנהיג. לי אין כישורים אישיים לגייס קואליציות.

 במציאות הנוכחית, אף אחד לא יכול להוביל את המדינה לכיוונים

 שהוא רוצה". צילום: רובי קסטרו

 

הם מנהלים שיחות סלון ופגישות משרד. מקטרים שנמאס להם, שהמדינה בורחת, שהעם בורח, שהכל מתרסק מול העיניים, שעם כל הציניות, הציונות זה עדיין כל העניין. שאין ברירה, הגיעה השעה לקום ולעשות מעשה.

 

והטרנד החדש הוא כניסה לפוליטיקה. להשפיע מבפנים. לקחת את ההגה לידיים. יש ביניהם שמדברים על מפלגה חדשה, אבל אז נזכרים בד"ש ובמפלגת המרכז, משחזרים את ההמראה, את הרעש, ובעיקר את עוצמת ההתרסקות. טוב, זה לא פשוט. אז אולי צריך משהו קיים. גוף שדרכו יתרחש המפץ הגדול.

 

מפלגת העבודה, אם לשאול מאוצר הדימויים של חלקם , היא 'שלד בורסאי' מצוין. יש מותג - לא מי יודע מה, אבל מותג, יש בסיס - צולע, אבל קיים, של פעילים. אבל אין, כך הם אומרים, הנהגה טבעית. בטח לא יו"ר דירקטוריון או מנכ"ל. מישהו שמסוגל להפוך את העסק מפושט רגל, לספינת הדגל של הפוליטיקה הישראלית.

 

עו"ד רם כספי, אחד השמות שמוזכרים היום, מסביר שדרוש עכשיו מה שהוא מכנה 'חרקירי'. מנהיג שמוכן להתאבד למען העקרונות שהוא מאמין בהם. לא ביטחוניסט. "אני מחפש טרומן ישראלי", הוא אמר השבוע. "אזרח. אדם עם כישורים שהוכיח עצמו במעשה. אדם שלא מתקפל. קמיקז, לא גנרל. הצבא צריך להיות רק יועץ. אני רוצה איש שיפיח במדינת ישראל את האמון והתקווה".

 

אלה השמות

 

אז מי האיש הזה? עמי אילון? יעקב פרי? פרופ' אבישי ברוורמן, מיכאל לוי (יו"ר 'אל על'), מיקי פדרמן (מלונות 'דן')? אולי כן, אולי לא, אבל אלה חלק מהשמות שרצים עכשיו, בשיחות סגורות בין חברים.

 

מלבדם, מוזכרים גם דני גילרמן, יוסי מימן, בני גאון, עמרם מצנע, דב לאוטמן, זאב בילסקי, עו"ד רם כספי, איתמר רבינוביץ, משה תאומים וסמי סגול. ואולי, וגם זו אפשרות, יתרומם פתאם המנהיג הבא ממיגזרים אחרים באוכלוסיה. נניח מהפריפריות. גם שם הרי מדברים כולם על הצורך בשינוי.

 

ההסכמה היחידה, לפחות אצל רובם, היא רק על כך שצריך כבר לעשות משהו. לשנות את ההנהגה או את השיטה או את שניהם או כל דבר אחר. העיקר לשנות. לא את העם. כי זה מה שיש, וכל מה שקורה לו, זה רק כי עושים לו, ולא כי הוא כזה.

 

אלא שעד עכשיו, שום דבר אמיתי לא נעשה בשטח. רק דיבורים, הרבה דיבורים, הכל דיבורים. בחדרי חדרים יש כל מיני קבוצות דיון, בדיקה. יש כאלה שמחזיקים במכוני מחקר, עושים סקרים, אבל לא יותר מזה. הרגע בו קם אדם, בעיקר אם הוא בכיר, עשיר ומכובד, ומחליט לטבול ידיו בבוץ - לעתים בסחי - רק כי הוא מאמין שיש ביכולתו לעשות למען ע מו, עוד לא התרחש בפוליטיקה הישראלית.

 

"אין ספק", אומר חיים רמון, "המערכת הפוליטית נמצאת עכשיו במשבר קשה, וכל מי שמוכן להיכנס, יבורך. צריך רק לזכור שהחיים האלה, מבפנים, הרבה יותר קשים מאשר מבחוץ. משלמים מחיר מקצועי, ובעיקר אישי. ומי שמוכן להחליף את הכפפות הלבנות בכפפות עבודה, מוזמן ומבורך".

 

אלה הבעיות

 

 אם מביטים על זה מלמעלה, הרי שישראל מלאה היום בהתארגנויות על רקע פוליטי, חברתי, עדתי, או כל תחום אחר שמחבר בין אנשים. ככל שנוקף הזמן, כך גדל מספר ההתארגנויות. יש כאלה המיוצגים כבר בכנסת, וטביעות אצבעותיהם ניכרות היטב בתקציב המדינה. יש מתוסכלים, ויש מדברים, כמעט צועקים, על הצורך הדחוף לשנות. להשמיע את קולם של אלה שמעולם לא הושמע. להפוך את הכל, כמעט מן היסוד. לחזור לשפיות, כמו שקוראים לזה. להחזיר את החיוך לארץ.

 

אם במדינות אחרות עובר כל שינוי דרך מהפכה, הרי שבישראל הדמוקרטית עוברת המהפכה בעיקר דרך הקלפי, כלומר, דרך הכסף. קמפיין בחירות ישראלי דורש גיוס של כ-15 מיליון דולר לפחות. ואם כך, כבר מלכתחילה מצטמצמת היכולת לשנות בעיקר אצל בעלי ההון. שיכבת העסקים של ישראל.

 

עמי אילון, שבעיני חלקים גדולים ממה שמכונה 'אליטת ההון הישראלית', נחשב למועמד פוטנציאלי ליטול על עצמו את ההנהגה, דוחה את האפשרות הזאת בשתי ידיים. אישית ועקרונית. אישית, כי אין לו כל כוונה לרוץ לראשות הממשלה: "אין לי כישורים לפעול בתוך הסיטואציה הפוליטית הישראלית", הוא אומר.

 

בעיני רבים, אמרתי לו השבוע, אתה האיש. האלטרנטיבה היחידה. "לא פחות טובים ממני ניסו", ענה, "וראינו מה קרה עם זה".

 

אבל יש סקרים. הם מחמיאים לך.

 

"הסקרים מנבאים רק את היכולת להיבחר, לא את היכולת להנהיג. לי אין כישורים אישיים לגייס קואליציות בחברה הישראלית של היום. במציאות הנוכחית, אף אחד לא יכול להוביל את המדינה לכיוונים שהוא רוצה. קח את ראש הממשלה. הוא הרי מבין מצוין שהוא מוביל את המערכת לשואה כלכלית. אבל מה הוא יכול לעשות? הוא ממלוכד בתוך מערכת סקטוריאלית".

 

אילון לא דוחה את האפשרות שהמערכת הדמוקרטית שלנו הגיעה לפשיטת רגל, "אבל גם אם כן", הוא אומר, "אין משהו טוב יותר, ואין לנו סמכות בכלל לחשוב על משהו אחר".

 

אבל אולי אין ברירה, אולי בכל זאת צריך להיכנס פנימה, לקפוץ למים, לשנות.

 

"לא. מה שצריך זה ליצור מכניזם שיאלץ את הפוליטיקאים הקיימים לשנות את סדר היום הלאומי. הנה, היציאה מלבנון החלה בתנועת 'ארבע אמהות'. היום יש מקום וצורך דווקא בעמדות ותנועות חוץ-פרלמנטריות, כמו אלה שקוראות לגיבוש חוקה, הפרדה חד-צדדית, או ענייני איכות הסביבה. רק אלה יכולות להשפיע על הפוליטיקאים לגבש סדר יום חדש".

 

יש לא מעט אנשי עסקים שרוצים להשפיע דווקא מבפנים.

 

"המצוקה של המציאות כל-כך גדולה, שהיא גורמת לאנשי העסקים לבטל את השיקול הרציונלי שלהם, ולהיכנס לתוך מערכת אמוציונלית לא רצינית. ברגע שהם ייכנסו לתוך התבשיל הפוליטי היומיומי, הם יגלו שנוכחותם חסרת משמעות. אני לא מאמין שדרך מהלך פוליטי הם יכולים לשנות את המציאות".

 

אלה ההסתייגויות

 

בקהיליה העיסקית היו השבוע כאלה שנופפו בדוגמה של מייקל בלומברג בניו-יורק, כמודל שניתן להעתיק אותו לישראל. איש מוכשר, אמיד מאוד, שעשה דברים גדולים, ובחר לעשות למען הקהילה. אלא שבדרך ללישכת ראש עיריית ניו-יורק, כדאי לזכור, הוא גם השקיע 69 מיליון דולר מהונו הפרטי.

 

ואם הנחת העבודה היא שכדי להיבחר צריך כסף, ומקורותיו של כל כסף לקמפיין בחירות בישראל ייבדקו מעתה על-ידי היחידה לחקירות הונאה, הרי שהמועמד הבא אמור לכאורה להגיע עם כסף פרטי מהבית. ממש כמו בלומברג.

 

שמות כמו מיקי פדרמן ומיכאל לוי הוזכרו השבוע כמי שמסוגלים להתאים למודל הזה. כאלה שבעזרת 'קמפיין בליץ' מקצועי ורהוט, יכולים לחדור גבוה לתודעה הציבורית, ואולי אפילו להרוויח את כל הקופה.

 

אבל פדרמן ולוי, באמצעות מקורביהם, דחו על הסף כל רעיון של כניסה לפוליטיקה. הם הדגישו כי את התרומה למדינה הם תורמים ממקומם הנוכחי, ויותר מכך, מה שיכול להתרחש בארה"ב לא בהכרח מתאים למציאות הישראלית.

 

האתוס האמריקני מקבל לחלוטין אנשים כמו בלומברג, ששיחקו אותה בענק, ולכן מן הראוי לנסות וליהנות מזיו אורם. החברה הישראלית תגיב אחרת על מצ ליחן ישראלי ממשפחות האצולה של תל-אביב. רק התחיל גילרמן לדבר על רצונו להשתלב בפוליטיקה הישראלית, וכבר היה מי שהקפיד להדגיש כי רק התאווה לפירסום מניעה אותו. כך גם לגבי בני גאון. גילרמן, איש עסקים מצליח, ומי שיכול להביא מנסיונו וכישוריו לקידום ענייניה של ישראל, לא בהכרח יעבור בציבור הישראלי, ואפילו לא - ואולי בעיקר - לא בקרב האוכלוסיה ממנה הוא מגיע.

 

חלק גדול מחברי קהיליית העסקים או האקדמיה מטיחים כבר עכשיו, עוד לפני שקפצו בכלל פנימה, ביקורות נוקבות זה לעברו של זה. קשה לראות איך בדיוק הם מוצאים מכנה משותף שיחבר אותם תחת רעיון אחד.

 

אחרים, כמו פרופ' אבישי ברוורמן, נשיא אוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע, מכחישים בתוקף כוונות להיכנס לשדה הפוליטי.

 

אבל היה השבוע מי שאמר על ברוורמן: "הוא לא רק מתכונן להמראה, הוא כבר באוויר. הוא משגר את כל האיתותים שהוא מוכן להיכנס. האמת, שהוא גם עשוי מהחומר שראוי להנהגה. יש לו בעיה להצהיר על זה בפומבי. מה, הוא צריך לפתוח היום חזית עם לימור לבנת, שכבר עכשיו היא תתייחס אליו כמתחרה שלה?"

 

תגובתו של ברוורמן (באמצעות מוטי מורל): "מה שמעניין אותי הוא אך ורק עבודתי באוניברסיטה. אין לי שום כוונות להיכנס לפוליטיקה, ולצערי יש אנשים שמשתמשים בשמי שלא על דעתי".

 

אלה המכחישים

 

יש משהו בדברים שבאים מכיוונו של ברוורמן. בשיחות עם כאלה ששמם הוזכר, עולה תופעה מעניינת: כולם מתנדבים להזכיר את כולם, להמליץ, להמליך - אבל רובם נמלטים כאשר הם נשאלים רשמית אם גם להם עצמם יש כוונה לרוץ.

 

"אנחנו אנשי עסקים", אמר לי אחד מהם. "ובעסקים, כשאתה מחליט להשתלט על חברה, אתה לא מדבר. אתה קודם מגייס כספים, אוסף מניות, פועל בשקט. עד שערב אחד כולם קוראים על זה ב'גלובס'. כך זה גם הפעם".

 

מה שברור, רוב הגלים כרגע הם מתחת לפני המים, לא מעליהם. יעקב פרי, למשל, פעם ראש השב"כ, כיום נשיא 'סלקום', ולא ברור איפה מחר (הפרסומים מדברים על כך שהוא לפני פרישה מ'סלקום'), העדיף השבוע לומר כי "אינני רוצה להתייחס לאפשרות שאכנס לפוליטיקה".

 

גם משה תאומים, ששמו הוזכר על-ידי אחרים, הכחיש השבוע בתוקף שיש לו איזו כוונה להיכנס לשדה הפוליטי, או להיות אפילו מעורב בסוג כלשהו של קמפיין פוליטי בעתיד. תאומים גם נטל לעצמו את זכות הדיבור בשמו של סמי סגול, הבעלים את 'כתר פלסטיק', והבהיר כי גם מבחינתו אין שום אפשרות כזאת.

 

אז אולי עמרם מצנע, ראש עיריית חיפה? תגובתו, השבוע: "לא היו דברים מעול ם". זאב בילסקי, ראש עיריית רעננה, מסר כי אף אחד לא פנה אליו. דב לאוטמן, שבחדרי חדרים מאוד קולני בדבר הצורך לעשות משהו, הבהיר השבוע כי הוא, באופן אישי, הוא לא מתכונן לחיים הפוליטיים.

 

ואלה המסכימים

 

מי שכן מודים שהם מהרהרים באפשרות, הם בני גאון ודני גילרמן. "בפעם הראשונה בחיי שאני באמת חושב על זה", הודה השבוע גאון.

 

גם להנהגה?

 

"אולי אפילו להנהגה".

 

וגילרמן אומר: "בהנחה שתקום קבוצה של אנשים שאני מאמין בהם וביכולתם להשפיע, בהחלט אראה עצמי כשותף למהלך הזה".

 

גם להנהיג?

 

"אם אכנס, אין ספק שאהיה מוכן ללכת עד הסוף".

 

עו"ד רם כספי, שם נוסף שנישא עתה בשיחות הסלון של תל-אביב, הבהיר השבוע שאין לו כל שאיפות פוליטיות, אבל יחד עם זאת הוא בהחלט מדבר על רצונו העז לקבל על עצמו את ניהול המו"מ עם הפלשתינים. לצורך כך, הוא מצהיר, אפילו יעזוב את משרדו למשך שנה שלמה. "צריך לעשות פה דחוף הסדר מדיני, ומיד אחר-כך להקים גוש אזרחי של העבודה והליכוד", הוא אומר.

היית מצטרף גם לממשלה הנוכחית?

 

"הייתי מוכן לנהל את המו"מ עם הפלשתינים גם עבור אריאל שרון. אני גם בטוח שזה יצליח, ואז גם יזכרו את שרון לא רק בגלל סברה ושתילה".