בזמן שישנתם

 

אביעד קליינברג, הארץ, 24.7.02

 

 

בהיפוך מסיסמת הפרסומת הידועה - מדינת ישראל מסתובבת בלי ומרגישה עם. מנגנוניה הדמוקרטיים חדלו לתפקד, אבל היא ממשיכה לתפוש את עצמה כדמוקרטיה לכל דבר.

 

שום פוטש לא התחולל כאן, טנקים אינם צרים על הפרלמנט ומשטר חירום לא הוכרז. הצבא לא השתלט על תחנות השידור ומנהיגי האופוזיציה לא הושלכו לכלא. אין צורך באמצעים פרימיטיוויים כאלה, כאשר אין בעצם שום כוח שיפריע לקבוצה מצומצמת של פוליטיקאים, בעלי הון ואנשי צבא לעשות כאן כרצונה. זה מתחיל עם הרשות המחוקקת: בישראל לא הייתה מעולם מסורת חזקה של פרלמנטריזם תקיף ואחראי, אבל מאז ימי שלטונו של אהוד ברק הכנסת מתפקדת כמעט רק למראית עין. אין בה אופוזיציה של ממש, ואין בה אותה תביעה נמרצת לדין וחשבון המאפיינת פרלמנטים מאז היווסדם. ואכן, הכנסת הזאת סובלת מיחס של בוז גורף מצד כל שכבות האוכלוסייה - ימין, מרכז ושמאל.

 

לעומתה הרשות השופטת סובלת מתחושה קשה שהפסטיבל נגמר. ימי האקטיוויזם השיפוטי של אהרן ברק תמו. ברור כבר שאחרי הבחירות הבאות יתחוללו שינויים מפליגים בתהליך מינוי השופטים ובהרכב בית המשפט. יראת הכבוד (המוגזמת לעתים) שעוררו בית המשפט והעומד בראשו נמוגה. חדורה במורך לב ובתחושה שהעילית השלטונית שוב אינה חוששת ממנה, נוטה המערכת המשפטית להימנע כמיטב יכולתה מכל התנגחות עם השלטון - בוודאי בכל הקשור לתחום הביטחון.

 

אשר לרשות המבצעת, ההגדלה העצומה של מספר השרים בממשלה פירושה שיתוק. הממשלה הנוכחית מתפקדת כמעין מועדון ויכוחים שתפקידו לאשר את החלטותיו של פורום הכולל את ראש הממשלה וכמה יועצים קרובים. גם זה התחיל בימי ברק שממשלתו "תפקדה" ללא תמיכה בכנסת וללא קבינט של ממש. ברק העדיף להשאיר כמה שיותר תיקים בידיו ולהחליט כמה שיותר בגפו, ועורר רק מחאות חלושות, אפילו בין "אבירי הדמוקרטיה". אינני בטוח שברק חשף "את פרצופם האמיתי" של הפלשתינאים, אבל אין ספק שהוא חשף את חולשותיה העמוקות של הרפובליקה הישראלית. התקשורת הישראלית, "כלב השמירה של הדמוקרטיה", היא כלב מאולף היטב. אפילו במדינות שיש בהן מסורת דמוקרטית איתנה יותר מזו שבישראל, כמו ארה"ב, נוטה הכלב הזה להשתתק כאשר נשמע רעם תופי המלחמה. בישראל הוא גם מכשכש בזנבו בהתלהבות.

 

דמוקרטיה אינה רק שיטה של בחירת נציגים; היא מערכת מורכבת של חוקי משחק שלטוניים, כללי אתיקה, בלמים ואיזונים. היא שיטת ממשל שנועדה להבטיח דיון רציני וכן בבעיות חברתיות ומדיניות. היא שיטה שבה החברה האזרחית נחלצת לפעולה, כאשר נציגיה מועלים בתפקידם. אבל החברה הישראלית יושבת חסרת אונים על חבית אבק שריפה. המשך ההתעמרות בעם הפלשתיני במסווה של צורכי ביטחון, המשך הקיפוח המרושע והאווילי של הערבים בישראל, המשך התרחבות הפערים החברתיים והפגיעה בנחשלים - כל אלה מצטרפים לערמה המתקתקת שהצטברה מתחת לשטיח הישראלי. השדרה השלטונית הישראלית אינה מעוניינת ואינה מסוגלת לטפל בבעיות ברצינות; כל כוחה הוא בהמשך ההדחקה. מכיוון שהבעיות רק יחמירו, תהיה הנטייה הטבעית שלה לצבור עוד סמכויות לשעת החירום המתמשכת ולהישען יותר ויותר על הזרוע היחידה המתפקדת לשביעות רצונה (כלומר לא בדרך דמוקרטית) - הצבא. כללי המשחק יישמרו באופן חיצוני, אבל בבסיסם יחול כרסום - יותר "אחדות" ו"פטריוטיזם", פחות ביקורת וחשיבה לטווח ארוך. בחברה הישראלית יש היום נכונות להמיר עקרונות וערכים בביצועיזם. הואיל והביצועיזם הזה מבוסס על סיפוקים מידיים, יהיה צורך להמציא עוד ועוד "מבצעים" ובמקביל להתפשר יותר ויותר על "המותרות" הדמוקרטיים.

 

רק ניעור אמיתי של המערכת הפוליטית יכול לעצור את ההידרדרות הזאת, וקודם כל יצירה מחדש של אופוזיציה אמיתית, שהיא כלב השמירה העיקרי של הדמוקרטיה. איך יוצרים אותה? ודאי לא באמצעות משחק בכיסאות מוסיקליים בין יוסי ליוסי ובין אברום לחיים. מה שחסר לנו הוא אנרגיות חדשות ומחויבות חדשה; חסרה איזו קנאות לדמוקרטיה, לצדק ולמוסר שנעלמה בים הציניות והייאוש.

 

ד"ר קליינברג הוא מרצה להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב.