זהותנו וגבולותינו

הגדרת אופייה של המדינה תביא ממילא לסיום הכיבוש

רון נעמן, הארץ, 31.7.01

 

מאז פרוץ ההתקוממות האלימה בשטחים אנו שומעים את קולות השבר והנהי של אותם "שמאלנים" שהתאכזבו מהפלשתינאים. גם ה"ימנים" עומדים לפני שוקת שבורה.

 

כדאי להבהיר את הסיבה האמיתית לאכזבה. כולנו מאוכזבים מכיוון שלא הצלחנו להגדיר את עצמנו לעצמנו, בלא תלות בעמים הסובבים. לא הגדרנו איזו מדינה אנו רוצים ומהם גבולותיה. חיינו באשליה שעקב העימות עם הערבים, נוגדר בדרך פלא.

 

רוב הציבור בארץ היה רוצה בהגדרתנו כמדינה בעלת תרבות מערבית ליברלית. הגדרה זו כרוכה בכמה כללי התנהגות מחייבים. בראש ובראשונה - צורת השלטון הדמוקרטית. כמו כן, קיום זכויות אזרח ומערכת משפטית ואזרחית שוויונית לכל האזרחים. התרבות המערבית הליברלית מקבלת שזכותה של המדינה למנוע מזרים לעבור את גבולה, ואפילו יש לה זכות להגנה עצמית, וכפי שהדגימו ארה"ב ומדינות אירופה באחרונה, אף מותר להפציץ יישובים אזרחיים הנמצאים מעבר לגבול.

 

אולם אסור מכל וכל למדינה מערבית ליברלית להשתמש בצבא כדי לפגוע בחלק מתושביה שלה, או להפלות לרעה חלק מתושביה בגלל גזעם או דתם. אסור לענות עצירים ואסירים ואסור לכלוא אנשים ללא משפט.

 

למרבה הפלא, מהגדרות פשוטות אלה נגזרת הדרך שבה עלינו להגדיר את גבולות המדינה. לכל מי שאיננו מוכנים בעיקרון (ובצדק) לתת זכויות אזרח - עלינו לתת את הזכות לחיות מחוץ לגבולותינו. לתוכניות ההפרדה למיניהן אין להתייחס כאל טובה שאנו עושים לפלשתינאים, אלא כאל תנאי הכרחי לקיומנו כמדינה מערבית ליברלית.

 

ללא כל קשר להיות הפלשתינאים שוחרי שלום או רודפי מלחמה, אנחנו חייבים ליצור מצב שהשיח ושיג אתם ייעשה מעבר לגבולות. במצב זה נהיה רשאים להגיב על כל אלימות מצדם בתגובה צבאית. כל מי שינסה לעבור את הגבול ללא רשות יטופל ככל מסיג גבול במדינה מערבית. ברור לכל בר דעת שיש הבדל בין הריסת כפר המצוי בשליטתנו כמדינה כובשת, דבר שלא ייעשה על ידי מדינה נאורה, לבין הריסת כפר מעבר לגבול, דבר שנעשה על ידי מדינות נאורות.

 

מכאן שהוויכוח בציבור הישראלי אינו נסב על השאלה הטכנית במהותה "התנחלויות כן או לא", אלא על השאלה העקרונית, איזו מדינה אנו רוצים להיות. האם מדינה מערבית ליברלית או מדינה "מזרח תיכונית" טיפוסית, שבה השליט הורס עיר בארצו והמשטרה מענה עצירים. את התשובה לא ייתנו לנו הפלשתינאים.

 

כאשר השאלה האמיתית תעמוד לפנינו, נגלה שחברתנו אכן מפולגת לעומקה. חלקים חשובים בה אינם רואים באידיאל המערבי הליברלי מטרה ראויה ומעדיפים הגדרות אחרות. לדוגמה: הגדרה המבססת את המדינה על דת ואמונה. חלקים אלה בציבור מעונינים בהסחת הדעת מהתשובה האמיתית אל השאלות של "שטחים כן או לא". אולם בחלק בחברה הישראלית הנושא בעול הביטחוני והכספי חל שינוי לא מודע. הצעירים חושקים במנעמי החיים המערביים. הכוונה בעיקר לאיכות סביבה, קבלת שירות טוב מהמערכות הביורוקרטיות, תרבות ופתיחות לעולם. משום כך ירדה "המוטיבציה" לשרת בצבא, וזו גם הסיבה לשבר ההולך ונוצר בנוגע לשירות המילואים.

 

חלוקת הנטל כיום אינה גרועה מזו שהייתה לפני שניים ושלושה עשורים. אבל כיום הנושאים בנטל, וגם הציבור בכללותו, אינם רואים בשירות המילואים ערך המשרת את ההתקרבות לאיכות החיים של העולם המערבי. אם לא נבחר במודע בדרך שתהפוך אותנו לחלק מהעולם המערבי, המדינה תפוצל. טובי אזרחיה ינטשו, אם לא בגופם הרי בנפשם.

 

שלום הוא מטרה ראויה וחשובה, אבל הוא אמצעי לקיום האומה ולא מטרת הקיום. ומנגד, הגדרת מטרת קיומנו ואופיינו כמדינה ממילא תשליך על עשיית השלום. אם נגדיר עצמנו כמדינה מערבית ליברלית, ייתם הכיבוש, ונפנה שטחים לא כדי לקבל את ברכתו של ערפאת אלא כדי שנוכל לחיות כפי שאנו רוצים.

 

הכותב הוא פרופסור במחלקה לפיסיקה כימית במכון ויצמן