זה לא מתיישב עם החיים

 

יחידת הטראומה בהדסה עין כרם, אחרי קו 20 ומומבסה. רופא מנתח, אחראית מידע למשפחות, עובד בית ואחות מנסים לשרוד בתוך הכאוס, להבין מה קורה להם, לנסח פתרון שיפסיק את הסיוט

ארי שביט, מוסף הארץ, 6.12.02

 

 

מה עמד להיות מוגש לארוחת הערב? מנה ראשונה עגבניות ממולאות גבינת עזים, מנה שנייה מרק ציר בשר, מנה שלישית סטייק אנטרקוט על פחמים עם עלי רוקט, מנה אחרונה טארט טאטן. וכל זה על מפה לבנה צחורה בכלי חרסינה עדינים מצרפת, ומלווה ביין אדום משובח ומתנהל בתוך האסתטיקה האלגנטית, המינימליסטית, של בית הידידים במבשרת ציון שאליהם הוזמן עוזי יזהר לארוחת ערב שבת.

אבל בשבע וחצי הייתה קריאה למיון, אירוע ירי בחברון, וכעבור רבע שעה, כשנכנס ליחידת הטראומה בהדסה עין כרם, היא כבר נראתה כמו שדה קרב. כל החיילים הצעירים האלה עם פגיעות חודרות והרבה מאוד דם. מספיק 20 או 30 סי-סי על הפנים כדי שהמראה יהיה לא נעים, הוא אומר, וכאן אנשים איבדו חצי ליטר, לפעמים ליטר שלם.

 

בשלב הראשוני כל הפצועים מכונים אלמונים. אלמוני 1, אלמוני 2, אלמוני 3. יש משהו נכון בזה, אומר יזהר. כי אתה צריך לעבור מיד לסט-אפ רפואי ולא לחשוב על ההקשר. הסיפור האנושי, הדמות, הטרגדיה - את זה תקרא למחרת בעיתון. ומכל הפיגועים הרבים שהיו בירושלים בשנתיים האחרונות יזהר זוכר רק מקרה אחד שבו כבר בחדר הטראומה היו מודעים לממד האנושי. זה היה ילד פצוע קשה שצעק שהוא רוצה את אמא ואבא. אבל אנחנו כבר בחדר המיון ידענו שאמא ואבא שלו נהרגו, יזהר אומר.

עוזי יזהר: "היום כולם בארץ חיים את הכאוס הזה. מה

ששונה בך הוא שאתה נגעת בו פיזית. ראית את הכאוס

משתולל בתוך מערכות הגוף הקורסות של חייל צעיר אחד"

(צילום: אלכס ליבק)

 

החייל הצעיר מחברון שאותו קיבל לאחריותו היה פצוע קשה מאוד: רגל מרוסקת, פצע ירי בצוואר, דימום כבד. אבל מה שנדרש היה להתעלם ממה שמושך את העין ולהקפיד על סדר הפעולות של Advanced) ATLS Trauma Life Support). קודם כל לדאוג שדרכי האוויר יהיו פתוחות, אחר כך להבטיח את מערכת הנשימה, אחר כך להעריך את נפח הדם, אחר כך בדיקה נוירולוגית, אחר כך סריקה לחיפוש פגיעות. כי מה שחשוב ביותר במצבי טראומה הוא לשמור על סדר העדיפויות הקיומי. אינטובציה, חיבור למכשיר הנשמה, עירויים, קטטר זונדה. וצילום חזה, צילום עמוד שדרה צווארי. ומיד, בתוך רבע שעה, להריץ את הבחור המדמם לחדר ניתוח. לנסות לעצור את הדימום הכבד בניתוח.

 

יזהר מקפיד מאוד בדבריו. מקפיד גם על גופו, מזונו, לבושו. הוא גבר נאה בן 44 , יליד ירושלים. מאופק, מופנם, זהיר. מנתח בחסד. רק מאוחר יותר זה מתחיל לחלחל פנימה, הוא אומר. אחרי שהפצוע כבר בחדר ניתוח ואחרי שאתה עובר בין הפצועים האחרים לבדוק לראות אם יש גם להם חבלות לב-חזה. וכשאתה רואה כיצד לאט לאט המיון מתרוקן, הפצועים מתפזרים, עובדי הבית שוטפים את הדם, רק אז אתה שואל את עצמך, רגע, מה קרה כאן? האם אני ממשיך בתוכניות שלי, הולך לארוחת הערב? ואתה אומר כן. אלך. כי מה תעשה? תכניס את עצמך לכספת? תשב בבית ותבכה? אז אתה מתקלח וחוזר אל הבגדים השחורים ויוצא אל המיני-קופה שלך ועולה בכביש האפל מעין כרם למבשרת ציון. ופתאום זה מכה בך. כל הכאוס הזה מכה בך.

 

ליד השולחן הצחור אתה לא אומר מלה, כמובן. כי אתה לא חושב שאתה זקוק לתרפיה הזו, לאוורור הזה של רגשות. זה לא יהיה הוגן להטיל על אחרים את מה שעברת. הדם שכיסה את בגדיך, המראות, ריח הבשר החרוך. והרי היום כולם בארץ חיים את הכאוס הזה. וכל מה ששונה בך הוא שאתה נגעת בו פיזית. אתה ראית את הכאוס הכולל הזה משתולל בתוך מערכות הגוף הקורסות של חייל צעיר אחד.

 

בדעותיו הוא שמאל. מרצ ושמאלה. והסחף ימינה שמרבים לדבר עליו, עוזי יזהר לא חש בו כלל. מצדו שיחזירו את כל השטחים, יתנו לפלשתינאים מדינה, ימסרו להם גם את חצי ירושלים. הרי ברור שיש פה שטח גיאוגרפי נתון שצריך לחלקו בין שניים. אז שיחלקו, נקודה. וכל העניין הזה של ארץ ישראל ודת וקשר היסטורי הוא עניין זר ומוזר בעיניו. שפה שהוא אינו מבין, סינית.

 

עוזי יזהר לא מקבל את הטענה שאין עם מי לדבר. כי אם אין עם מי לדבר צריך לדבר עם עצמנו. ואם השלום עם הפלשתינאים הוא מיתוס, אז אנחנו צריכים למתוח את הקו בעצמנו ללא שלום. הטנקים לא צריכים להתגלגל בסמטאות ג'נין ובית לחם, הם צריכים להתייצב על הקו הירוק. כל הטכניקה הזו של נכנסים לרמאללה ויוצאים מרמאללה לא הוכיחה את עצמה. הוא לא מבין איך אחרי שנתיים תמימות כאלה אנשים לא יצאו עדיין לרחובות. כיצד אנשים לא צועקים שזו שגרת חיים שאי אפשר לחיות אותה. שאסור לחיות אותה.

 

יש מושג ברפואה, הוא אומר: "It's incompatible with life". זה לא מתיישב עם החיים. והמצב שנוצר פה הוא בדיוק כזה: לא מתיישב עם החיים. כי זו לא מלחמה כמו ששת הימים שיש לה התחלה וסוף ויעד אלא זה מן מצב מטורף שבו התופת מתערבת בחיים הרגילים פעם אחר פעם. וכשזה פעם אחת, בסדר. אסון חד פעמי. כשזה פעמיים זה עדיין נסבל. אבל כשזו מציאות מתמשכת זה נהפך לסיוט. משהו שמחדד מאוד את התחושה שהקורבנות הם קורבנות שווא.

 

ואז, כשאתה יושב בבית וקורא ספר ומקשיב לג'אז ובתוך עשר דקות אתה מוצא את עצמך בגהינום, אתה אומר שזה לא הגיוני. זה לא יכול להיות. וכשאתה עולה לארוחת הערב ואוכל את האנטרקוט על פחמים, אתה אומר שזו לא מציאות שבני אדם יכולים לחיות איתה. החיים האלה לא מתיישבים עם חיים.

 

 

נאוה ברוורמן, בת 49, אם לשלושה, מתגוררת בצור הדסה. בימים של שגרה היא מתאמת את המרכז לבריאות האשה של הדסה עין כרם. בימי פיגוע היא אחראית לצוות הסיעודי של מרכז המידע למשפחות בשעת חירום.

 

"כבר ב-69' הבנתי שמשהו כאן לא בסדר. גרנו בבית זית ואחרי המלחמה פתאום אבא שלי ואחי לא הלכו יותר לעבוד במטע כי היו לנו ערבים שיעבדו עבורנו. וזה הפריע לי. הייתה בזה איזו הסתאבות. בן יום התחלנו להתנהג כמו איזה שליטים גדולים, מושלים, אדוניו של עם אחר.

 

"לכן הייתי פעילה בשי"ח. לכן הלכתי אחר כך להפגנות של שלום עכשיו. וגם היום אני הולכת להפגנות. הטעות הכי גדולה שלנו הייתה לא להחזיר את השטחים מיד. זו דעתי גם היום: להפריד. לתת להם לחיות ולתת לנו לחיות. אולי אחר כך יבוא גם שלום. ההתלבטות שלי עכשיו היא רק מי ישרת את העניין הזה טוב יותר: עבודה או מרצ.

 

"בפיגוע הגדול הראשון ב-96' עדיין לא הבנו. חשבנו שזה חד פעמי. אבל אני זוכרת ששבוע מאוחר יותר, כשהגיע הפיגוע השני, פתאום נפל לי האסימון. ותוך כדי הטיפול במשפחות הבנתי שככה אנחנו הולכים לחיות: מפיגוע לפיגוע. וכל מה שנותר לעשות זה להתפלל שזה לא יקרה לילדים שלי ולשמור על הקרובים אלי. כי זה לא ייגמר.

נאוה ברוורמן: "כמה שמצלמים יותר מוקדם יותר טוב:

אחר כך הפנים מתנפחים, משתנים ללא הכר. אם כבר

בהתחלה הם מרוטשים אני מחפשת סימנים מזהים"

(צילום: אלכס ליבק)

 

"התפקיד שלנו הוא לזהות את האלמונים כמה שיותר מהר. רק כשיש לך שם ופנים אתה יכול לחסוך סבל מאנשים. אבל במצבים האלה אין לאנשים שם ולא תמיד יש להם פנים. מה שאני עושה הוא להיכנס פנימה לחדר הניתוח ולצלם. כמה שמצלמים יותר מוקדם יותר טוב: אחר כך הפנים מתנפחים, מתעוותים, משתנים ללא הכר. אבל אם כבר בהתחלה הם מרוטשים או חבושים אני מחפשת איזה סימנים מזהים. צמיד, עגיל, חור של עגיל. ואני שואלת את הצוות אם ראו איזו צלקת מיוחדת, איזו נקודת חן.

 

"במקרים רבים אנחנו נאלצים להסתמך על הבגדים. את כל הבגדים שקורעים מעל פצוע האחיות סוגרות בשקית ניילון משלו, כך שאם אני מוצאת בשקית סוודר כתום והאמא בחוץ אומרת לי שהילדה לבשה בבוקר סוודר סגול אני יכולה להביא לה אותו כדי שתראה במו עיניה. אבל כיוון שהסוודר קרוע וספוג בדם אני גוזרת מתוכו פיסה קטנה שעל פיה האם תוכל לזהות את הצבע ואת האריג. על פיה היא תוכל לדעת אם הילדה שמתה היא באמת הילדה שלה.

 

"הקטע הזה הוא הכי קשה. כי אתה מביא להורים את העגיל או הטבעת ופתאום הם יודעים. אבל לפעמים הם לא רוצים לדעת. לפעמים אפילו כשאתה לוקח אותם פנימה לזיהוי הם לא רוצים לדעת. ואתה רואה אותם הולכים מסביב לגופה שעודנה חמה וברור לגמרי שהם יודעים אבל הם לא מסוגלים לדעת. ואומרים כן, אומרים לא, לא מסוגלים לדעת.

 

"אני זוכרת שבאחד הפיגועים היו אצלנו שתי משפחות שחיפשו בחור באותו גיל. אבל לנו היה רק אלמוני אחד. משפחה אחת אמרה שלבן יש עיניים כחולות ומשפחה שנייה אמרה שלבן יש עיניים חומות. היה ברור שהבחור שאינו פה נמצא באבו כביר. אז נכנסתי לחדר הניתוח וכל מה שיכולתי לראות מבעד לתחבושות הוא את העיניים שלו. כל כך כחולות. אבל כעבור כמה ימים גם הוא מת. העיניים הכחולות שלו ליוו אותי שבועות.

 

"גם את היחס אל בני המשפחה שלי זה משנה. היה זמן שהילדים רצו לעשות קעקוע ואני אמרתי לא. אבל יום אחד, אחרי אחד הפיגועים הקשים, באתי הביתה ואמרתי תעשו, תעשו קעקוע. ומאז חרוט לי לכל ילד איזה סימן מיוחד. חרטתי אותם אצלי כך שאם יגיעו לכאן מיד אוכל לזהות אותם.

 

"הפיגוע בקו 20 היה באמת הכי קשה. הפעם גם היה המון צער שיצא בקול רם. הייתה אמא שכשהראינו לה את הצמידים של הילדה היא שכבה על הרצפה וצעקה ולא יכלה להירגע. גם האבא צעק והאחיות. והסבתא האילמת שלא יכלה לדבר קרעה את לבנו. אז כשזה נגמר החלטתי לא לוותר על המשמרת שלי בחדר לידה. הלכתי הביתה להתקלח, עמדתי במקלחת אולי שעה וחזרתי לחדר יולדות להרגיש את הצד השני. את החיים. והרגשתי שלאט לאט זה מחזיר אותי לשפיות. כי לחבק תינוק שזה עתה נולד זה הדבר הכי מרגיע בעולם. וביום של קו 20 לקחתי תינוקות ביד כמה שרק יכולתי. החזקתי אותם חזק וחיבקתי אותם".

 

 

עידן, בן 11, בנו של יוסי עמיאל, הוא שבחר עבורו את המנגינה של הנייד. לא קלה היא דרכנו. כי דרכנו עכשיו לא קלה, הסביר. כך שבכל פעם שמתרחש באזור פיגוע, הנייד של יוסי עמיאל מנגן את הצלילים המכאניים העליצים שהציעה חברת פלאפון למנוייה: לא קלה היא לא קלה דרכנו.

 

עמיאל נולד בקטמונים לפני 35 שנים. אביו היה המעסה של בית"ר ירושלים ועד היום הוא בית"רי שרוף וליכודניק שרוף שמתגורר בדירת תשעים מטר במעלה אדומים עם אשתו הנכה אילנית ועם בנם היחיד עידן, אשר מסרב עכשיו ללכת לקניון ובשום פנים ואופן לא מוכן לעלות ממעלה אדומים לירושלים, כי אנשים מתפוצצים בירושלים.

 

זה 14 שנה עמיאל עובד בחדר המיון של הדסה עין כרם. וכשהפלאפון מצלצל לא קלה היא לא קלה, עמיאל יודע בדיוק מה עליו לעשות: לפנות את המיון, להניח את האלונקות בשורה בחוץ, להמתין לפצועים הראשונים. ואחרי שפרופ' ריבקינד עושה בקורבנות את המיון הראשוני - הטריאג' - עמיאל מריץ אותם פנימה ליחידת הטראומה. אחר כך לחדרי הניתוח, לפעמים גם לחדר המתים.

 

הוא עגול פנים, טוב עיניים, חייכן. יוצא בחמש וחצי בבוקר מן הבית ונוסע בשני אוטובוסים כדי להגיע כעבור שעה וחצי למשמרת הבוקר. הוא יוצא מהדסה בארבע אחר הצהריים בשני אוטובוסים כדי להגיע כעבור שעה וחצי בחזרה הביתה. ואוכל את החביתה ואת הקוטג' ואת החמישה אחוז שהוא אוהב, סלט ירקות שהוא אוהב, טוסטים שרופים עם חמאה. ובמהלך כל נסיעה אשתו מתקשרת חמש-שש פעמים לשאול איפה הוא עכשיו. אם לא קרה שום דבר. וגם הוא מרגיש מין מועקה כזו כל זמן הנסיעה. מסתכל סביב כי היום אי אפשר לדעת. ופעמיים כבר אירע שפיגוע התרחש בדיוק במקום שקו 29 עבר לידו. הוא ירד ועזר לטפל בפצועים ואז חזר לאוטובוס. חמש וחצי נטו הוא מרוויח. ארבע וחצי משכורת, והשאר על ארבע שבתות שהוא עושה בכל חודש. ומתוך זה המשכנתא לוקחת 1,600 ולחיים עצמם נשאר פחות מארבע. אבל אסור להתלונן. מי שעדיין חי ויש לו פרנסה אסור לו להתלונן.

 

ביום חמישי שעבר הצביע בפריימריס שרון. גם ביום הבחירות יצביע ליכוד ושרון אבל אם היה יוצא לו לפגוש את ראש הממשלה היה אומר לו שהעם עייף. וכבר אי אפשר עם המצב שקוברים אנשים על ימין ועל שמאל. ומבחינת המצב הכלכלי-חברתי זה כאילו חזרנו לשנות השבעים. ואם קודם המסגרת של המינוס הייתה חמש עכשיו זה כפליים. וכמעט לא יוצאים כי היום לצאת לקניון זה מאתיים שקל מינימום אז יושבים בבית ורואים דודו טופז ורק בישראל. אבל אין שמחה, אין חשק לכלום. ואתה רואה יותר ויותר לכלוך בין בני זוג. יותר גירושים, יותר אלימות במשפחה. ועוד שנה כזאת, ריבון העולמים, מי יודע לאן נגיע.

 

מה שהכי משגע אותי, יוסי עמיאל אומר, הוא המשפט של הפוליטיקאים שצריך להמשיך לחיות. מה זה להמשיך לחיות? זה לקום בבוקר ולא לדעת אם אתה יוצא לעבודה או לשדה קרב. לקום בבוקר ולא לדעת אם הילד שלך לא יתפוצץ היום. לכן, למרות שאני איש ימין, עמיאל אומר, אני כועס על שרון שהוא לא מציג דרך מדינית. ואני אומר לשרון שהוא צריך לקום ולהגיד שהוא הולך לדבר עם ערפאת. כי אי אפשר לחיות רק על ביטחון ולקבל כל הזמן טרור, צריך גם אופקים. וזה שסוגרים את ערפאת במוקטעה זה לא מפסיק פיגועים. ואנחנו במדינה גדלנו על מלחמות ואנחנו חיים עם מלחמות אבל עכשיו די. עכשיו העם הזה מחפש את השקט.

 

בין כה וכה אנחנו כבר 15 שנים לא זוכרים איך העיר העתיקה נראית, אומר יוסי עמיאל. אז אפשר לרדת מההתנחלויות בגוש קטיף, אפשר לרדת גם מההתנחלויות הקטנות. ואת אפרת ואריאל ומעלה אדומים צריך לשמור, אלה מקומות של עשרות אלפים. אבל אם בסוף יגידו שגם אותם יפנו, ואם יגידו לו לצאת מהתשעים מטר שלו במעלה אדומים, אז הוא ייצא. אם זה מה שיעשה שאוטובוסים לא יתפוצצו יותר הוא ייצא.

 

אבל אם אתה שואל אותי, אומר לי יוסי עמיאל כשאנחנו יושבים מעל השעוונית ושאריות ארוחת הבוקר בחדר הצוות של הדסה, אם אתה שואל אותי הכי קשה היה דווקא בשבוע שעבר, בפיגוע בקו 20. כי הייתה הנערה הזו, בת שבע עשרה, שהוא לקח אותה לחדר הניתוח ולא ידע מה קרה לה. אבל בסוף האירוע הוא ניגש אל פרופ' ריבקינד ושאל אותו וריבקינד אמר שאיבדו אותה. והוא לא בכה כי בבית חולים לא בוכים, צריך להתנתק, צריך לעזור כמה שיותר מהר. אבל הוא לקח את הבכי פנימה והלך איתו הצידה וחשב מה שהמשפחה של הנערה הולכת לעבור. ואם זה היה מישהו מהמשפחה שלו, אם זה היה ילד שלו. מה יש למשפחה יותר מילד. וכשסייר אחר כך במיון עם פרופ' ריבקינד שאל אותו מה יהי הסוף אבי. עד מתי. ופרופ' אבי ריבקינד אמר לו תהיה חזק, יוסי, אל תישבר. זה המקצוע שלנו, זו הארץ שלנו, זה מה שבחרנו לעשות בחיים.

 

אבל אז אתה נוסע הביתה בשני אוטובוסים, אומר יוסי עמיאל ומוזג לי תה עם לואיזה לכוס קלקר לבנה. כי לא כל אחד יש לו פרייבט. וכשאתה מגיע הביתה בסוף אתה רואה את התמונות בחדשות. אתה רואה את אוטובוס קו 20 מנוטרל. ואז כל התמונות מהיום מתחילות להשתחזר בראש. איך הפצועים היו כשהגיעו, והצעקות, הלחץ. ואיך חדר המיון נראה כשסיימו לפנות את כל הפצועים. כמו בית מטבחיים הוא נראה. והנערה הזו בת שבע עשרה. אז אתה מוריד דמעות. והאשה באה ושואלת מה קרה. ואתה מסביר לה שאתה לא כמו אנשים אחרים. אתה, כשאתה רואה את האוטובוס מפורק בטלוויזיה, אתה יודע על מה מדובר. והאשה מרחיקה את הילד שלא יראה ונותנת לך חיבוק טוב וכוס תה טוב. האשה אומרת חייבים לחיות, אבל לך נשאר מין כאב בטן כזה: קיבינימט, מספיק. כי זה המצב והוא קיים אבל אי אפשר לחיות עם המצב. ככה אי אפשר להמשיך לחיות.

 

 

ערב חנוכה וערב שבת וגשם. הפצועים המוטסים ממומבסה אמורים להגיע עוד מעט אבל בינתיים במיון עוסקים בבנאליה: ילדים מיובשים מהווירוס האחרון, קשישות עם דלקת ריאות, נער פלשתינאי הטוען שחייל היכה אותו. כמה וכמה פצועי תאונות דרכים. אבל הצוות שהוקפץ מהבית כדי לקבל את המוטסים ארצה מקונן שזו כבר השבת השלישית של נאחס. שבת אחת חברון, שבת שנייה קו 20, שבת שלישית קניה. וזה לא נגמר. כאילו שזה מן משחק כזה, אומרת נעמה חברוני: הם מפוצצים ואנחנו מטפלים. הם מפרקים בני אדם ואנחנו מנסים להרכיב מחדש.

 

מאז שהייתה בת ארבע ידעה שתהייה אחות. בגיל חמש כבר התחפשה לאחות. וכשלמדה סיעוד היה לה ברור שתבוא לעבוד במיון של הדסה עין כרם. ובדיוק היום לפני שבע שנים התחילה לעבוד כאן. שלושה חודשים אחר כך היה הפיגוע הראשון שלה, קו 18, ואחרי שבוע הפיגוע השני.

 

מה שהכי מדהים הוא האופוריה, חברוני אומרת. זה לא הומור שחור, זה מן מצב מוזר כזה של חיוכים ואדרנלין וצחוקים. וזה לא רק אחרי תום האירוע, זה גם בחדר המיון עצמו. כשמצלמים רנטגן וכל הצוות זז הצידה לפינה אז כולם באיזו התרוממות רוח כזאת. אפילו מספרים בדיחות. כאילו נמצאים בחוסר מתאם מוחלט למה שקורה. כאילו לא קולטים. דווקא מי שאמורים לקלוט הכי חזק לא קולטים בכלל. להפך. תוך כדי עבודה מרגישים סוג מסוים של התעלות.

 

בפיגוע השני, במארס 96', כבר היה לה גוש בגרון. היא הסתובבה ותפקדה אבל כל הזמן הרגישה על סף בכי. בסך הכל הייתה אז ילדה בת 23 ומצאה את עצמה בתוך מראות שילדה בת 23 לא אמורה לראות. וכשהורו לה למדוד א-ק-ג של נפטר והייתה צריכה לחבר את המצבטים לגפיים המפוחמות שלו, הבינה פתאום שהיא בגהינום.

 

היא גדלה בקדומים על ארץ ישראל השלמה, הבתולה. אבל היום היא לא בטוחה. היום היא בספק אחד גדול. ולפעמים היא כועסת על מקבלי ההחלטות שלא עושים די. ואחרי פיגועים קשים היא מקווה שסוף סוף ייצאו למבצע. הלא יש לנו חיל אוויר שיכול בשנייה למחוק כפר. אבל מצד שני לא נפגע בחפים מפשע. אז מצד שלישי ידינו כבולות. ובסופו של דבר אנחנו הולכים כצאן לטבח. ולפעמים היא אומרת לחברים שלה, תסתכלו טוב, זו שואה. זו מן שואה קטנה כזאת כי למרות שיש לנו מדינה חזקה וצבא חזק בסוף אנחנו הולכים עם ידיים מורמות למוות.

 

לא, אין לה פתרונות. היא לא אוהבת את ליברמן ואיתם כי לא אוהבת קיצוניות. ועל שרון היא כועסת כי הבטיח המון ולא קיים. אבל היא גם לא אוהבת את האטימות היהירה של השמאל. אפילו בוויכוחים בתוך הצוות היא רואה זאת: לשמאל יש הרבה פחות ספקות מאשר לימין. השמאל מתנהג כאילו שיש לו מונופול על האמת.

 

היא עצמה כבר לא בטוחה בכלום. אם היו שולחים לה הבטחה משמים שאם תוותר על הבית בקדומים הטירוף הזה ייעצר, היא הייתה מוכנה לוותר אפילו על הבית בקדומים. למרות שזה הבית, למרות שזה יהיה כמו לקטוע חלק ממנה. אבל בינתיים בלאו הכי אין הבטחה כזו. ואולי הם באמת רוצים את הכל. אולי הם מערימים עלינו, אבל אנחנו בלוף בלתי פתיר.

 

אישוניה גדולים וחמים. עיניה קורנות. וגם כשהשבת נכנסת היא ממשיכה לנהל את חדר המיון בשקט מאיר פנים. מטפלת בפלשתינאי שאולי הוכה ואולי לא, ובצעיר שנדקר בקטטה. הדבר שהיא הכי חוששת מפניו הוא התקהות, אובן הרגישויות. זוכרת שאחרי הפיגועים הגדולים של 96' במשך ימים שלמים איש לא בא למיון. כאילו אנשים קיבלו פרופורציה. והמדינה כולה הייתה אז בהלם, בשקט. אבל היום עוד לפני שאירוע רב נפגעים מסתיים כבר באים אנשים עם כאבי הראש שלהם. ובגלגל"צ חוזרים בתוך שעות לשירים הקפיציים ובערב יש יצפאן. וכל מה שמילא את חדר המיון הזה בבוקר וכל מה שניגר על הלינוליאום הירקרק הזה הופך לעוד אייטם. ומצד אחד זה נכון, אין ברירה אחרת. אבל מצד שני זה חולני לגמרי.

 

הרגע הכי קשה שלה היה ביוני, אחרי הפיגוע בגבעה הצרפתית. הייתה שם נערה חמודה כזו, בת אולפנא, עם שיער מסודר ואיפור קל על הפנים. וכבר במיון היא נגעה בי, אומרת נעמה חברוני. אולי הזכירה לי את עצמי בגיל הזה. וכשהרופאים קבעו את מותה ואמרו לפנות אותה מהר כי צריך את המקום שלה כדי לטפל במישהו שעוד יש לו סיכוי זה פתאום הכעיס אותי. הכעיס אותי שרק לפני כמה דקות היא הייתה בחיים ועכשיו היא כבר לא חשובה. ממש נפגעתי בשבילה.

 

"במשך שבועות היא ליוותה אותי. וכשהייתי עוצמת עיניים הייתי רואה אותה. כשניסיתי לישון הייתי רואה אותה. כשהלכתי לבריכה להשתחרר שחיתי ובכיתי בשבילה. כאילו אין יותר תרופה. כאילו כל הכוח שהיה לי לתת עזב אותי. כי אני נקשרתי אל בת האולפנה הזאת. בצורה מסוימת אפילו אהבתי אותה.

 

"מאז התחשלתי. במיוחד למדתי לא להסתכל בפנים. וכשמגיעים עכשיו חיילים בני שמונה עשרה עם גוף צעיר וחסון כזה אני אומרת, נעמה, אל תסתכלי להם בפנים. כי אם תסתכלי, את תתקשרי. אז אני אומרת לעצמי, נעמה, תהיי רובוט. מחליפים קטטר, בסדר. פותחים בית חזה, או-קיי. אבל אם תראי את הפנים בכל פעם שתעצמי את העיניים הם יצופו מולך. כי פנים זה אדם. פנים זה מישהו עם שם".

 

כבר שנתיים וחודשיים שאין לה שקט. כל הזמן הגוף קופץ, דרוך. ואם היא בחדר כושר מיד היא מתקלחת כדי שאם יהיה פיגוע הוא לא יתפוס אותה מיוזעת. ואין מנוחה. אין רגע של רגיעה שלמה. כל הזמן העין על הנייד.

 

ביסודה היא אופטימית מאוד. לא מאמינה שזה ישבור אותנו. אבל כמעט בכל יום היא שואלת את עצמה כמה אוטובוסים וכמה מדרחובים יהיו עד שיהיה בסדר. והיא חושבת על השיר הזה של פוליקר מי הבא בתור ומי בתור הבא. וחוששת מפני התחושה הזו, כאילו ירד עלינו מסך ואנחנו לא מבינים מה קורה. ולפעמים גם היא אומרת לעצמה שלא יכול להיות שזה באמת קורה. ומחכה שמישהו ינער אותה ויגיד לה שזה היה סתם חלום בלהות. אבל אף אחד לא מנער אותה. אף אחד לא מפסיק את זה. *