יורשי הארץ

 

המעניין בשינוי שחל בהשקפתם של רבים במרכז ובימין הוא ייאוש הכיבוש שהם מוצאים בעיני ילדיהם. אין טעם לרשת את הארץ, אם היורשים מעדיפים לחיות בניו-יורק

 

נחום ברנע, וואינט, 8.12.03

 

 

הימין צדק, אמר לי השבוע אחד ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. הימין צדק בחשדנות המוחלטת שגילה כלפי המנהיגות הפלסטינית כפרטנר אפשרי לשלום. והשמאל צדק, הוסיף. השמאל צדק בטענה שלו שהכיבוש נדון לכישלון. הפלסטינים לא ישלימו אתו, העולם לא ישלים אתו, ואת מדינת ישראל הוא יכרסם מבפנים, עד שיאיים על עצם קיומה.

 

הדברים שאמר מ"מ ראש הממשלה, אהוד אולמרט, בראיון שהתפרסם ביום שישי ב"ידיעות אחרונות", פתחו מחדש את הוויכוח על השאלה: מי בחשבון היסטורי צדק – השמאל או הימין. זהו ויכוח מאוד ישראלי – יצרי, אישי, קטנוני ועקר. ב-36 השנים שעברו מאז 1967 כמעט כל מי שמתבטא בזירה הציבורית שינה את דעתו פעם, פעמיים ושלוש. המעטים שלא זזו מדעתם הם צדיקים גמורים או חמורים גמורים. שני הסוגים האלה לא יושיעו את מדינת ישראל.

 

אולמרט נתן בדבריו ביטוי פומבי למה שהפך, כנראה, לקונסנזוס בזרם המרכזי של החברה הישראלית: אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את המשך הכיבוש. העייפות מהכיבוש היא פועל יוצא מהמחיר הכבד ששילמה החברה בנפש, ברכוש, במצב כלכלי ובמוראל בשלוש השנים האחרונות. יש בכך הישג מסוים לטרור. קשה להודות באמת הזאת, זה מרגיז ומביך ומשפיל, אבל מה לעשות, זאת האמת.

 

הטרור הוא רק רכיב אחד בייאוש מהכיבוש. רכיב קשה אחר הוא הבושה. הישראלים הם עם מוסרי ביסודו, מצפוני, שומר חוק. כל חייל שחוזר הביתה עם סיפורים בלתי אפשריים מהמחסום ממאיס על עצמו, על חבריו, ועל הוריו את המשך הישיבה שם. כל תמונה של טנק "מרכבה" אימתני שמתעמת עם ילדם במחנה פליטים, כל ידיעה על כרם זיתים שנגדע בוונדליזם של מתנחלים, כל סיפור על מאחזים שכביכול פונו ובעצם התרחבו פלאים, כל גילוי של אנרכיה, של שחיתות ובזבוז ונשיאת שם הביטחון לשווא, כל התבטאות מוטרפת של רבני יש"ע.

 

אם אפשר ללמוד משהו מלקחי העשורים האחרונים של המאה ה-20, דין כיבושים של אוכלוסיות עוינות להתפורר. אם הם לא מוכרעים בכוח הטרור, הם מוכרעים בכוח הדמוגרפיה. רק סין מצליחה להמשיך ולקיים את שלטונה בטיבט, אבל סין גדולה, טיבט רחוקה, ואיפה הם ואיפה אנחנו.

 

גם אילו הכיבוש הישראלי היה נאור להפליא, רחום וחנון, והפלסטינים רכים כחמאה, ספק רב אם היה מחזיק מעמד. למרבה האירוניה, מי שמקצר היום את ימי הכיבוש הם דווקא אלה שמבקשים להמשיך אותו לנצח. אותה קללה, אותו היבריס, שדחף את המפלגות החרדיות להציק עוד ועוד, לתבוע עוד ועוד, עד שהמאיסו את עצמן על הציבור וגורשו מנחלותיהן, דוחף עכשיו את המתנחלים והעורף הפוליטי שלהם.

 

הייתי מציע לכל קנאי ההתנחלויות לבדוק לאן נשואות עיני דור הישראלים הבא. האם מדינה שמובלת על-ידי השוליים שלה, מנהלת מלחמה חסרת תוחלת נגד אוכלוסייה שלא רוצה בה ודוהרת במהירות אל נורמות ואל כלכלה של העולם השלישי היא המקום שבו אנשים צעירים רוצים לחיות את שארית חייהם?

 

זה אולי הרכיב המעניין ביותר בשינוי שחל בהשקפתם של רבים במרכז ובימין: ייאוש הכיבוש שהם מוצאים בעיני ילדיהם. אין טעם לרשת את הארץ, אם היורשים המיועדים מעדיפים לחיות בניו-יורק. למרבה הצער, יש רבים שלא חיכו למהפך הגדול, והקדימו וארזו את המזוודות.

 

כאשר התמודד אהוד אולמרט לראשונה על ראשות עיריית ירושלים, לפני 10 שנים, הוא חיפש דרך עדינה לתקוף את יריבו, טדי קולק. הוא בחר בסיסמה: "כי כולם יודעים שהגיע הזמן". זאת יכולה להיות גם הסיסמה שלו לשינוי מדיניות הליכוד: כי כולם יודעים שהגיע הזמן.