יורים ומשקרים

לחץ הזמן אינו מאפשר לעמת בו ביום כל גרסה רשמית עם כל גרסת שטח. הגרסה הרשמית תמיד זמינה יותר ומובלטת ומזינה את תחושת הקורבניות.

מאת עמירה הס, הארץ, 11.10.00

 

עזה

הרחוב הישראלי עסוק זה עשרה ימים בלהרגיש מותקף, נצור, קורבן, נעלב.

דובר צה"ל ודוברי המשטרה ומפקדים מלקטים מידע מכל מחוז וגזרה ומדווחים מהר, מהזווית שלהם, לעיתונאים. לחץ הזמן אינו מאפשר לעמת בו ביום כל גרסה רשמית עם כל גרסת שטח. הגרסה הרשמית תמיד זמינה יותר ומובלטת ומזינה את תחושת הקורבניות.

הנה כמה דוגמאות:

* ב-6 באוקטובר דיווח דובר צה"ל, שחיילי מוצב נצרים ירו פעמיים לעבר הפלשתינאים, בתגובה לבלון גז שנזרק ולירי פלשתיני. צה"ל דיווח על איפוק וריסון. אבל בקרב הפלשתינאים נהרגו בנצרים באותו יום ארבעה אנשים ונפצעו כ-24. האם זה האיפוק? הייתי שם. דובר צה"ל לא טרח לדווח על עשרות יריות וצרורות מהתנחלות נצרים (כשני ק"מ ממערב למוצב). נצרים, כמו כל ההתנחלויות ברצועה, מחוזקת במגדלי תצפית מתוחכמים. משם, או ממקום גבוה אחר, ירה צה"ל כדורים חיים, מהירים, רבי עוצמה, לעבר אלפי אנשים בלתי חמושים. הוא רצה להרתיעם מלהתקרב למוצב המבוצר היטב ולהביע את מחאתם על הכיבוש. הוא לא הגן על חיים. הדיווח החלקי מאוד רוצה ליצור רושם שמדובר בשני צבאות שווים כמעט שלוחמים.

* נסים קינן מקול ישראל דיווח כמה פעמים, על פי מידע ממפקד יחידת ההנדסה ברצועה, כי אמבולנסים פלשתיניים מובילים לאתרי ההתנגשויות צמיגים ותחמושת. בצפון הרצועה 20 אמבולנסים בלבד - מתוכם שניים נפגעו מירי של צה"ל. חיילי צה"ל גם הרגו נהג אמבולנס אחד, בסאם אל-בלביסי. בשביל להביא "תחמושת וצמיגים" פלשתינאים אינם זקוקים לאמבולנסים: די בכלי רכב פרטיים. אנשי הצלב האדום נמצאים באתרי ההתנגשויות ומפקחים על האמבולנסים. המידע השקרי ניסה לחפות על הפגיעה השערורייתית בצוותים רפואיים ולחזק את הרושם של מערכה צבאית פלשתינית מתוכננת מגבוה.

* ב-7 באוקטובר התקשרו ממחנה הפליטים אל-ערוב שבגדה. דיווחו לי איך ילד בן 14, עלא מחפוז, נהפך למת קליני. ב-6 באוקטובר, אחרי התפילה, יצאו אנשי המחנה להפגנת "יום הזעם". המחנה, בחלקו מגודר, נמצא בשטח B שבשליטה ביטחונית ישראלית. אנשים התקרבו לגדר המחנה ויידו אבנים אל החיילים שבכניסה. עלא מחפוז שמע קול צעקות וחבטות: בקרבת ביתו הכו חיילים צעיר (עד שנזקק ל-19 תפרים בראשו). מחפוז יצא לראות מה קורה. חייל שעמד בקרבת מקום ירה בו "כדור גומי" מטווח קצר וקטלני. לאחר מכן ראו תושבים את החיילים רוקדים ומקפצים על הכביש.

מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "מאות תושבי אל-ערוב התפרעו וניסו לחסום לתנועה את ציר בית לחם-חברון. חיילי צה"ל מחטיבת עציון הדפו את ההמון תוך הפגנת איפוק מקסימלי והפעילו אמצעים לפיזור הפגנות בלבד. צה"ל אינו מכיר את המקרה המדובר. עם זאת החטיבה תבדוק את המקרה לעומקו כאשר ישככו המהומות".

זהו סוג ידיעות שלא מצליח להשתחל לחדשות השוטפות ואולי לגרום למישהו לשאול שאלות על ההוראות הניתנות לחיילים. ונניח שעלא יידה אבנים, האם החייל שירה במצחו היה בסכנת חיים?

* שוב ושוב מדווחת התקשורת הישראלית על שחרור "עשרות עצירי חמאס". לא היה ולא נברא. 17 עצירים שוחררו. הם היו עצורים בלא משפט תקופות ארוכות. בג"ץ פלשתיני כבר הורה לשחרר כמה מהם - לאחר שהביטחון הפלשתיני לא סיפק ראיות לסיכון שהם מהווים.

דיווח שקרי ולא מדויק זה חובר יחד כדי לחזק את תחושת הנרדפות הנעלבת, שמאדה באוויר את המשמעות הנוראה של 85 הרוגים מירי צה"ל וכ-3,000 פצועים, רבים בראש ובחזה. מפקד בגדה אמר לי, שצה"ל יורה רק במי שיורה עליו. כל ה-3,000 ירו על צה"ל? מוחמד אל-דירה ירה על צה"ל?

תהליך אוסלו כלא את הפלשתינאים בעשרות כלובים קטנים וגדולים ברצועה ובגדה, חיזק התנחלויות מבחינה צבאית ומספרית והתנה התפתחות כלכלית פלשתינית בהסכמה של הרשות לעיצוב של שליטה ישראלית מסוג חדש. אנשים, נפגעי מדיניות סגר וכליאה של שבע שנים, מתאבדים עתה מול מוצבים ומול חיילים שמגינים על שלומן של התנחלויות משגשגות.

צה"ל ממשיך למצוא מתכננים: פעם יאסר ערפאת, פעם מרואן ברגותי. ותומכי תהליך אוסלו בולעים את הפיתיון, כי במשך כל השנים הם שיתפו פעולה עם מציאות בלתי נסבלת, של שלום עם המיוחסים בלבד.