יונה צלויה

מה, ובעיקר מי, יכול עדיין להציל את יונת השלום, שהמחנה המכונה השמאל הניח לה להידרדר למצבה האנוש

מאיר שטיגליץ, ידיעות אחרונות, 14.12.00

 

אהוד ברק אשם. שלמה בן עמי אשם. יוסי שריד אשם. המחנה המכונה "השמאל", על הפוליטיקאים, הפרופסורים, אנשי הרוח, הפרשנים ודור השלום שלו אשם. השמאל אשם בהזנחה של חובתו למנוע את הידרדרות סיכויי ההסדר המדיני למצב סופני. הוא אשם כמו מגדל יונים המשלב ידיים מול ציפוריו המפרפרות בחוליין ונושא נאום נשגב על היונה שאין דבר היכול לעצור את מעופה לעבר אופק השלום. הימין לא אשם, כפי שמאמן הניצים אינו אשם בכוונתו לצוד את היונה. להיפך, הוא מילא וממלא את חובתו בהצלחה רבה.

 

מה ניתן לעשות בדמדומי הממשלה ובלהבות האינתיפאדה שלא נעשה? מה יציל את השלום שלנו? כדי להבין זאת עלינו לנסות להעריך מה היה קורה לו הייתה מנהיגה את ישראל אישיות שוחרת שלום אמיתית. מישהו מדמותם של נלסון מנדלה האפריקאי או קים דיי ז'ונג הקוריאני. מן פנטזיה חורפית שכזו.

 

ראשית, מנהיג שלום אמיתי היה קוטע מזמן את הפארסה הבלתי נגמרת של הדיפלומטיה הכאילו-חשאית לקראת ההסדר הסופי. בעשור הקודם, תקופה שבה ההיסטוריה סיפקה למזרח התיכון את התנאים הטובים ביותר להגיע להסדרים מוסכמים, הוכיחו הישראלים והפלשתינים כי לא ניתן לשחד אותם גם בעשרות מיליארדי דולרים לעשות שלום של רציונלים. וככל שיהיה רע יותר, לא יהיה טוב יותר. הסיכוי שבעזרת עוד התוועדויות חשאיות ועוד ועידה בינלאומית יקום לתחייה הסדר קבע תקף, דווקא מתוך אפר אינתיפאדת העצמאות, הוא אפסי. "נידונו להסדר", חרץ הפרופסור בן עמי את גורל הישראלים והפלשתינים. אולי, מילניום פחות, מילניום יותר. אך בינתיים, יונת אוסלו נידונה לצלייה.

 

שנית, הוא היה מחפש דרך אמיצה להרגיע את ההתלקחות הנוכחית. לטווח הקצר, התשובה ברורה – התחלת תהליך "ההיפרדות" באופן חד-צדדי. בלי סיפוח, בלי סגר, אך תוך פינוי נחרץ ומהיר של האזורים ונקודות היישוב שהמשך השליטה בהם מבטיח שגחלי האינתיפאדה לא יכבו. במילים פשוטות – כניעה לאלימות, בדיוק כך, והיה יפה לו היו נכנעים שלוש מאות הרוגים קודם. ביטחונית, הנטל על צה"ל יקטן משמעותית. מדינית, זה יהיה מסר ראשון שההתנחלויות ניתנות להזזה.

האם זה לגיטימי? בהחלט. שום דבר לא נגרע מסמכויותיו של ראש ממשלה מתפטר, ורק מי שנתפס לתעמולת הימין על קדושת כדים ונצרים יכול לראות מהלך חלקי כזה כפגום מבחינה דמוקרטית.

 

שלישית, מנהיג בעל ראייה היסטורית היה מבין כי לטווח ארוך האינטרס הישראלי הוא דווקא להכניס כמה שיותר את האו"ם למבוך הסכסוך האזורי בכלל, ובהקשר הפלשתיני בפרט – לתווך, לשפוט בין הצדדים, לחצוץ בין הניצים ולפקח על הסדרים. לישראל אין מה לחשוש ממעורבות כוחות בינלאומיים בסכסוך, משום שבאמצעות צעד ממתן כזה ניתן יהיה לשכנע את הפלשתינים להפחית את עוצמת האלימות ולהרגיל את הישראלים למציאות שבה הולכת ומופחתת מידת שליטתם מחוץ לגבולות הקו הירוק.

 

למעלה מכך, מי שמתנגד למעורבות האו"ם עתה, דומה למי שהתנגד להסדרים בתעלה לפני  73'. זה אינו פתרון מושלם, אך זו הדרך היחידה להתחלה חדשה שיש בה תקווה אמיתית שתמנע מלחמה.

 

שלושה צעדים לייצוב המצב ולהחייאת התקווה: סוף לדיפלומטיה החשאית, נסיגה חלקית עכשיו ואו"ם עם כל דבר. לביצוע דרוש מנהיג בעל ראייה היסטורית וחוט שדרה ערכי.