ילד בריא, מציאות חולה

טלי ליפקין-שחק, מעריב, 11.10.00

מול "אין לנו פרטנר" שהפך מטבע לשון נפוצה, צריך להשיב: אין לנו ברירה

 

במוצאי ראש השנה ישב לצידי בני בן התשע בעת שהטלוויזיה שידרה את תמונות מותו של ילד בזרועות אביו מירי שלתוכו נקלעו; במוצאי יום הכיפורים הוא ישב לצידי בשעה שמהדורת החדשות הביאה את תמונות הג'יפ הצבאי שסופג מטר אבנים צפוף וכבד ברמאללה. בראשונה הזדעזע ילדי ממראה המוות שקטף ילד מבועת, בשנייה נבעת לנוכח האלימות. בעשרת הימים שחלפו בין שתי מהדורות החדשות, התחלפה בו החמלה בכעס, והצער פינה מקומו לתחושה של איום. "הייתי ישר יורה בהם", אמר למראה מיידי האבנים המתקרבים אל הג'יפ הצבאי, מגיב לתוקפנות שראה על המסך באגרוף קטן קפוץ. "היית יורה כדורים בזורקי אבנים?" הקשיתי, "מה, את רוצה שהם יהרגו אותנו?" הוא השיב. ילד בריא בנפשו, חשבתי, ורק המציאות חולה. המציאות אשר הופכת ילד שגדל בבית של שלום לקופץ אגרופים קטן.

אין לנו פרטנר, אומרים המומחים בימים האלה. אבל אל מול מטבע הלשון בן שלוש המילים הללו, ודווקא לנוכח האגרופים הניקפצים אינסטינקטיבית, ראוי להציב שלוש מילים אחרות: אין לנו ברירה.

לפני ימים רבים היו מילות הקסם "אין לנו ברירה" השמן המניע את גלגלי יכולת הלחימה שלנו אל מול איומים קי ומיים. בימים האלה, לא נוכל להרשות לעצמנו לקבוע שאין לנו פרטנר לשלום וכי פנינו על כן להמשך סיבובו של הגלגל המכושף שנאה-אלימות-פחד-שנאה-אלימות. לא נוכל להרשות זאת לעצמנו לא רק מפני שעייפנו ממלחמות, אלא בעיקר כי טעמנו כבר מפרי עץ הדעת, ולמדנו שאין חלופה לשלום, כמעט בכל מחיר. שהרי מה פירוש המונח המאיים לכאורה הזה? פירושו שעלינו להיות מוכנים לשלם עבור הסיכוי לחיות בשלום ולא במלחמה על חלקת אדמה אחת ויחידה שנגזר עלינו לחלוק בה. פירושו שאנחנו מחוייבים להציע לילדינו חלופה לפחד, ולשנאה שמתפתחת ממנה בהכרח. אנחנו נדרשים למלא את ההבטחה שנתנו להם כשהבאנו אותם לעולם, לדאוג להם לעתיד. ואין עתיד במלחמות.

הימים האלה קשים במיוחד. המראה אינה משקרת ואנחנו רואים בה את עצמנו, רסיסים רסיסים של חברה מרוסקת שאיננה מדברת בלשון אחת, שמטפחת בתוכה שדים הממהרים לבקוע עם קריאת הקרב הראשונה. די לדפדף בפורומים מלאי העזוז באתרי האינטרנט הקוראים להשיב ביד קשה, להרוג-לסלק-להכחיד את ערביי המדינה ואת הפלשתינאים שאינם מבינים "אלא כוח". ההגיגים העילגים שהפכו לאגרופים, שהיו לסכינים, שהיו לדליקות וליריות, מלמדי ם על הרוח המאיימת להשתלט עלינו, כששותפים לסיסמאות המבקשות "רק כוח" הם מיטב מיודעינו, אנשים מיושבים בדעתם. כן, הפחד מעוור והעלבון צורב. עלבון האכזבה מהפרטנר שאיבד את הסבלנות וניפנה לאסטרטגיה של אלימות בכל מחיר, עלבון האכזבה מההבטחה שלא מתממשת לדיאלוג ולהתקרבות בין הפלשתינאים לבינינו, כמו בין ערביי ישראל לבינינו וכמו בינינו לבין עצמנו. עלבון האכזבה מחוסר היכולת שלנו לקיים את הבטחותינו לילדינו כאן ועכשיו.

אף אחת מהצרות שניחתו על ראשינו בשבועות האלה איננה חדשה וגם לא בלתי צפויה. גם העתיד, מרוחק כרגע ורצוף מכשולים איננו בלתי צפוי. יהיה הסדר, כי אין לנו ברירה. כדאי לנסות ולהגיע אל העתיד הזה בפחות חשדנות ושנאה בקרב הדור שיצטרך לחיות את העתיד הזה, בקרב ילדינו ששלומם הוא היקר לנו מכל.