יאסר ערפאת - האיום האסטרטגי הגדול ביותר על ישראל

המשך נוכחותו של יו"ר הרשות הפלשתינית יגרום לכך שנאבד את שלושת הנכסים האסטרטגיים החשובים ביותר שלנו

אורי שמחוני, מעריב, 3.8.01

 

חיים כבתוך ספר, שסופו כבר כתוב, ותחילתו כמובן, חסר האמצע, הנכתב עכשיו. בפרק האחרון, לידיעת הסקרנים, אין הפתעות. מסופר בו כיצד בא הסכסוך הישראלי-פלשתיני אל סופו. זה דומה מאוד לתוכנית קלינטון, עם מספר שינויים לא מהותיים. לשווא תחפשו, לא תמצאו שם את שמותיהם של ערפאת, פרס ושרון. הם ימלאו את הדפים החסרים, בהם יסופר מה יקרה בשלוש עד חמש השנים הבאות, שלאחר שנעבור אותן, הן תיזכרנה בהיסטוריה כעוד שנים אבודות.

 

כמו בכל תקופה דלה ביוזמות ונטולת הישגים, אנו שומעים שהזמן פועל לטובתנו ואין איוולת גדולה מזאת. הזמן אינו פועל, הזמן פאסיבי, מי שמנצל את הזמן לעשיית הדבר הנכון משתמש בו לטובתו, ומי שמבזבז זמן טועה. מכיוון שגם ממשלת ישראל וגם הרשות הפלשתינית, בהרכב האישים הנוכחי, אינן רוצות ואינן יכולות להתקדם בתהליך המדיני, מה שנקבל זה קצת דו"ח מיטשל, קצת טנט, גם זה וגם זה הרי אינם תוכנית מדינית, נראה "תחליפים יצירתיים" במקום הדברים האמיתיים, כל מיני הסדרי ביניים והסכמים שיופרו בטרם ייבש הדיו, התחכמות במקום חוכמה, והרבה אלימות וטרור.

 

החזרה לתהליך השלום ואל ההסדר הסופי יתרחשו בסוף תקופה זאת, במהירות מפתיעה, בבת-אחת, כפרי בשל, וזה יקרה לאחר שיתבסס במרכז המפה הפוליטית כוח חדש, שיקום על בסיס התשתית הארגונית והאלקטורלית של מפלגת העבודה ותומכיה. למרות שהיא נראית כרגע מחוקת פנים, חסרת מנהיגות ורפוית שכל, התשתית והשורשים הם עדיין הגוף החזק ביותר בחברה הישראלית.

 

עד שזה יקרה, נעבור שתי ממשלות ליכוד, ששתיהן לא תמלאנה את ימיהן, בינתיים תהיה התמודדות חסרת תכלית במפלגת העבודה הישנה, ייבחר מי שייבחר, הוא אף פעם לא יהיה ראש ממשלה. לאחר שתובס העבודה בבחירות הבאות, יבשילו התנאים להקמת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הישראלית, שתחזיר את המדינה לסדר יום עם מטרות המעוגנות במציאות, עם תוכנית, מול המנהיגות שאחרי ערפאת בצד הפלשתיני, בתקווה שזה לפחות יתבצע בימי ממשלות הליכוד.

 

* * *

 

יאסר ערפאת הוא האיום האסטרטגי הגדול ביותר על מדינת ישראל. המשך נוכחותו יגרום לכך שנאבד את שלושת הנכסים האסטרטגיים החשובים ביותר שלנו: הסכמי השלום עם מצרים וירדן ותמיכת ארה"ב. הוא חופר מתחתינו, דוחף מהצדדים, נעזר מבפנים, מכה מלמעלה והבית נסדק והולך. ערפאת נאבק בנו בהצלחה ניכרת במגרש הביתי, מתמרן בדעת הקהל באמצעות התקשורת הישראלית, חברי הכנסת הערבים, גופים ואנשים המשחרים לפתחו ומשמשים כחומר בידיו. הוא פוגע בחוסן הפנימי ובלכידות, החלשים גם כך, על-ידי מסרים סותרים, מדבר על שלום אתנו ועל פיגועים עם אנשיו, יוצר הבדלה שנקלטה היטב על-ידי חלקים בציבור הישראלי, של מתן ערכים שונים לחיי תושב השטחים מול תושב מרכז הארץ; חיי חייל מול חיי אזרח. הוא מפריש ואנחנו בולעים.

 

הוא גובר עלינו בדעת הקהל העולמית, שם יש יתרון ברור למי שחי תחת כיבוש, ומבחינתו תהיה זו הצלחה גדולה אם יגרור אותנו למבצע צבאי גדול. בהנחה שפריקת תסכול מצטבר והיענות לנהמת הקהל אינה מטרה צבאית לגיטימית, קשה לתאר מה ייכתב בסעיף הכוונה בראש פקודת המבצע, האם כיבוש השטח שכבר היינו בו, האם תפיסת האסירים ששחררנו כדי לחזור ולשחרר אותם לאחר מכן, בשביל מה להרוג ולהיהרג במספרים גדולים, והכל בשידור ישיר לכל העולם, כאשר צוותי הטלוויזיות נעים לפני הטנק הראשון?

אם נתפתה, ניתן לערפאת את הגדול בניצחונותיו.

 

הרתעה היא נושא סבוך. קשה להרתיע בכלל, קשה עוד יותר בעימות מוגבל. הדרך היחידה להרתיע במצבנו, היא לפגוע במה שכואב באמת למקבל י ההחלטות, במה שמניע אותם, באינטרסים האישיים שלהם. זה נכון בכל מקום ובכל זמן. האינטרסים האישיים זה עצם החיים, ובסדר יורד: הרכוש האישי, הכבוד, הכוח והמעמד. מכיוון שאיננו עוסקים בחבורת אלטרואיסטים נטולת אינטרסים אישיים, שכל עניינם שירות הציבור, תשפיע הפגיעה האישית גם על עמדות מדיניות, ועוד איך תשפיע.

 

קיימת נטייה מוטעית להמעיט בהשפעתם של בודדים, אפילו בעמדות מנהיגות, על תהליכים היסטוריים. גישה דטרמיניסטית השוללת חשיבותם של גורמים סובייקטיביים. הסיבתיות שולטת, חוקי הטבע, התוצאות בלתי-נמנעות. כך מופחתת אחריותם של בודדים לכשלונות. להצלחה תמיד תהיה כתובת, הרבה כתובות.

 

* * *

 

פרופסור נורמן דיקסון, פסיכולוג בריטי, הירבה לעסוק בפסיכולוגיה של מנהיגים. אחת מאבחנותיו המעניינות היא שאין ספק שאם ראשי המדינה והצבא היו יודעים בוודאות שהם יהיו ההרוגים הראשונים של המלחמה, אף מלחמה לא הייתה פורצת. הגישה, לפיה מוקנית למנהיגים חסינות שאינה ניתנת לתינוקות למשל, לאזרחים ואפילו לחיילים, חסרת כל בסיס ערכי. בעבר הרחוק, כאשר בכיר כלשהו נחשד בדאגת יתר לביטחונו האישי, כתבו עליו את השיר "הגנרל המקסיקני קסטנייטס", וכל המדינה התגלגלה מצחוק. היום כולם בשיירות מאובטחות מאחורי חלונות משוריינים ואטומים, וזה במקומות שאמהות מסתובבות במכוניות מלאות ילדים. מי רואה מנהיגים, כולם נהיו קסטנייטס.

 

כל זמן שהקסטנייטס שלהם והקסטנייטס שלנו ייפגשו בדירות פאר ובמלונות חמישה כוכבים ויגלו סימפאטיה והבנה זה לזה, יגברו ההרג והטרור. כל זמן שחייל שחור וחייל לבן יכו זה את זה, כמו שכתב חנוך לוין ב'שחמט', בזמן שהמלך והמלכה משחקים בגנים, לא יהיה תמריץ לאף אחד לשנות את המצב. מלחמות פיונים יכולות להימשך לנצח. מעבר למילות ההשתתפות השחוקות, הכאב האמיתי שנשאר הוא רק של אותם מעטים שנפגעו אישית.

 

ההחלטה שלא פוגעים אישית במנהיגי אויב, מקורה בארה"ב והתקבלה כתגובה לניסיונות הנפל של הסי.איי.איי. לחסל את נשיא קובה פידל קסטרו. ניסיונות אלה, שהיו הן במהות והן בכושר הביצוע על גבול הדביליות, הביאו מאוחר יותר לכך שמנהיגים מוסלמים פנאטים רצחניים כמו חומייני וסדאם חוסיין, יכלו להגיע לשלטון באין מפריע, לרצוח מאות-אלפי אנשים, רובם בני עמם שלהם, לסכן את שלום העולם, ולהיות חסינים מפגיעה ברמה האישית.

 

העולם הנאור קובע כללי התנהגות מתוך המציאות בה הוא חי, מה שמאפשר לגדולי המרצחים החיים במציאות אחרת, עולם ערכים אחר ומקומות רחוקים, לחיות לבטח. כי כל זמן שהם מנהיגי ארגונם או עמם, הם חסינים וקורבנותיהם חשופים. לא רק מנהיגים, גם פגיעה במחבלים ובמתכנני מעשי רצח נתונה לביקורת ומעלה שאלות מוסריות ומשפטיות, המתנגשות באמיתות פשוטות.

 

בארה"ב, שמגנה את מה שקרוי 'חיסולים', קיים עונש מוות. אנשים נידונים למוות וצועדים אל מותם בתהליך אכזר ומשפיל, כבולים בידיהם ורגליהם, עגל במשחטה נראה יותר טוב. אין צורך לחוות אישית את הרגע כדי להניח שהדבר האחרון המעניין את ההולך אל מותו, הוא אם חיסולו בא מידי שופט או מידי צלף, וספק אם הוא חש סיפוק מהיותו המוצר הסופי של ההליך המשפטי התקין של מערכת הצדק של הדמוקרטיה הגדולה בעולם.

 

יותר מכך, אדם המוצא להורג בהליך משפטי נמצא כבר שנים מאחורי סורג ובריח. הסיכוי שיהרוג מישהו בעתיד אינו קיים. זאת נקמה נטו. אנחנו יודעים שניצחון צבאי על טרור אינו אפשרי, אנחנו יודעים שענישה סביבתית ופגיעה בחפים מפשע אינה מוסרית, אינה מועילה ורק תפגע באפשרות לפיוס וסליחה בעתיד. אנחנו יודעים שחוסר תגובה גם הוא אינו מוסרי ורק מעודד טרור. ולכן הפגיעה המדויקת באדם הנכון היא, עם כל הבעייתיות, המעשה הנכון. ערך חיי אדם עדיף על כל ערך, צדק טבעי על כל צדק, ועדיף לפגוע במי שירצח בעוד חמש שעות, מאשר לנקום במי שרצח לפני חמש שנים.

 

* * *

 

ההתייחסות לערפאת נגזרת מנקודת השקפתו הפוליטית של המתבונן ולא ממבט אובייקטיבי אל מורשתו של האיש. מי זוכר את העולם לפני הופעת ערפאת, כאשר אנשים הגיעו לשדה תעופה כמו לתחנת אוטובוס, קונים כרטיס וטסים, מטוסים לא התפוצצו באוויר ולא נחטפו. מי זוכר בתי ספר ללא שמירה, מי זוכר תחבורה ציבורית, מרכזי קניות, מבני ציבור ללא קוביות בטון וללא מחסומי פלדה. כל מה שכבר התרגלנו לקבל כחלק מחיינו וחלק מחיי העולם כולו. מי זוכר את העולם בלי אבטחה, מתאבדים, מכוניות נפץ. מי זוכר שכל זה לא היה כאן לפניו. האם יתכן שהוא הביא את כל זה, הייתכן שיש קשר בין ערפאת לטרור, או אולי זה סתם צירוף מקרים? ויש להניח שיהיו בתוכנו מי שיאמרו שאנחנו הבאנו זאת על עצמנו, בעצם נוכחותנו המיותרת.

 

גם תופעת המתאבדים קשורה ישירות בנוכחותו של ערפאת באזור, ולא הייתה יכולה להתפתח ללא מערכת ההסתה חסרת-המעצורים שהוא מנהל, והתנועות הקיצוניות הפועלות ברשותו ובעידודו, וסולם הערכים שהוא משדר לבני עמו בנאומיו המשתלחים. מסתבר שלא צריכים להיות דוקטור במדעי ההתנהגות כדי לאתר את המועמדים להיות מתאבדים, לשכנע אותם להתאבד, ולהצליח להחזיק אותם במצב התאבדותי משך זמן ארוך. ראוי שהנושא ייבדק על-ידי אנשי מקצוע, אבל אין ספק שמדובר ביכולת פסיכולוגית מניפולטיבית צינית מדהימה.

 

גם כאן אסור להתעלם מהאינטרסים האישיים של מנהיגי התנועות הקיצוניות. כי הרי אף אחד מאותם מנהיגי המתאבדים ומדריכיהם, אינו מתאבד בעצמו. ברור שהדבר אפילו לא עולה על דעתו. מותר להניח שהוא משקיע את כל יכולתו בהגנה על חייו, הוא בוודאי צובר באותה הזדמנות מעמד, השפעה, אולי אפילו רכוש לא קטן, הרי צריך אחיזה מוצקה בעולם הזה כדי לשכנע אחרים ביתרונות העולם הבא.

 

הניסיון לקשור את תופעת ההתאבדות למצב הכלכלי הקשה וחוסר התקווה בשטחים מעורר את השאלה מדוע באיראן, עיראק, סוריה ובמדינות מוסלמיות אחרות, שם העוני גדול בהרבה והמצב נואש פי כמה, אין התופעה קיימת. התשובה היא ששם אין מערכת חינוך והסתה כמו ברשות הפלשתינית או לצדה, תוך עצימת עין. קייטנות מתאבדים לא קיימות בשום מקום אחר, ואם היו, הרי שהשלטונות היו מוציאים להורג את מארגני הקייטנות בו במקום.

 

אין מקום בעולם בו קיים חינוך גלוי לשנאה, לרצח, להתאבדות, כאשר מקור הסמכות בשטח תומך ומעודד. זה מעיד על סולם הערכים של מי שעומד בראש הרשות הפלשתינית. זאת תפיסת עולמו החינוכית, והמורשת הזאת לרוע המזל תישאר כאן גם אחריו. ואנחנו רואים ושותקים, יודעים ומתעלמים, וממשיכים לדבר איתו. הפגישה עם ערפאת כבר הפכה למטרה בפני עצמה. תנו לאבן הבלתי-הפוכה להיפגש עם ערפאת והכל יסתדר, אמרו לנו. מה ערפאת לא עשה על האבן הזאת מאז, וכלום לא קרה, כי מרבית האנשים רואים את התמונה הכללית והשיקולים המדיניים ולא את התמונה הפרטית. הם לא חושבים שזה באמת יגיע גם אליהם. קורבנותיהם של אותם נערים, שערפאת מכשיר בקייטנות המתאבדים ובמערכת החינוך שלו, יהיו בדרך כזו או אחרת ילדיהם של אחרים. אז כדי שלא תהיה טעות, אם ערפאת יישאר בסביבה מספיק זמן, זה יגיע לכל אחד, הביתה.

 

* * *

 

בדו"ח מיוחד שהגיש הסי.איי.איי לנשיא בוש עם כניסתו לתפקיד, ועוסק בתמונת המצב העולמית ב-15 השנים הבאות, כתבו המעריכים ש התהליכים החברתיים-כלכליים העולמיים כמעט ולא ישפיעו על האזור שלנו. העולם המוסלמי הוא סרבן קידמה, אין סיכוי שתקום דמוקרטיה מוסלמית, הקנאות הדתית והנטייה להתמכר לטרור לא יחלפו דרך תהליכים חברתיים פנימיים.

 

התחזית העגומה מחייבת אותנו לפעול בנחישות בתא השטח הקטן שלנו, כדי להגיע להסדר סופי, וכולם יודעים את מחירו ומשמעויותיו. וזה כולל סילוק מיידי מהדרך של כל מי שמהווה מכשול. אסור לשכוח שבעוד אנו מתקשקשים עם ערפאת, יושבים מדענים במעבדות הפיתוח באיראן ובעיראק ושוקדים על בניית היכולת הגרעינית. האם מישהו מאתנו רוצה להמשיך בעימות עם הפלשתינים עד 2010, כאשר לאיראנים ולעיראקים יהיה נשק גרעיני?

 

אבל ייתכן שלנקודת הזמן הזאת רוצה ערפאת להגיע. למה להגיע לסוף הסכסוך היום? ערפאת כבר עבר ארבעה ראשי ממשלה ישראלים, גם הוא ער לכך ששרון לא היה הופך לראש ממשלה בלעדיו, והוא אף יודע שאם הוא רק ירצה - ביבי יחליף את אריק. זה רק תלוי במינון הטרור שהוא יחליט להפעיל. הוא אוכל אותם בלי מלח ומשפיע על סדר היום של מדינת ישראל יותר מכל ראש ממשלה. כמה זמן אנחנו מוכנים שהמצב הזה והכיוון הזה יימשכו?