תרופת אליל

 

זאב שטרנהל, הארץ, 31.8.01

 

רעיון הנסיגה החד צדדית נולד מהייאוש. אמנם רבים וטובים סבורים כי עדיף זה על לא כלום, אך הסכנה הגדולה היא בכך, שמי ששכנע את עצמו שאבד לחלוטין הסיכוי לפרוץ מהמבוי הסתום הנוכחי, סופו שיהפוך את תחושתו זו לנבואה המגשימה את עצמה. מי שדעתו איתנה ש"אין פרטנר לשלום" אף פעם לא ימצא שותף לדרך הקשה של פתרונות לא קונוונציונליים. אין אליבי מושלם מזה לשיתוק כללי.

 

דווקא היום, כאשר אנו רק מגבירים את זריעת ההרס בשטחים, ראוי להזכיר, שיש דרך אחת שמעולם לא נוסתה. שום ממשלה עוד לא חשבה לנכון לנסות ולקנות את לבה של האוכלוסייה בכוח הנדיבות: על ידי השקעה מסיוות באיכות חייה, בתשתיות, בבתי חולים, בשיתוף פעולה טכנולוגי וחינוכי, בשיכונים לפליטים. אחרי 25 שנות ממשל צבאי ועוד שבע שנות אוטונומיה, רצועת עזה מוכה עוני ומחנות הפליטים אינם ראויים למגורי אדם, כמו ביום הראשון של הכיבוש.

 

עכשיו, כאשר מול מפגני העוצמה הישראליים השנאה רק מעמיקה, והעוני והקנאות הדתית מייצרים בכל יום גדודי מתנדבים חדשים לפעולות התאבדות, הומצאה תרופת אליל חדשה. זהו כביכול פתרון חלקי וזמני, אך הבעיה בפתרונות כאלה היא, שהם דוחים את פתרון הקבע לעתיד לא ברור. הפיתוי להתעלם מבעיות היסוד במקום להתמודד עמן גדול עתה מתמיד, אך למצער צריך שיהיו לפתרון המוצע היגיון ומעשיות מינימליים. ואמנם, אם ניסוג לקו שונה מהקו הירוק, הנסיגה החד-צדדית תיהפך לסיפוח שרירותי של שטחים ותהיה מקור בלתי פוסק של מאבקים ושפיכות דמים. בכל מקרה זה יהיה גבול לא מוכר, שהמלחמה על הסרתו לא תיפסק אפילו לא ליום אחד. הטענה, שלפיה בוצעה כבר נסיגה מוצלחת אחת בצפון, אינה אלא אחיזת עיניים: עם לבנון יש לנו גבול בינלאומי מוכר, ובצדו הסכם שבשתיקה עם החיזבאללה. זאת הסיבה היחידה, ולא קיומה של גדר, לכך שהשקט נשמר שם. האפשרות השנייה היא נסיגה עד לקו הירוק. כידוע, ההתייצבות על קווי 1949 מחייבת פירוק התנחלויות, כולל קרית ארבע, וחלוקה כזאת או אחרת של ירושלים. איוולת היא לחשוב, שאפשר לפנות יישובים שלא במסגרת של הסכם כולל ובלי לטפל בבעיית ירושלים.

 

למען השלום זכאית החברה הישראלית, באמצעות הממשלה, להעביר ממקומם אזרחים ישראלים החיים בשטחים הכבושים בחסות הצבא. למטרה זו אפשר לגייס רוב ולהעמיד את הנושא במרכז מערכת בחירות. נטישת רוב ההתנחלויות, תוך כדי מתן פיצוי אמיתי לפלשתינאים על שטחים שלא יוחזרו, כמו גוש עציון ושכונותיה הקרובות של ירושלים, תהיה תמורה הולמת לשלום שיכלול את הוויתור הערבי על זכות השיבה. על כך אפשר וכדאי להיאבק, על כך צריך לפרק את ממשלת האחדות ולצאת להפגנות רחוב. אולם ספק רב, אם אפשר לגייס את האנרגיה המוסרית הדרושה לפירוק התנחלויות כמו בית-אל ועפרה רק לצורכי מהלך שאין בו פתרון לשום בעיה ממשית, למעט סוגיות של ביטחון שוטף. אם נעשתה כבר הטעות הקרדינלית המובנית בהסכמי אוסלו ולא פונו מלכתחילה היישובים הסהרוריים ברצועת עזה, בחברון, בפרוורי רמאללה וליד ג'נין, השכל הישר מחייב לפחות לנצל את קיומם ולעשות אותם קלף מיקוח לשלום. לפיכך, המטרה האסטרטגית לא השתנתה: כל השטחים תמורת כל השלום.

 

כל אחד מבין, ששום גדר אינה מסוגלת לשים קץ למלחמה בין שני עמים על אותה ארץ. בה במידה אין בכוחה של גדר למנוע את הטרור, או להוליד שביתת נשק. בעיקרו של דבר, החזיקה ממשלת ברק בעיקרון נכון. הביצוע היה כושל עד להחריד, אך קפיצת המדרגה שנעשתה בין קמפ דייוויד לטאבה קבעה את גובה הרף, שמתחתיו לא תוכל עוד לעבור שום ממשלה ישראלית, אם תרצה לחשוב על השלום באורח רציני.

 

ההנהגה הפלשתינית מצדה הוכיחה, שהיא מורכבת מאנשים קטנים, חסרי מעוף, שבויים בידי המיתוסים של עצמם. עובדה זו אינה צריכה להצדיק מצדנו הסתגרות בגטו מנטלי כי הרי גם אצלנו המצב אינו שונה בהרבה. האסון של כולנו הוא, שאין לנו מנהיגות. כנסת משותקת וממשלה לא מתפקדת הותירו חלל ריק, שבו המדיניות הלאומית מוכתבת למעשה בידי הצבא. האליטה הפוליטית פשטה את הרגל, ואילו האליטה התרבותית, מול סכנת ההתבהמות, ההתקרנפות ופריצת כל המחסומים האורבת לחברה הישראלית, נוטה להיאחז ב"הפרדה" כטובע בקש. דומה, שלמעט מלחמת ההתשה לא הייתה עוד ב-50 השנים האחרונות תקופה שחורה כל כך.