תמונות מן התופת

 

דווקא בימי פיגועים מתברר עד כמה הימין מסתיר אימפוטנציה מבנית במסווה של פטריוטיזם להמונים

ניר ברעם, מעריב, 12.8.01

 

במזמור העשירי ל'תופת' של דאנטה, צועדים דאנטה ווירגיליוס במשעול צר בין ארונות מתים בוערים.

משאלתו של דאנטה הייתה לראות את אחד המתים ולהידבר עמו. המשאלה מתממשת כאשר אחד המתים, פארינאטה, מזדקף פתאום מארון הקבורה שלו ופונה לדאנטה. כאשר מתבררת לפארינאטה המת זהות אבותיו של דאנטה הוא אומר לו: "היו אויבי עד מוות, את חילם גירשתי פעמיים", דאנטה, שהיה עד להתרחשויות שלאחר מות פארינאטה, משיב לו: "אם גם גורשו הם, חזרו גם פעם גם שנית."

 

המלחמה בינינו ובין הפלסטינים היא מראה מדויקת לתמונה הזו של דאנטה. אנו מכים בפלסטינים וחשים לזמן מה את חדוות ההישג, ואז הם מכים בנו ורוקדים ברחובות, ואז אנחנו נוקמים, והם נוקמים את נקמת הנקמה, רק שלריטואל הזה אין סוף. פארינאטה לאחר מותו מגלה שהגלגל הסתובב שוב, שהאנשים שגירש חזרו וגירשו את בניו.

 

אנשי הימין, מגובים בצמרת צה"ל ואמ"ן, גילו לאחרונה קו הסברה חדש. ערפאת הוא המכשול, הוא הנטל, אם נעלים אותו הפלסטינים יבינו סוף סוף את השיעור שאנו מתאמצים ללמד אותם כבר 34 שנה, אם נעלים אותו הם יכירו בהתנחלויות, יוותרו בירושלים, יחזרו להיות ערבים טובים. אין מלים בכדי לתאר (ובכל זאת נשתדל) עד כמה הטיעון הזה מקושקש. במקרה הטוב הוא מסמל את אותה יהירות ישראלית-צבאית מוכרת, במקרה הרע זו כבר עליית מדרגה לטיפשות טהורה.

קיימת איזו מוסכמה כבר שנים רבות שבימי פיגועים מתברר שהימין צודק יותר מהשמאל. האמת היא שבימי פיגועים מתברר רק עד כמה הימין מסתיר אימפוטנציה מבנית במסווה של פטריוטיזם להמונים. אין פתרון, אין הידברות, אין תקווה, רק תגובות ותגובות נגד. אולי אחרי ערפאת יהיה מישהו אחר, אולי באמ"ן יפסיקו כבר לשחק סוליטר ויתחילו לעבוד.

 

רק ערפאת הוא הפרטנר. מעולם לא היה מנהיג פלסטיני שהסכים לקבל פחות מערפאת. ערפאת הוא המנהיג הפלסטיני שהתפשר יותר מכל מנהיגי הזרועות והארגונים הפלסטינים למיניהם, מהשמאל המרקסיסטי ועד לג'יהאד. ערפאת היה המנהיג שגדע את החלום הפלסטיני הישן שדגל בחזרה לגבולות 48' ומימוש זכות השיבה לבתים הישנים ביפו חיפה ועכו ויצר במקומו חלום אחר, ריאלי יותר, גבולות 67' , והבנה שקטה שלסוגיית זכות השיבה דרוש פתרון יצירתי.

 

ממשלתו של יצחק רבין העניקה תקווה לפלסטינים. התקווה הזו הובילה להיחלשותם ההדרגתית של הגורמים הפונדמנטליסטים, ולחיזוק המחנה הפלסטיני המתון. אבל כל זמן שקיים הכיבוש ושאין אופק מדיני, הציבור הפלסטיני, שסובל מדי יום מהחנק הכלכלי, מהאבטלה וכו', יקצין, ואתו תקצין ההנהגה. אי אפשר גם לכבוש וגם לצפות מהכבושים להילחם בבני עמם.

 

המוסכמה ששרון יצר שאי אפשר להידבר בימי אש ומוות, היא קטלנית. ואם אף פעם לא יהיו שבעה ימים שקטים? אז לא נידבר לעולם, נייאש עוד יותר את המיואשים, נילחם בהם בעזרת כל תוכניות המגירה הצה"ליות (אין ספק שכיבוש האוריינט האוס הוא הצעד שישנה כאן הכל), ובינתיים נבנה עוד ועוד ארונות קבורה, ויהיו עוד נקמות. ואז? המתים משני הצדדים לא ימותו? מישהו מהצדדים ילמד את הצד האחר משהו שהוא כבר לא יודע?

 

גודו של סמואל בקט יופיע קודם שיהיה מנהיג פשרן יותר מערפאת. חייבים לדבר עכשיו, חייבים להראות לציבור הפלסטיני (וגם לישראלי) משהו אחר חוץ מאשר עוד מוות, עוד סיסמאות רהב, עוד חמאס, עוד חיסול, שכן החשבון הסופי והיחיד של כל התופעות האלה מסתכם בעוד ועוד אנשים מתים.