טעותו של השמאל הישראלי

 

מאת אליה ליבוביץ, הארץ, 17.8.01

 

 

בימים אלה מתפרסמת מודעה גדולה בעיתון "הארץ", ובה הצהרה ישראלית-פלשתינית משותפת שעליה חתומים עשרות ערבים פלשתינאים ומאות יהודים ישראלים. רשימת החותמים היהודים כוללת נבחרת מה"שמאל" הישראלי. לטעמי, אנשים אלה מייצגים חלק גדול ממה שיפה, מוסרי ומעורר כבוד במדינת ישראל. אני מחניף לעצמי באומרי שכמה מאנשים אלה הם ידידי. אין גם ספק שמול עיניהם לא עומדים אלא ערכי מוסר נעלים, טובת עם ישראל וטובת הפלשתינאים. אף על פי כן, פרסום ההצהרה בשעה הזאת, בעיתון ישראלי בשפה העברית, הוא חזרה מצערת על טעות גדולה שעושה השמאל בישראל כבר שנים ארוכות, טעות שאת תוצאותיה החמורות אנו מתחילים להרגיש בשנה האחרונה, וסופן מי ישורן.

 

הצהרה ישראלית-פלשתינית נגד הכיבוש

ובעד השלום. חזרה מצערת על טעות גדולה

 

השמאל טוען שצריך להגיע להסכם עם העם הפלשתיני על חלוקת ארץ ישראל. מוטיב דומיננטי בטיעונו הוא שגם העם הפלשתיני ומנהיגיו בעצם רוצים שלום. על פי מנסחי ההצהרה, יש עם מי לדבר בצד של הפלשתינאים, ואם נלך כברת דרך ארוכה מספיק לקראתם במסגרת משא ומתן, הרצון שלהם לחיים בשכנות טובה אתנו יפרוץ החוצה בצורה של הסכם שלום, או לפחות של דו קיום ללא מלחמה. כמובן שהסכם כזה ידרוש מן הצד הישראלי ויתורים טריטוריאליים מרחיקי לכת. אמונה זו באה לידי ביטוי בהצהרה המשותפת, למשל במשפט: "אנו עדיין מאמינים באנושיותו של הצד השני, בכך שיש לנו שותף לשלום ושפתרון מוסכם הוא אפשרי". למרבה הצער, אין כמעט טעות גדולה מהכרזה זו.

 

 

כאן יש למהר להסיר מכשול אפשרי בהבנת הדברים, בפרט בהבנת המושג "אנושיות" המופיע במשפט החגיגי הנ"ל. מובן מאליו

 

שהצד השני, קרי הפלשתינאים, כולם בני אנוש. מוחם, מערכת העצבים שלהם ותחושותיהם הבסיסיות זהים לאלה של יהודים ישראלים. בשיח הציבורי הישראלי, זוהי אמירה לא טריוויאלית. חלק גדול מהעמדה של הימין בישראל, בפרט של הקוראים ליד חזקה כלפי הפלשתינאים, מבוסס על ההנחה, לעתים קרובות גם בצורה מפורשת, שערבים זה משהו אחר. בימין מאמינים, לדוגמה, שאם רק נהרוג חלק ממנהיגי העם הפלשתיני הנוכחיים, או את כולם; או בגרסה רכה יותר - אם נגרש אותם, נוכל לשנות את השאיפות של העם הזה ואת נכונותו להילחם למענן. מאידך גיסא, אין אדם במדינה, בוודאי לא מחוגי הימין, שחושב כי אם חס ושלום הפלשתינאים יצליחו בפעולת טרור מוצלחת במיוחד לפגוע בחברי ממשלת ישראל או באלופי המטכ"ל, תוותר מדינת ישראל על מאווייה הלאומיים. אשר לצד השני, הדבר מתקבל מאוד על הדעת, שהרי שם נמצאים יצורים אחרים, לא בדיוק בני אדם, ומכל מקום בוודאי לא בני אדם כמונו. מול ההשקפה הפופולרית הזאת הצהרת השמאל במודעת "הארץ", כי בצד השני נמצאים בני אנוש, איננה מיותרת כשלעצמה.

 

אולם למושג "אנושי" יש גם מובן ספרותי יותר, שונה ממשמעותו הביולוגית, וזהו המובן שנקשר בתודעת קוראי המודעה. קוראי עברית רבים יבינו שהחותמים הישראלים מעידים שהצד השני הוא מוסרי והומני, שהחברה הפלשתינית היא חברה של חמלה, הבנת הזולת ואמפתיה לכל בני אנוש. ולא היא. כהכללה, אי אפשר לומר על "הצד השני" שהוא "אנושי" במובן הספרותי הזה, ולא רק בגלל ההרג שהוא הורג בנו ללא אבחנה. חוסר "אנושיותו" בא לידי ביטוי עז עוד יותר באכזריות ובהרג שהוא מפנה כלפי החלכאים והנדכאים בחברה שלו עצמו. לפלשתינאים יש מנגנון שעוסק בפיתוי, בעידוד ובהכנה לפעולה של שאהידים, מתאבדים בני העם הפלשתיני. בחברה זו קיימים לשכות גיוס, מערכת לוגיסטית ואתרי אימונים המיועדים להשתמש בבני אדם אומללים, מפגרים למחצה, כפצצות חיות. פלשתינאים שבעים, עשירים, אכזריים ומוגי לב, מפיצים תעמולה דתית-לאומית ושולחים את בניהם ובנותיהם להיהרג למענם ולמען מטרותיהם. אמנם לא כל הפלשתינאים שותפים לתועבה הזאת, וייתכן שישנם פלשתינאים רבים שבוחלים בה. אף על פי כן נראה שהיא נעשית בחברה הפלשתינית בפרהסיה, לאור היום, וללא התנגדות ומחאה פומביות ראויות לשמן. אין שום סיבה שאנשי רוח יהודים ינסו לשכנע את הציבור בארץ שחברה שבה ניתן חופש ואף עידוד להתעללות כזאת בבני אדם, היא חברה "אנושית". ניסיון כזה הוא אחת הסיבות לכך שהשמאל מאבד את אמינותו בעיני הציבור בישראל.

 

גם החלק השני של המשפט ההצהרתי במודעת השמאל - בטעות יסודו. כרגע אין לנו שותף לשלום, ובשעה זו שום פתרון מוסכם לסכסוך לא נראה אפשרי. המציאות טופחת על פניהם של חותמי העצומה, יום יום ושעה שעה. אחרי הפיגוע בדולפינריום, איזה יהודי בר דעת יכול להתייחס ברצינות לאמירה של הפלשתינאים שחתומים על אותה הצהרה, שבמרווח הזמן הקצר שבין הפיגוע הנתעב בדולפינריום לרצח ההמוני בירושלים ולהתנקשות בקרית מוצקין, מגלגלים את עיניהם השמיימה ואומרים, קרוב לוודאי בעברית בלבד, "אנו נושאים בזאת את קולנו ומפצירים ... לשוב ולגלות מידות של חמלה, אנושיות ושיפוט ביקורתי..." מדוע צריך השמאל הישראלי לתת גיבוי להצהרה כזאת ולהציגה? זו היא הכרזה צינית ומוליכה שולל, של שר התעמולה הפלשתינאי, חבריו וחברותיו.

 

מכל הנאמר עד כאן לא נובע שאין בצד הפלשתיני אנשים טובים ורודפי שלום. בדברים האלה אין גם כל כוונה לומר שלא צריך לדבר עם פלשתינאים ולנהל משא ומתן עם כל מי שמוכן לדבר אתנו. צריך להוסיף ולומר, שאין כאן אפילו צל של רמז להצדקה של עוולה כלשהי שנעשית על ידי ישראלים לפלשתינאים. החולי האנוש של החברה הפלשתינית איננו עילה או הצדקה להרג, לגזל ולעינוי שנעשים מדי יום ביומו לאנשים פלשתינאים בידי יהודים ישראלים, לובשי מדים או בבגדים אזרחיים. ויעידו על החמס הזה כתבותיהם של גדעון לוי, עמירה הס ודניאל בן סימון בעיתון "הארץ". אולם, המשימה העיקרית העומדת כעת בפני השמאל הישראלי היא למנוע את המלחמה הממשמשת ובאה עלינו, שפרט למוות וחורבן לא תביא בכנפיה מאומה למדינת ישראל. השאלה העומדת בפני השמאל היא מה להגיד לציבור היהודי בישראל בימים אלה.

 

השמאל כמובן צודק בניתוח המצב הגיאופוליטי באזור, ובהערכתו שנסיגה מההתנחלויות והקמתה של מדינת פלשתין בשטחים מעבר לקו הירוק הן בלתי נמנעות. טעותו משולה לרתימת העגלה לפני הסוסים, כאשר העגלה היא הסכם עם הפלשתינאים והסוסים הם נסיגה לגבולות הקו הירוק. בניגוד לאמונתו של השמאל, הפלשתינאים לא יסכימו מלכתחילה לדו קיום עם ישראל, מהסוג שמדינת היהודים יכולה לחיות אתו. דווקא מתוך ההבנה שבצד השני יושבים בני אדם כמונו, נראה לי שאם נאלצים לדבר בהכללה, נכון יהיה לומר, לפחות בימים אלה, שהעם הפלשתיני רוצה לזרוק את היהודים לים יותר משהוא מעוניין לחיות עמנו בדו-קיום. עם זאת, אם ישראל תנקוט מדיניות נכונה וחכמה, יש סיכוי שרוב הפלשתינאים יגיעו למצב שבו הם יסתגלו לחיים בדו-קיום שכזה.

 

אולם השמאל חושב שהפלשתינאים צריכים להגיע מראש להסתגלות כזאת, ובהסכם המיוחל שהשמאל מטיף לו, הם אף יצהירו על כך קודם לנסיגה. זוהי תוכנית שלא תצלח, שכן היא חותרת נגד הטבע האנושי. הצד השני, המורכב מבני אדם כמונו, רוצה וימשיך לרצות, לזכות בכל מה שהוא מאמין שמגיע לו. יש להביאו להכרה שלא יוכל לממש רצון זה על ידי בניית מרחב גיאוגרפי-פוליטי-צבאי שזאת אמנם תהיה המציאות שבו.

 

הטעות של השמאל הייתה ועודנה הקישור שהוא עושה בין הדרישה לנסיגה מהשטחים לבין הטענה בדבר הרצון לשלום שכביכול קיים בצד השני. בגלל הקשר הזה, משהתברר עתה בעליל שבניגוד לנאמר בהצהרה, לצד השני, ככלל, אין "חמלה", "אנושיות" ואף לא "שיפוט ביקורתי", לפחות לא בעונה זאת של השנה, נמוגה גם הנכונות של הישראלים לנסיגה או לוויתורים.

 

זוהי אחת הסיבות לכך, שהאיש המסמל יותר מכל את פילוסופיית הפעלת הכוח נבחר ברוב עצום להיות ראש ממשלת ישראל. בגלל הקישור הזה קיימת כעת סכנה שמדינת ישראל תיכנס למלחמה האווילית ביותר בתולדותיה בתמיכת רוב הציבור היהודי.

 

השמאל הציוני צריך עתה להסביר בישראל שההידרדרות לקראת המלחמה יכולה להיעצר רק על ידי שינוי שייעשה באופן חד צדדי על ידינו. עלינו לסגת מן הגדה ומן הרצועה, לא בגלל ה"אנושיות" של הפלשתינאים, לאו דווקא מפני שיש צדק בתביעותיהם, וללא תלות ברצונם או באי רצונם להגיע כעת להסכם אתנו. העילה העיקרית לנסיגה היא מגבלת הכוח של מדינת ישראל. אזרחי ישראל צריכים להבין, לפני שיהיה מאוחר מדי, שהקו הירוק תוחם את טווח הכוח של ישראל. כל ניסיון להשתמש בכוח מעבר לקו זה ימיט עלינו שואה בלבד.