סוף עידן הקולוניאליזם הישראלי

מודעת אנשי הרוח שקוראת לנהל את המו"מ עם הפלשתינאים על בסיס גבולות 4 ביוני 1967 סוגרת מעגל שנפתח על ידי קבוצה של אנשי רוח בספטמבר 1967. אז חתמו על הכרוז הראשון של התנועה לארץ ישראל השלמה

מאת ברוך קימרלינג, הארץ, 22.11.00

 

 

 

 

מודעת אנשי הרוח, ספטמבר 1967. בין החותמים:

ש"י עגנון, נתן אלתרמן, אורי צבי גרינברג,

יוסף טבנקין, וישראל אלדד

 

נפל דבר בישראל. ביום שישי שעבר, 17 בנובמבר, התפרסם ב"הארץ" כרוז החתום על ידי אנשי רוח בולטים, בהם כאלה שלא תמיד הצטיינו באומץ לב ציבורי ובחזון מרחיק ראות. הכרוז קורא לנהל את המו"מ עם הפלשתינים על בסיס גבולות ה-4 ביוני 1967. כרוז זה סוגר למעשה מעגל היסטורי שנפתח על ידי קבוצה של סופרים, משוררים ואנשי ציבור אשר חתמו על הכרוז הראשון של התנועה לארץ ישראל השלמה בספטמבר 1967. זוהי אולי סנונית ראשונה המבשרת כי אנו מצויים בדמדומי עידן הקולוניאליזם הישראלי. השאלות היחידות שנותרו פתוחות הן כמה דם עוד יישפך עד שההכרה הזו תחדור גם אל המנהיגות הפוליטית ויופקו המסקנות האופרטיוויות המתבקשות.

 

קשה לתאר שבפתח האלף השלישי עדיין קיימת בעולם מדינה המחשיבה עצמה כנאורה ואשר ממשיכה בפעולה קולוניזטורית פעילה, כלומר ביישוב שיטתי של אזרחיה בשטחים שמעבר לגבולה, תוך דחיקת שטחי המחיה של התושבים המקומיים, בניגוד לכל החוקים הבינלאומיים. לנו הישראלים קשה, אם לא בלתי אפשרי, לראות זאת מבפנים, לאחר שכה התרגלנו לרטוריקה הלאומנית-קולוניזטורית ולמצב שנוצר בין 1967 לסוף שנות ה-80. בפרק זמן זה רק הרווחנו מן המושבות שלנו, שהתהוו מעבר לקו הירוק: זכינו בכוח עבודה זול-מזול, ייצרנו שוק גדול מאוד לחלק ממוצרינו אשר למקומות אחרים היה קשה לייצאם, ובעיקר נראה היה לנו שזכינו בשפע של טריטוריה להרחבת גבולות המדינה הקטנה, כמעט בלי לכלול בתוכה אזרחים "בלתי רצויים".

 

על כן היינו כה מופתעים כשפרצה האינתיפאדה הראשונה ולא פחות מכך כשפרצה השנייה. גם בפעם הראשונה חשבנו שאם רק נשבור "להם" את העצמות יבוא הכל על מקומו בשלום, ו"הם" ימשיכו לבנות ולסלול את בתינו וכבישינו (העוקפים) על אדמותיהם, ולסבול השפלות בנקודות הביקורת. מבחינה זו נעדרנו אף את מינימום התרבות והמורשת הקולוניאלית של הבריטים והצרפתים, שידעו היטב כי כדי לשמר את שלטונם הם צריכים לנהוג כבוד בילידים. כמובן שזה לא סייע אפילו להם, ובמקרים אחדים (בעיקר בגלל מתיישביהם) אף הם הסתבכו במלחמת דמים עם הילידים, עד שהבינו שאין עוד תוחלת במלחמות כאלו.

הסכמי בגין-סאדאת שברו כמה מוסכמות ברזל במזרח התיכון, אך כוננו אחרות. המוסכמה העיקרית שנשברה היא שאי אפשר לעשות שלום בין ערבים ליהודים. המוסכמה העיקרית שהסכמים אלה קבעו היא נוסחת המחיר של השלום: "כל השטחים שנכבשו ב-1967 תמורת שלום". השלום עם ירדן הוסיף תוספת קטנה אך משמעותית: ניתן לעשות חילופי שטחים פחות או יותר שווים בגודלם, באזורים החשובים לאחד מן הצדדים, תוך הסכמה הדדית.

הפלשתינאים ראו תחילה בהסכם השלום בין מצרים לישראל בגידה, אך להסכם זה היה בהמשך חלק חשוב בשינוי החשיבה הפוליטית שלהם. גורמים נוספים שהשפיעו על המנהיגות הפוליטית הפלשתינית היו קריסת ברית המועצות והחשש של המנהיגות החיצונית מפני התעצמות מנהיגות השטח של אש"ף בשטחים.

 

בהדרגה עברו הפלשתינים מאסטרטגיית "הכל או לא כלום" לכינונה של מיני-מדינה בכ-23% משטחה של פלשתינה המקורית, מושא חלומותיהם. הכוונה היתה ליישם את התקדים המצרי, כלומר לאחר כמאה שנות סכסוך להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית, בשטח גדול הרבה יותר מזה שהוקצה לה בהסכם החלוקה מ-1947, בתמורה לכינונה של מדינה פלשתינית עצמאית בכלל שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, נקייה מהתנחלויות, ועם ירושלים הערבית כבירתה. מדינה זו היתה אמורה לקבל ולקלוט בהדרגה את הפלשתינאים בתפוצות, אשר ישובו למולדתם מתוכה נעקרו.

 

עם מעבר הפלשתינאים מאוטופיה למדיניות מעשית, החל למעשה קצו של עידן הקולוניזציה הישראלית, שהיתה מבוססת על התביעות הפלשתיניות לרסטורציה של מציאות דמיונית שלפני 1948.

 

הסכמי אוסלו היו עמומים דיים כדי שכל צד ייראה בהם פתח להשגת מטרותיו, אולם מטרות אלה היו רחוקות אלו מאלו לא רק מבחינה טריטוריאלית אלא גם מבחינה מושגית. בעוד שהפלשתינאים שאפו להשיג מדינונת ריבונית, אפילו כזו המחולקת לשני חלקים המחוברים ביניהם ב"מעברים הבטוחים" המובטחים, הישראלים חשבו להמיר את השיטה הקולוניאלית של שלטון ישיר בשלטון עקיף.

 

כבר בשלהי האינתיפאדה הראשונה הגיע יצחק רבין למסקנה שלא רק שאין פתרון צבאי להתנגדות, אלא שהכיבוש והקולוניזציה הופכים חלקים משמעותיים מהצבא לכוחות שיטור השוחקים את עוצמתו ומביאים לבזבוז משאבים כלל-חברתיים. מכאן שהיה צורך דחוף למצוא גורם שייטול את השליטה על האזורים צפופי האוכלוסין. הפת"ח נראה לרבין כגורם כזה. למן 1988 חיפש הפת"ח דרכי הידברות עם ישראל, אלא שמנהיגיה התעלמו בתוקף מגישושים אלה עד אוסלו.

 

התפישה הישראלית בתקופת אוסלו ואחריה (כולל הצעותיו המשופרות של אהוד ברק) היתה ברורה: להעביר לשליטת הפת"ח את מרבית האוכלוסיה הפלשתינית תוך שמירה על "אחריות העל הביטחונית", כלומר שליטת בכל המרחב של פלשתינה המקורית. שליטה זו היתה אמורה לכלול נוכחות על גב ההר בעמק הירדן (שעליה ככל הנראה ברק ויתר), "התיישבות ביטחונית" שהיקפה ומהותה לא פורטו מעולם, ושליטה על צירי התנועה אל היישובים וגושי היישובים היהודיים, אשר חלקם יסופחו לישראל ואחרים יהיו שטחים אקסטרה-טריטוריאליים מבחינת המדינה הפלשתינית. חלק מהיישובים המבודדים והקטנים היו אמורים להתפנות, אבל רוב היישובים תוכננו להישאר במקומם בתוך כמה "גושים" שהיו אמורים לגזול את מיטב האדמות של הפלשתינאים ורבים ממקורות המים שלהם, ולבתר את המדינונת, שממילא היתה מחולקת בין עזה לבין הגדה, לכמה אזורים שהקשר ביניהם היה קשה. ירושלים הערבית, כולל שטחי המסגדים, שעליהם הוצעה הענקת סמכויות לא פוליטיות למיניהן), היתה אמורה להישאר ברובה תחת שליטה ישראלית.

 

תוכנית זו תאמה את הגישה הקולוניזטורית הישראלית ואף שיכללה אותה. היא הבטיחה את המשך שליטת העל הישראלית בתוך המרחב כולו ואת המשך התלות המוחלטת הפלשתינית בישראל. הביצוע בפועל הוטל על קבלן משנה. הפגם היחיד בגישה היתה שזו אינה יכולה להיות קבילה על אף פלשתינאי. אפילו היו מקבלים עליהם תוכנית זו, לשם התבססות בשטח, אין היא יכולה שלא להוביל לחידוש הלוחמה כנגד המשך הקולוניזציה.

על כן אין עתה אפשרות אלא להתחיל מחדש את המשא ומתן עם הפלשתינאים, הפעם על בסיס שיוויוני ותוך הישענות על גבולות 4 ביוני 1967. גבולות אלה זכו להכרה גורפת של העולם כולו, כולל חלק מן העולם הערבי, ובכך יתרונם המוחלט. ייתכן שהפלשתינאים יסכימו על חילופי שטחים חיוניים לישראל, אך הדבר חייב להתבצע תוך הסכמה הדדית.

 

אשר למתנחלים: ישראל קלטה ב-15 השנים האחרונות הגירה של יותר ממיליון מהגרים ולא נודע כי באו אל קירבה. מרבית הישראלים שמעבר לקו הירוק עובדים בתוך הקו הירוק וחלק אחר מועסקים במערכת השירותים המקומיים. עליהם לזכור שמרבית הרכוש שבבעלותם בא להם מן המדינה. עליהם לזכור כי אילמלא השקעות המדינה והגנתה לא היו קיימים מתנחל אחד או התנחלות אחת מעבר לקו הירוק. מה שהמדינה נתנה היא יכולה, רשאית ואף חייבת ליטול בחזרה. אך יש לעשות זאת במסגרת תוכנית מפורטת ומחושבת, ותוך שיתופם המלא של המתיישבים בתוכניות יישובם מחדש, כמשפחות או כקהילות.

 

תהליך הדה-קולוניזציה של ישראל עבר את סף האי-הפיכות, ויהיה עלינו לעבור ניתוח כואב זה, בין שתהיה הממשלה שתבצע אותו ימנית או שמאלית או מיזוג של שתיהן. ושבו בנים לגבולם, ויחיו באין מחריד.