סיפור מזעזע

 

גדעון סאמט, הארץ, 26.7.02

 

 

השבוע היה מטריד במיוחד, לא רק בגלל מה שהוסבר כתקלה מודיעינית בהפצצת ביתו של סלאח שחאדה. השבוע היה מדאיג לא פחות - אפשר לומר מזעזע - משום שישראלים די סקרנים לא קיבלו תמונה מלאה על מה שנראה כשיבוש הסיכוי לעצור, לפחות חלקית, את שטף הדם בארץ ובשטחים. לא יועילו הסברי הממשלה והדיסאינפורמציה שלה ואף לא זמרת המקהלה בפי חלק ניכר מאנשי התקשורת שגויסו להסוואת העובדות. קבוצה קטנה של פוליטיקאים ואנשי מערכת הביטחון לא עשתה את הנדרש ממנה כדי למצות מאמץ אפשרי לשמירת חיים.

 

אין אישור מלא לדיווחים שהסכם להפסקת אש היה בדרך. שקרי העבר אצל שני הצדדים והתאבכותו של מסך עשן עדיין מערפלים את התמונה. את זה יש לומר רק למען הזהירות הראויה. כי מצבור עובדות עשיר, על פי דיווחים מכל עבר, מלמד שיחד עם נשים וילדים נקבר בעזה סיכוי של ממש לקטוע את רצף הפיגועים והתגמול. אם אמנם כך, נהגו ראש הממשלה עם עוד שני שרים וחבורה מצומצמת של בכירי צבא באופן מעורר דחייה. בלי דיון מספק החליטו, לפתע, לעשות מה שנמנעו ממנו שמונה פעמים בחודשים האחרונים, ובפעם האחרונה יממה וחצי לפני שאף-16 ירד על הבית. אחד מהם, שר הביטחון, נתן את האישור בטלפון מלונדון. האחר, שמעון פרס, נהג אחרי הברוך כשניים משלושת הקופים שלא שמעו, לא ראו ולא דיברו.

 

להחלטה הביא ראש הממשלה. בכשרון שאינו שמור לטובת אזרחיו הוא מסוגל היום להעביר הכל. ה-40 ק"מ של פעם כבר קטנים עליו. עשה את זה מי שככל הנראה אינו רוצה הסדר - לא את ההסכם שנדון בשבועיים שקדמו להפצצה וממילא לא הסדר רחב יותר. ההסברים היו מבישים בכסות השקופה שעל מערומיהם. איך זה שהמודיעין המפואר, שאכן הראה הישגי איסוף בלתי רגילים במשך האינתיפאדה הזאת, ידע באותו לילה פחות ממה שהייתה מגלה במקום חבורת נערי צופים. והרי לא תאמינו שנסתרו מבילושם המשוכלל של אמ"ן והשב"כ פרטי הפרטים של פעילות בינלאומית ענפה, מוואשינגטון דרך אירופה ובירות ערב עד רמאללה, לצמצום ניכר בפעילות התנזים והחמאס.

 

למחרת ההפצצה צצו לפתע מכל צד דיווחים על השיחות שלא סיפרו עליהן כמעט דבר, לא הממשלה, לא התקשורת, מלבד אותה הודעה סמוך להפצצה מפי אחמד יאסין שאכן נראתה אז תלושה מהקשרה. נניח שצעיף חשאיות ראוי הונח על הסוד הזה, ביעילות די לא מקובלת. אבל מישהו במשולש ברמודה של הממשלה, שרון-בן אליעזר-פרס, בוודאי שמע אולי משהו. פרס, למשל, בשיחת שלוש שעות בשבת בתל אביב עם עבד אל-ראזק יחיא, שר הפנים הפלשתינאי החדש, וסאיב עריקאת שניהלו את המגעים בין הקבוצות הפלשתיניות להפסקת אש. "ידיעות אחרונות" היה הראשון, בדיווח של כתבו הצבאי אלכס פישמן, למסור פרטים שלשום על נוסח הכרזה של התנזים שאושר שעות אחדות לפני הלחיצה הלהוטה על ההדק. גם עיתוני אירופה וארה"ב ידעו לספר על הסיכוי שנגדע.

 

אבל ראש הממשלה שמר את זה בבטן. האם לא משום שאינו רוצה הפסקת אש? ואם אינו רוצה אותה, על אף תשוקתו לחסוך בדם, האם זה משום שאולי תוביל למהלך מדיני נמרץ מדי? מערכת ממשלתית עכורה של טשטוש, שגייסה שוב בהצלחה חלק מפרשני התקשורת, דחפה תגובות בוז רטרואקטיוויות על המהלך שלהצלחתו האפשרית לא היתה מוכנה לתת יד. וגם הפעם מילאה אמריקה תפקיד מפוקפק. הבית הלבן הוציא למרעה הדיפלומטי עוד אחת מקלישאותיו על "כובד היד" של ההפצצה. איפה היה לפני כן? מדוע מפציצת אפגניסטן עד דק לא הזהירה מראש את ישראל מניסיון כלשהו לחבל במאמץ.

 

סיפור מזעזע מכל בחינה.