שמחת אנשי ה"אמרנו לכם"

תחושת הצדק של המתנחלים עלתה להם לראש. לחשבון הנפש בשמאל אין קשר עם צדקת מפעל ההתנחלות. ההתנחלויות היו ונשארו מפעל פסול מבחינה מוסרית והרה אסון מבחינה ביטחונית

אריה כספי, הארץ, 27.10.00

 

מכר שלי מאושפז במחלקה סגורה בבית החולים לחולי נפש אברבנל. האיש מתקשר עם הסביבה בצורה סבירה, מבין את בעיותיו, מבצע את פעולות היום יום בצורה עצמאית, ואיננו אלים. שאלתי בבית החולים למה מחלקה סגורה, אמרו לי בנוסף לכל הוא חולה סכרת ואכלן כפייתי. מוכרחים לפקח על הרגלי האכילה שלו כדי להגן על בריאותו. נזכרתי בו ביום שהמדינה כולה עסקה במטיילים שיצאו לראות את קבר יוסף. רמת הסיכון שלקחה החבורה הזאת גדולה פי כמה מזו שלוקח חולה הסכרת המאושפז במחלקה סגורה. ובכל זאת אף אחד לא מעלה על דעתו לאשפז את החבורה הזאת, כי פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה ומחלת נפש היא עניין של הגדרה פוליטית.

האנשים הנורמליים שיצאו לטיול בהר עיבל לא הסתפקו בהימור על חייהם שלהם. הם גררו עמם גם את ילדיהם. השירות לילד במשרד העבודה והרווחה היה מוציא מחזקת הוריו ומעביר לאימוץ כל ילד שהוריו מהמרים בצורה כזאת על חייו, בתנאי שהוריו אינם מתנחלים. מילדים של מתנחלים אפשר לעשות ברווזים במטווח ואיש אינו פוצה פה ומצפצף. אלוהים, שמור על ילדי הגן המטורף הזה.

 

שאלת תם

כמה זמן ייקח לאלוף פיקוד מרכז לגלות את מה שהוא בעצם יודע: שמפקד החטיבה שאישר את הטיול הפר פקודה והיה שותף לפרובוקציה שסיכנה את ביטחון המדינה? ולמה קצין שמפר הוראות ממשיך לשרת בתפקידו הרגיש? ואיפה הרמטכ"ל ושר הביטחון?

 

יש להם יום יום חג

למתנחלים היה ודאי חג סוכות שמח. גם וגם. גם הרבה נפגעים פלשתינאים וגם חשבון נפש בשמאל. תחושת הצדק של המתנחלים עלתה להם לראש והם דואגים לדווח לנו עליה בכל אמצעי תקשורת אפשרי. לחשבון הנפש בשמאל אין קשר עם צדקת מפעל ההתנחלות. רבים בשמאל מעריכים מחדש את סיכויי השלום ואופיו, ואת מינון הכוח שצריך להשתמש בו ביחסינו עם הפלשתינאים. אין לכל אלה קשר להתנחלויות. אלו היו ונשארו מפעל פסול מבחינה מוסרית והרה אסון מבחינה ביטחונית. ההבדל בין המתנחלים לאותו חלק מהשמאל שמנסה לעשות הערכה מחדש של המציאות הוא שהחבורה היושבת בשטחים לעולם לא תעשה חשבון נפש. ביקורת עצמית היא לא הצד החזק שלהם.

על הנזקים שגרם מפעל ההתנחלות עד הימים האלה כבר נשפך ים של מלים: האלימות, הבריונות, עידוד השנאה הפלשתינית, הפיכת כל הסדר פשרה למשימה בלתי אפשרית והעלויות הכספיות האדירות.

הנזק הביטחוני שהם גורמים היום הוא סיפור חדש. קיומן מחייב את צה"ל למבצע הגנה אדיר. צריך להגן על כל בדל ישוב יהודי ועל כל כביש גישה. מאחר שלצה"ל אין מספיק כוח צבאי לפרויקט הזה הוא מפצל את כוחותיו, וכל פעולה מתבצעת על ידי מספר זעום של חיילים. זה מצב שמעודד התפרעויות והופך אותן לאלימות עוד יותר. הניסיון המשטרתי בארץ ובחו"ל בהתמודדות עם מפגינים אלימים מוכיח שאפשר לרסן את האלימות בעזרת נוכחות מסיווית של שוטרים רבים. נוכחות כזאת מונעת מראש את ההתפרעות. התחליף של צה"ל לנוכחות המסיווית של חיילים הוא שימוש בכדורי גומי ובנשק חי. הגליל מחליף את השוטר. מרבית ההרוגים אצלנו ואצלם כולל קורבנות הלינץ' בראמללה היו נמנעים לו צה"ל היה יכול לרכז כוחות גדולים במקומות מוגדרים. אבל במציאות הקיימת הפתרון הזה בלתי אפשרי. אי אפשר לדעת היכן תצוץ קבוצת המתפרעים הבאה והכוח הצבאי מפוזר בין מאות נקודות. את התוצאה ראינו כולנו על מסכי הטלוויזיה.

 

האלימות משתלמת

הניסיון של ברק להוכיח לפלשתינאים שהאלימות אינה משתלמת הוא כישלון חרוץ. ראשית, יש בניסוח הזה כשל לוגי. כי ברק משתמש באלימות כדי להוכיח שהאלימות לא משתלמת. כלומר תלוי מי האלים. האלימות הישראלית לפי דעתו כן משתלמת. מעבר לכשל הלוגי והטעות בניסוח ישנו כישלון ענייני. החזרת אש למקורות הירי כמו שעשו השבוע בגילה היא המעשה המטופש ביותר שאפשר לעשות כרגע. אנחנו משחקים ישר לידיים של ערפאת.

ערפאת פתח במסע האלימות כדי להשיג רווחים פוליטיים, והוא מרוויח בינתיים יותר ממנית היי-טק בנאסד"ק. ישראל, שלא השתחררה עדיין מתפישת העולם האגרסיווית שפיתח שרון בשנות ה-50, מנסה להחזיר עין תחת עין ושן תחת שן. אבל כל הרוג פלשתינאי משרת את ערפאת. קשה לנו להבין לפעמים מנהיגים ששולחים את נתיניהם למות בדם קר. והכל מתוך חשבון פוליטי. אבל זה בעצם מאפיין של מרבית המלחמות. שאלת המיליון שקל היא כמובן איך מטפלים במנהיג שמרוויח מריבוי ההרוגים בצד שלו. ספק אם יש פתרון בית ספר לעניין אבל ייתכנו כמה כווני פעולה. צריך לפגוע ישירות באלה שעומדים בראש, אלה שמקבלים את ההחלטות, ולא באזרחים או בחיילים מהשורה.

לא מוכרחים לחסל דווקא את ערפאת. אפשר למרר את חייו וחיי עוזריו גם בלי פעולות חיסול שיזכו לכיסוי תקשורתי בינלאומי. צריך לעשות פעולות שקשה לצלם אותן. ישראל סיפקה בשבועות האחרונים כמויות ענק של חומר מצולם לתקשורת העולמית גם משום שנלחמנו בערפאת בשדה הקרב שלו וגם משום שמרבית הצלמים שמסתובבים בשדה הקרב הם פלשתינאים. הפלשתינאים סיפקו בדרך רק תמונות שמשרתות אותם: זורקי האבנים מצטלמים נהדר. מטח יריות שבא משום מקום לא מצטלם בכלל. צריך להגיב למקורות הירי האמיתיים ולא במקומות שבהם ממתינים הצלמים וצריך סבלנות. הרבה סבלנות.

 

כישלון ההסברה

משרד החוץ הוא אחד הגופים הציבוריים המנוונים ביותר שהמציאה הביורוקרטיה המודרנית. לא רק משרד החוץ הישראלי הוא כזה. במרבית המדינות מורכב משרד החוץ מחבורות של ביורוקרטים בחליפות מהודרות הנוסעים במכוניות יקרות שמייצגים לכאורה את מולדתם בארצות שמעבר לים. בדרך כלל המוסד הזה הוא לשכת תעסוקה לפוליטיקאים מהליגה השנייה ולפקידים מרובעים שמייצרים דו"חות חסרי חשיבות. לעתים רחוקות עומדים האנשים האלה במבחן מעשי כלשהו. חייהם הם מסע ארוך של מסיבות קוקטייל ופגישות סרק "חשובות מאוד". כך הם חולבים את קופת הציבור עד צאתם לפנסיה. בשבועות האחרונים נאלצה חבורת הפפיונים של ישראל לעבור מבחן מעשי. רובם נכשלו. האו"ם דן בגינוי ההתנהגות הישראלית בשטחים. ישראל מיוצגת ב-162 מדינות אבל בעדנו הצביעו רק ארה"ב ועוד ארבע מדינות, שספק אם אפילו הזוכה בפרס הגדול של "מי רוצה להיות מיליונר" שמע את שמן. כל השאר הצביעו נגדנו או נמנעו.

יום הכיפור המדיני הזה עבר כמעט ללא התייחסות אצלנו. התרגלנו לספוג את המפלות האלה כמו שהפלשתינאים התרגלו לספוג כדורי גומי. הכישלון של משרד החוץ הוא תוצאה של תהליך רב שנים, שבו במקום לבנות צוות של אנשי מכירות זריזים התפתח ממסד של חדלי אישים. במצב שנוצר לא היתה ברירה בשבועות האחרונים אלא לשלוח לחו"ל את יוסי ביילין, שמעון פרס, איתמר רבינוביץ ואפילו את בנימין נתניהו.

אז שמואל סיסו, הקונסול הישראלי בניו יורק כבר יודע אנגלית ברמה שמאפשרת לו לקנות בבלומינגדייל, אבל לא בטוח שגם המומחים לשפות זרות של המשרד הזה שווים משהו. לחיים ויצמן, הנשיא הראשון, המליצו פעם על מישהו שיודע הרבה שפות. ויצמן ענה: גם השוער במלון שלי יודע הרבה שפות.

 

עידוד לערפאת

מאז ה"או"ם שמום" של דוד בן-גוריון יש אצלנו נטייה לזלזל בהחלטות האו"ם. אבל העולם של ימינו איננו העולם של בן-גוריון, והבעיות של ישראל אינן הבעיות של אז. לגינוי של האו"ם יש חשיבות. הוא מהווה אסמכתא לאלף החלטות אחרות של ארגונים בינלאומיים. ההחלטה עכשיו היתה בעייתית במיוחד. משום שהיא קבעה את רף המינימום להחלטות ועידת הפסגה הערבית שהתקיימה באותו היום. הוועידה הערבית היתה צריכה להוכיח שהיא לפחות בשתי דרגות יותר אנטי ישראלית מאשר החלטות האו"ם. לולא הגינוי באו"ם היה קל יותר למובארק להרגיע את חבורת חמומי המוח שהתאספה בקהיר כדי לתמוך באיש עם השערות על הפנים. ההחלטה האו"ם היא חמורה גם משום שהיא מעודדת את ערפאת, שחי ממילא באופוריה של הצלחה, להמשך הפעילות האלימה. אהוד ברק טוען שצריך להוכיח לערפאת שהאלימות אינה משתלמת. החלטת האו"ם היא אחת ההוכחות שהאלימות משתלמת, ועוד איך. תמיכת העולם היא שמאפשרת את עמידתו של ערפאת ואת מטחי האש בגילה, רמאללה ופסגות.

 

תנו לי נחמן שי

עיקרה של המלחמה הנוכחית מתנהל לא בצומת איו"ש ולא במחסום נצרים, אלא מעל דפי העיתונות העולמית ובדיונים דיפלומטיים. את עליבותו של הממסד של משרד החוץ הוכיח נחמן שי שהצליח תוך ימים ספורים להניע את עגלת ההסברה התקועה בצורה מוצלחת יותר ממה שמנגנון הענק של משרד החוץ לא עשה במשך שבועות. כמו שאמר פעם יווני אחד: תנו לי בן אדם עם ביצים וארים את העולם.

משרד החוץ הישראלי בדומה לצה"ל נבחן בשעת חירום. חלק מרכזי מעבודתו צריך להתכוון ליום צרה. מתברר שביום צרה אין משרד חוץ. כלומר יש לנו שגרירים וצירים וקונסולים מלוא הסל אבל הם חסרי תועלת. מבחינת מעמדנו הבינלאומי, המלחמה האחרונה נפלה עלינו בתנאים אופטימליים. נדמה היה שהתנפצה האגדה שהעולם כולו נגדנו. העולם היה בעדנו. היה צריך רק לתחזק את מה שרבין, פרס וברק בנו. אבל חיש קל התברר שחנאן עשראווי אחת שווה אלף שגרירים ישראלים.

שגריר כמו חייל חייב לנצח בקרב. הקרב הוא על אהדת המדינה שבה הוא משרת. מי שנכשל במבחן צריך לעוף לא רק מהשגרירות שבה הוא משרת אלא ממשרד החוץ בכלל. שייצא לפנסיה, שיעבור למשרד הדתות או למחלקת הארנונה העירונית, רק שלא יטפל באינטרסים הכי חיוניים של מדינת ישראל. שגריר כושל הוא מיותר. וכישראלי, לא אכפת לי איך יגיעו לתוצאות. שיתחנפו שם לראש הממשלה, שישחדו את שר החוץ, שישחקו חמור ארוך עם ילדיו של יו"ר הפרלמנט וישכבו עם אשתו של הנשיא, רק שיביאו תוצאות. אחרת חבל על הכסף שאנחנו משקיעים במשרד הזה. אפשר להעביר אותו לישיבות של ש"ס.