שובו של מצעד האיוולת

 

צבי בנטואיץ, הארץ, 30.8.01

 

הסרת שלטון הכיבוש ופינוי כל ההתנחלויות היו ועודם הפתרון היחיד לסכסוך

 

 

לפני יותר מעשר שנים התפרסם במדור זה מאמר שכתבתי שכותרתו "מצעד האיוולת של ישראל". חלקים ממנו מתאימים למציאות העכשווית שלנו עד כאב. כך כתבתי אז:

 

"בפתח ספרה הידוע של ברברה טוכמן, 'מצעד האיוולת', היא כותבת: 'לאורך ההיסטוריה כולה, ללא הבדל מקום ותקופה, אפשר להבחין בתופעה של ממשלות הנוקטות מדיניות המנוגדת לאינטרס שלהן עצמן'... בהמשך הספר היא פורשת יריעה של מקרי איוולת מדינית ידועים, כמו מאבקה הנואל של בריטניה במתקוממים האמריקאים.

 

"... דומה שאילו הייתה בחיים היום, הייתה מוסיפה למהדורה החדשה של ספרה את פרשת מאבק ישראל בפלשתינאים, ואולי אף הייתה קוראת לו: ישראל הקטנה חוזרת על כל שגיאות הגדולים ממנה. האם ניתן לפרש אחרת את שרשרת הצעדים המדיניים שננקטו במאבק זה לאורך השנים האחרונות?... החל מן הקביעה האומללה ש'אין עם פלשתיני'... דרך האמונה בסטטוס קוו והאמרות המפורסמות של דיין ואחרים, שמעולם לא היה כל כך טוב ובטוח... עבור בתנופת ההתנחלות, הפקעת אדמות שרירותית והתיישבות בלב-לבה של אוכלוסייה עוינת... ולבסוף, משפרצה האינתיפאדה - המחשבה ששבירת הידיים והרגליים באלות תפתור את הבעיה... משלא נפתרה הבעיה, הועלו כל מיני תחבולות - כדורי פלסטיק ועוד מיני המצאות שונות ומשונות (כולל 'חיסול' פעילים בשטח), שתוצאתן העיקרית היא אלפי פצועים ומאות הרוגים".

 

רק חילופי השלטון בישראל ב-1992 והסכם אוסלו הביאו להפסקת ההתקוממות העממית - ולהפסקת מצעד האיוולת. התפישה הבסיסית שעמדה בבסיס ההסכם הייתה, שסיום הסכסוך יהיה מושתת על הקמת מדינה פלשתינית עצמאית לצד מדינת ישראל, שגבולותיה יהיו קרובים לאלה של 1967. לב-לבו של ההסכם היה הרעיון של מתן שטחים לפלשתינאים תמורת שלום.

 

כישלונו של ברק להביא לסיום הסכסוך, פרוץ האינתיפאדה השנייה ואתה הבחירה המתמשכת של ערפאת במאבק אלים, נתפשים על ידי מרבית הציבור הישראלי כקריסת הסכמי אוסלו. כך נוצר שבר עמוק, בעיקר במחנה השמאל. בלב השבר עומדות העלאת "זכות השיבה" ודחיית ויתוריו הנדיבים לכאורה של ברק.

 

אך האם אכן היו הצעותיו של ברק כה נדיבות? עד היום לא ברור מה באמת הציע ברק. זאת ועוד, לא ברק ואף לא אחד מעוזריו אינו מהין לחזור בלשון ברורה על מה שהוצע לפלשתינאים בוועידת קמפ דייוויד.

 

האומנם מוצדק השבר במחנה השמאל, האומנם אין פתרון לסכסוך פרט לדרך הכוחנית שמתווה המחנה הלאומי? תשובה לשאלות אלה תימצא בחזרה לעקרונות היסוד שטוכמן תיארה בספרה. בכוח ובאמצעים צבאיים, מתוחכמים ככל שיהיו, לא ייפתר הסכסוך. הפלשתינאים נאבקים על חירות וביטוי מדיני עצמאי, שאותם לא ניתן לשלול בכוח הזרוע. המשך שלטון הכיבוש על הפלשתינאים לא יאפשר להגיע להסדר. ההתנחלויות כולן הן סמל לכיבוש ולגזל של הפלשתינאים, בעיניהם ובעיני העולם הנאור כולו. מכאן, שעל ישראל לוותר על אחיזתה ביו"ש וברצועת עזה - מרביתה או כולה - ועל ההתנחלויות המצויות באזורים אלה.

 

יציאה חד צדדית מיו"ש ועזה אינה מענה הולם. מאחורי פתרון זה עומדת אחת משתי גישות בלתי אפשריות. האחת גורסת, כי מרבית ההתנחלויות יישארו על כנן. השנייה מעדיפה אמנם לפנות את כל ההתנחלויות, אולם בכך מאבדת את קלף המיקוח המרכזי להסדר שלום. על כן לישראל, שהיא הצד החזק במשוואה, אין ברירה אלא להגיע להידברות - עם אלה שמעוניינים להידבר. הכרזה ברורה מצדנו על העקרונות שנמנו לעיל, בצד עמידה נחרצת על הגבלת "זכות השיבה", הן הפתרון היחיד.

 

המשכו של מצעד האיוולת - הכיבוש ושלילת החירות - רק יחזקו את הרצון לנקום, להכאיב ולמרוד. במקום כל "מחוסל" יבואו עשרה אחרים, ובמקום ערפאת יעלה החמאס - שאתו אכן אין לישראל בסיס להידברות. העולם החופשי ינדה אותנו כפי שעשה לדרום אפריקה וליוגוסלוויה, ואף ארה"ב תיאלץ בסופו של דבר לצאת נגדנו. האם לכך אנו מייחלים?

 

פרופ' בנטואיץ הוא מנהל מרכז "נווה אור" ומכון רות בן ארי בבית החולים קפלן