שתיקת הרוב הליברלי

רוב הציבור היהודי ודובריו התייצבו שוב, מתחילת האירועים, מאחורי ישראל, אך נמתחה גם ביקורת, משני הכיוונים, על התנהגות ממשלת ישראל

אליהו סלפטר, הארץ, 11.10.00

 

המהומות בשטחים הובילו גם להחרפה של העימותים בין יהודים לערבים בכמה מדינות במערב. התקריות החמורות ביותר אירעו בארה"ב. אף שהערבים ביטאו את רגשותיהם בעיקר בהפגנות התחוללו גם מעשי אלימות: מתפלל יהודי שיצא מבית כנסת נדקר; צעיר יהודי הותקף ברכבת התחתית בניו יורק; סיסמאות אנטישמיות נכתבו על מצבות ועל דלתות בית כנסת, ואוטובוס ריק שחנה ליד בית ספר יהודי הוצת.

רוב הציבור היהודי ודובריו התייצבו שוב, מתחילת האירועים, מאחורי ישראל, אך נמתחה גם ביקורת, משני הכיוונים, על התנהגות ממשלת ישראל, שהזכירה את התגובות בקהילות היהודיות בתקופת האינתיפאדה. ההתפתחויות הדרמטיות שאירעו בשבת - חטיפת שלושת החיילים והאולטימטום שהציג ראש הממשלה לערפאת - הקטינו את העיסוק במעשה ההתגרות של אריאל שרון בהר הבית וחיזקו את התמיכה בישראל.

בזירה הפוליטית - היהודים אינם מטילים ספק באהדת הממשל האמריקאי לישראל. אך ברור להם גם, שההצהרות הנשמעות בוואשינגטון אינן מנותקות מהבחירות המתקרבות. היהודים, באופן מסורתי, נוטים לתמוך בדמוקרטים ומודעים ביותר לתמיכה החסרת תקדים כמעט של הנשיא קלינטון בישראל. הם משוכנעים עם זאת, שתמיכת הקונגרס בישראל תימשך בלי קשר לתוצאות הבחירות.

אחד המקומות הלא רבים שבהם הצטרפו יהודים להפגנת תמיכה בערבים היה סן פרנסיסקו. קבוצה של כ-30 יהודים השתתפה בהפגנה של כאלף איש מול הקונסוליה הישראלית. בין השלטים שנשאו היו "אני יהודי ואני מתבייש" ו"אריאל שרון - פושע מלחמה". עיתון יהודי בלוס אנג'לס דיווח, שבין המפגינים היו גם ישראלים אחדים, אך הם הופתעו, לדבריהם, כשהתברר להם שההפגנה היא נגד מדינת ישראל ולא נגד האלימות בלבד.

שידור הריגתו של הילד הפלשתינאי מוחמד אל-דירה השפיע על יהודים רבים. אך בציבור היהודי זכה לתהודה רבה גם צילום אחר: של גבר צעיר שראשו שותת דם, ומעליו ניצב שוטר מג"ב ובידו אלה מורמת. ב"ניו יורק טיימס" נכתב, שבצילום נראה פלשתינאי פצוע בהר הבית, אך הצעיר המצולם זוהה בידי אביו, שסיפר - כפי שתואר בעיתונות היהודית בסוף השבוע - כי זהו בנו הלומד בירושלים שהוכה על ידי המון ערבי והשוטר הציל את חייו.

שכנוע הציבור היהודי נחשב לתנאי לשכנוע דעת הקהל בכללה בצדקת העמדה הישראלית. לכן אירגנו נציגויות ישראל מפגשי הסברה דחופים עם קבוצות רבנים כדי להביא את העמדה הישראלית לידיעת המתפללים כבר ביום הכיפורים. הסוכנות הטלגרפית היהודית (JTA) דיווחה עם זאת, שבמפגש של מנהיגים יהודים עם השגריר דוד עברי לא הושגה תמימות דעים, בעיקר לא בשאלה איך להציג את האירועים לציבור הלא-יהודי. הדוברים הישראלים ניסו להעביר את האחריות מביקור שרון אל התפרעויות הערבים. בסיום הפגישה בוואשיגנטון היה ברור, לדברי JTA, "שלא כל המשתתפים הסכימו עם ההצעה שצריך להטיל את כל האשמה על ערפאת".

מנכ"ל ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים, מלקולם הונליין, האשים את התקשורת האמריקאית בדיווח מוטה על הנעשה בארץ. תומס סמרלינג, מנהל "איזראל פבליק פורום" בוואשינגטון, טען, שאופן ההצגה של הדברים בהתקשורת השפיע לא רק על דעת הקהל בכלל, אלא "בילבל גם הרבה יהודים פשוטים". רבים חשים מבוכה: מצד אחד, הם אינם רוצים לראות את תדמיתה של ישראל מוכתמת. מצד אחר, הם חשים מורת רוח, לדברי סמרלינג, מהמראות שהם רואים בטלוויזיה.

יומון האינטרנט האמריקאי "סלון" ייחד מאמר מיוחד למבוכה בקרב מחנה השלום של יהודי אמריקה, אשר לפי הסקרים מונה כשני שלישים מהציבור היהודי: "בלב דואב לנוכח שפיכות הדמים, היהודים האמריקאים הליברלים עדיין משותקים לנוכח המאבק שבו (מופיעים) הפלשתינאים הן כתוקפים והן כקורבנות. נראה שאת השקט היחסי בקרב הציבור יש להסביר כביטוי למבוכה, לפחות בקרב היהודים הרבים שתמכו בתהליך השלום, אף אם באופן פסיווי".

השליש המתנגד זה כבר לעיקרון של "שטחים תמורת שלום" הגיב כמובן מהר יותר. מכיוון שהפלג הימני הוא המגזר המגויס ביותר של יהודי אמריקה בכל הקשור לישראל הוא היה הראשון שהשמיע בקול רם את עמדתו. בשביל האחרים המהומה מציבה על מצפונם תביעות מנוגדות, הגורמות לשיתוק מסוים. לעתים קרובות הזרם העיקרי, הליברלי, בקרב יהדות אמריקה אינו פועל בהתאם לרגשותיו המוצהרים, כתב "סלון". "כאשר הסקרים שואלים רק אם הם תומכים בישראל, כל תגובה אחרת מחיובית נתפשת על ידי רובם כבגידה...".