יש כאן שתי מלחמות

 

עמוס עוז, וואינט, 1.4.02

 

 

שתי מלחמות מתנהלות כאן: אחת צודקת מאין כמוה, והאחרת רוויה בעוול וגם חסרת כל סיכוי.

 

האחת היא מלחמתו של העם הפלסטיני על זכותו להשתחרר מן הכיבוש ולכונן מדינה עצמאית. כל אדם הגון יתמוך במטרה הזאת. המלחמה האחרת היא מלחמתו של האיסלאם הפנאטי, מאיראן עד עזה ומלבנון ועד קלקיליה, להשמדת ישראל ולעקירת העם היהודי ממולדתו. זו מלחמתה נפשעת אשר כל אדם הגון יתעב אותה.

 

מקור המבוכה, הבלבול והפשטנות – אצלנו ובכל העולם – הוא בכך שיאסר ערפאת ואנשיו מנהלים את שתי המלחמות האלה כאחת, מנהלים אותן בעת ובעונה אחת. הרוצחים-מתאבדים, כנראה, אינם מבחינים בין שתי המלחמות האלה. ואפילו אנשים הגונים ושוחרי שלום וצדק, בישראל ובעולם כולו, נופלים בפח: מגינים על המשך הכיבוש הישראלי בטענה שישראל, עוד לפני כיבוש השטחים, עוד מאז פלישת צבאות ערב ב-1948 היא יעד לג'יהאד, או מחרפים ומגדפים את ישראל בטענה שהכיבוש ורק הכיבוש הוא מקור הרע, ושההתנגדות הפלסטינית לכיבוש הישראלי היא התנגדות טבעית וצודקת. יש נאחזים בטיעון הפשטני שהפלסטינים הם רק קורבנות של כיבוש זר, ולכן מותר להם להרוג את מדכאיהם – ויש נצמדים לטיעון פשטני לא פחות שהישראלים הם יעד למסע חיסול אסלאמי, ולכן מותר להם לדכא את הורגיהם.

 

שתי מלחמות מתנהלות כאן. אחת צודקת מאין כמוה, והאחרת רוויה בעוול וגם חסרת כל סיכוי. צריך להתחיל להסתלק מן המלחמה על עתיד השטחים. צריך להתחיל לסיים את הכיבוש, להתחיל בפינוי ההתנחלויות שננעצו, בכוונה, דווקא בלב השטחים הפלסטיניים. צריך לתחום את גבולות ישראל – גם בלא הסכם – כך שיהיו מבוססים על הגיון דמוגרפי ועל הסתלקות משליטה על מי שאינו רוצה לחיות תחת שלטוננו.

 

קשה לדעת אם ההסתלקות מן הכיבוש תביא גם לדעיכת הג'יהאד. אם כן – נשב, הם ואנחנו, ונתמקח על פרטי השלום. אם לא – יהיה עלינו לבצר ולהגיף את גבולה ההגיוני של ישראל, הגבול הדמוגרפי, ולהמשיך להילחם בכל כוחנו נגד כוחות ההשמדה והג'יהאד.

 

אם סיום הכיבוש לא יביא לנו שלום – לפחות תהיה לנו, במקום שתי מלחמות, רק מלחמה אחת: לא מלחמת "זכותנו הבלעדית על הארץ" כי אם מלחמת זכותנו לחיות כעם חופשי במדינתו. מלחמה צודקת, מלחמת אין ברירה, על החיים ועל הבית. מלחמה צודקת, קל יותר יהיה לגייס לצידנו תמיכה, הבנה, סיוע ובעלי ברית. ובה ננצח, כפי שמנצחים, כמעט תמיד, כמעט בכל מקום, אלה הנלחמים אך ורק על ביתם, על חירותם ועל עצם חייהם.