שש לפני המלחמה

זה הזמן להיזכר ביוחנן בן זכאי וב"תנו לי את יבנה וחכמיה וקחו את ירושלים"

ענת גוב, ידיעות אחרונות, 29.10.00

 

עכשיו זה עוד בשליטה. עוד קוראים לזה לחימה ולא מלחמה. הפלשתינים עובדים לפי הספר, אנחנו עובדים לפי הספר, וכל צד מחכה שהצד השני יעשה טעות אחת, כמו פיגוע גדול בלב ישראל,  או לחילופין טעות נוסח כפר כנא, כדי להדליק את האזור כולו.

האזהרות שמפיצים כוחות הביטחון מדברות על מלחמה כוללת, מלחמת היהודים בערבים. כל הערבים. מלחמה של להיות או לא להיות, מלחמה קיומית שבסופה יהיו לנו עשרות אלפי הרוגים ולערבים מאות אלפי הרוגים. מלחמה של טילים, מקלטים, מסכות מגן, מחסור כלכלי, מפעלים שיתמוטטו, עובדים שיפוטרו, מיתון ארוך, בידוד עולמי והלוויות. הרבה הרבה הלוויות. מי שירוויח מהמלחמה הזאת הם סוחרי הנשק ובוני המצבות. כל השאר יפסידו.

קשה להאמין שבמאה ה-21 יש עוד אנשים שחושבים שאפשר לפתור דברים במלחמות. כמה משעממת וצפויה היא ההיסטוריה. כמה הרבה טיפשות, חמדנות ועיוורון יש בה, וכמה מעט הבנה, נדיבות ופיכחון.

ממגנים במיליוני דולרים את פסגות, יישוב של פחות משלוש מאות איש, וילדים מתים כי אין כסף לניקוז בשכונת בתקווה. יש אבסורד גדול מזה? היש טמטום גדול מזה? נורא דחוף לנו לגור לפלשתינים בתוך האמאמא של רמאללה?

מה שמדהים הוא שהפתרון ידוע מראש, ולמרות זאת מתעקשים כולם לעבור דרך דם ואש ותימרות עשן, כדי להגיע לפתרון שאפשר להגיע אליו כבר עכשיו - מדינה פלשתינית לצד מדינת ישראל שבירתה מזרח ירושלים. זה מה שיהיה בסוף אם נרצה או לא נרצה. ומה שעוד יותר מדהים הוא הששון אלי קרב של פוליטיקאים כביכול אחראים, ובמיוחד של רבים בתקשורת, שדוחפים להלום חזק יותר, שמתאכזבים מהאיפוק חסר הרייטינג שנוקט הצבא, שמתנהגים בפאניקה ומביישים את כולנו. רבים בתקשורת שמכריזה השקם וערב על קריסת השמאל, בשעה שהדבר היחיד שקרס זה הקונספציה שהתקשורת שמאלנית. התקשורת אינה שמאלנית ואינה ימנית. התקשורת היסטרית.

וכולם דוחפים להלום, להכנס בהם,  להראות להם, להשתמש בכוח העצום שלנו. לא מבינים שהפכנו לגוליית שכוחו וגודלו העצום הפכו למקור חולשתו מול דוד הקליל עם הרוגטקה והאבן. שאלף פצצות אטום לא יועילו לנו מול ילדים עם אבנים בידיהם. הכוח הפך לנקודת התורפה שלנו, למחשבה המוטעית שתמיד ננצח את כולם. מליארד מוסלמים? קטן עלינו. כל העולם נגדנו? שיקפצו לנו. אנחנו חזקים, אנחנו צודקים, אנחנו ואנחנו ואנחנו.

מה שהכי יפה זה שהמתנחלים שבאים כל היום בטענות לצה"ל על אוזלת ידו וחולשתו הם אלה שהכי דוחפים למלחמת גוג ומגוג. אולי הם בונים על כך שאלוהים הוא זה שיציל אותנו. אז כדאי להזכיר שאם כל הכבוד והערכה לאלוהים, הוא לא תמיד היה שם כשהיינו צריכים אותו. וליתר ביטחון כדאי שנסמוך רק על עצמנו.

זה הזמן להיזכר ביוחנן בן זכאי שהתחנן לרומאים: "תנו לי את יבנה וחכמיה וקחו את ירושלים", ובכך לא רק שהציל את היהדות מכליה מוחלטת, אלא שהפך אותה לדת שיכולה לשרוד בכל מקום ובכל זמן משום שאינה נצמדת לחומר אלא רק למילים. למילים יש כוח יותר מלכל כלי נשק. מילים אינן מתבלות ואינן מתעייפות. מילים הן האלטרנטיבה היחידה למלחמות.

כרגע זה עוד תלוי בנו. יש עוד שעה אחת קלה של רצון טוב, של שלב שהוא עדיין הפיך. אחר כך - אללה יסתור, תרתי משמע.