שהכל נהיה בדברו

 

חנוך דאום, מעריב, 24.8.01

 

יש דפקט עמוק באופן הדתי-מקושקש ובעיקר אסטמתי שבו נוהגת המדיה החדשותית בכל פעם שמתרחש פיגוע

 

"לא צבא עלינו לאמן למלחמה, אלא עם" (וודרו ווילסון)

 

 

הנה גרוטסקה תקשורתית שהוטמעה ביושבים בציון. כאדם דתי יכול הייתי למצוא אותה כמעט מלבבת. אקרא לה "האובססיה הדתית": מביטים כתבים בילדה שמחצית משפחתה נהרגה, ומדברים על הנס שנעשה לאחיה, אשר שרדו את הפיגוע. הפיגוע, לשיטתם, אינו יד אלוהים כי אם יד המרצחים. מי שניצל מהפיגוע, אותם מקומות שהפצצה לא שיחתה - שם אלוהים הוא שפעל. כמה נחמד. כמה טיפשי. כמה קטשופ פילוסופי. חברה שרובה חילונית, בעידוד תקשורת שרובה חילונית, מתמסרת בכזו קלות מוזרה לתפיסה מוטעית בעליל של אמונה וביטחון.

 

אמת. התיאולוגיה היהודית דורשת מהאדם לברך את אלוהיו על הטוב ועל הרע - דרישה מאתגרת ומלאת סתירות - אך היא איננה מתכחשת לכך שהכל, הטוב והרע, מאת ה'. זה נראה, במבט שטחי כמובן, נורא מחמיא לייחס לה' את הסיפורים הטובים שקשורים לטרגדיה, ולנכס את הטרגדיה לשטן, אבל זה פשוט לא נכון. מדוע כולם חשים צורך לעשות זאת? מדוע בעתות צרה בוחרת החברה הישראלית בדרך של אמונה עממית ובלתי רציונלית בעליל?

 

וכהמשך ישיר לבלבול הדתי, אתמהה: בשם איזה רקורד מגדירה התקשורת את עבודת זק"א כ"עבודת קודש", כלומר, האם עלינו להסיק מכך שעבודתם של מתנדבי מד"א היא עבודת חול? ומה עושים השוטרים, שמא הם מנגנים רסיטל במקום הפיגוע? אולי מאזינים לסונטת חליל?

 

אבל הקשקוש הסמי דתי הזה הוא רק סימבול לבעיה האמיתית: כמעט שנה חלפה מאז החל גל הטרור לפעם במתחם חיינו, וטרם ניסחנו תפיסת עולם ושפה תקשורתית-תרבותית שתחליט בעבורנו כיצד עלינו לנהוג, באיזו רטוריקה עלינו לנקוט בימי לחימה. הדרג הצבאי עושה זאת, כך גם הדרג המדיני. מדוע ייפקד הדיון הנחוץ הזה מהשדרה התקשורתית-חברתית? לא רק הפרקטיקה, גם האסתטיקה של אינתיפאדת אל-אקצה צריכה להעסיק אותנו, לפחות ברמה של קווי מתאר למבט תרבותי, ובמובן המיידי - לצערנו אין לנו עדיין מובן אחר - התקשורת היא זירת התרבות האקטואלית.

 

בטרור מתמשך אין צנחנים בוכים. אין קורמורנים משוחים בנפט. אין ניצחון והפסד. אין קלאסיקה. יש רק שגרה שמופרת, וכל אימת שהיא מופרת היא מעניקה למתבונן תחושה כי היחס אליה לא היה מושכל בשום שלב: כאשר מתרחש פיגוע אוחזת בציבור בעתה, הידבקות פתאומית באלוה והיסטריה. וכשם שכל הבלגן מתחיל, כך הוא נעלם פתע, מותיר את הפגועים - שאך לפני רגע היוו מטרה לצילום חודרני - לבדם, שותתים ותמהים. אינני טוען כי יש לערוך חוקה טקסטואלית וויזואלית לעת פיגוע. אולם יש בהחלט לאוורר את השפה התקשורתית. להחליט מה נכון ומה לא נכון. היכן אנו נסחפים, כמעט מציצים, והיכן אנו זונחים במהירות ועוברים הלאה ללא רחם.

 

אתם קולטים שמאז האוטובוס המתפוצץ הראשון ועד היום הזה, תופס כל פיגוע את פרנסי השידור על אגפיו הרבים במערומיהם, כשהם נדרשים שוב ושוב לשאלות בעלות תוכן פנימי: האם בערבו של פיגוע מותר להמשיך לשדר שידורים רגילים? ותוכניות סאטירה? וזאת מבלי שהכינו מראש טקסט מעמיק שדן במשמעות הפנימית של השידור בעת צרה, בצורך האנושי שיש בפאוזה, לעומת ההכרח לשוב לשגרה?

 

שמא ראוי לשנות את דפוסי הדיווח? האין משהו פגום בכך שבנוסף להיסטריה אנו צריכים לשמוע כתבים מתנשפים מביעים הערכות לא מדויקות על כמות ההרוגים ומנסים לנחש מהי גופת המחבל? האם טרם התעייפנו מלשמוע עדי ראייה (היה פיצוץ גדול, אנחנו יודעים, בטח) משמיעים את משנתם הפוליטית בפריים טיים, רק מפני שבמקרה נקלעו לאזור האסון? האם ארבעה מפגינים מהימין ההזוי שפועלים כלהקת הפגנות נודדת, ונוטים לקפץ רק מול מצלמות ורק בשידורים חיים, ראויים לסיקור קבוע, או שמא בהילות בלתי מושכלת יש בהתעכבות הקבועה על מעלליהם העגולים?

 

בל ייראו לכם הדברים פרטניים יתר על המידה. הו לא. זו בפירוש אינה סוגיה פרסונלית. יש דפקט עמוק וסימפטומטי מאוד באופן הדתי-מקושקש ובעיקר אסטמתי שבו נוהגת המדיה החדשותית. תהיה זו בשורה של ממש אם מישהו ינסה להטמיע התנהלות אחרת, מדודה יותר. לא יהיה זה נמהר מדי לקבוע כי יהיה כאן פיגוע נוסף. אם מותר להיערך לכך מבחינה ביטחונית, מותר להיערך לכך גם מבחינה תקשורתית. זה עגום, מאוד עגום, אבל זהו מר גורלנו: עלינו לנהל דיון נוקב ומעשי שינסח תרבות פיגועים מהוגנת.

 

שבת שלא-נדע-מצרות שתהיה לכולם.