שרים ומדחיקים

 

דומה שהרצון להיות ביחד השכיח מרבים מדוע נרצח יצחק רבין

 

קולט אביטל, הארץ, 5.11.01

 

 

גם השנה שרים בכיכר לזכרו של יצחק רבין. בארץ אוהבים לשיר. שירים נגד אלימות, נגד הקטל בדרכים, למען הכנרת המתרוקנת או מוסד כלשהו שנקלע לקשיים. שרים כדי להרגיש את "היחד", אך בה בשעה מדחיקים את כל מה שאינו מתיישב עם הרצון להיות קבוצה מלוכדת. למשל את השאלה הפשוטה, הנוראה ומעוררת פחד: על מה בעצם נרצח יצחק רבין?

 

ה"בוגד" שדיוקנו הושחת בכיכרות, ראש ה"יודנראט", לפי הגדרת כמה מראשי הימין אז, "המרשל פטן של ישראל", ועוד עשרות אמרות מלאות שנאה נחתו על משחרר ירושלים ורמטכ"ל מלחמת ששת הימים, מפני שרצה להביא שלום על עמו המיוסר. הוא ראה את זוועות המלחמה מקרוב וידע מהו מחיר השכול. לאחר שהאמין בדיכוי בכוח של האינתיפאדה הראשונה, הבין שאין דרך לעצור עם המבקש עצמאות. הוא ראה את ההשלכות המוסריות והחברתיות של עשרות שנות כיבוש על החברה הישראלית. הוא הפנים את העובדה שנגזר על שני עמים לחיות בשתי מדינות שכנות על פיסת הקרקע הקטנה והמדממת שלנו. הוא החליט לקום ולפעול כדי שלדורות הבאים יהיה אופק אחר מאשר דם, ועוד דם.

 

הוא גם פעל לפי חזונם של אבות הציונות, במטרה "לנרמל" את מדינת העם היהודי, לאפשר לאזרחיה חיים שפויים, ולא שגרת חיים הדומה לעליית וירידת משמר מתמדת. עם השלום היו אמורים להגיע פיתוח כלכלי, תיירות גואה, יחסים תקינים עם העולם. רבין היה הראשון שהעז לומר שיש תקווה, שלא "כל העולם נגדנו".

 

חזון ה"נורמליות" הוציא את הזרמים המשיחיים בציבור מדעתם. המאבק היה לא רק על שטחים והתנחלויות; הוא נסב על עצם זהות המדינה. נביאי השקר של היום, ה"שבתאיים" בני זמננו, עבדו שעות נוספות. בסופו של דבר הם התירו את דמו של האיש שרצה ישראל שפויה, השואפת למקום של כבוד במשפחת העמים, ולא "עם לבדו ישכון ובגויים לא יתחשב". קנאי יהודי, שנתמך על ידי מורים רוחניים שלא מוצה עמם שום דין, החליט אחרת, ומחבלי החמאס והג'יהאד האיסלאמי השלימו את מלאכתו בסדרת פיגועים נוראיים באביב 1996 . מבחינה היסטורית הניצחון הוא בינתיים שלהם, של יגאל עמיר ושל כל מי שתמך בו, ושל שייח יאסין וחבר רוצחיו.

 

כך חלפו להן שש שנים ואנחנו נותרנו עם שברי החלום, עם ייאוש מסוכן ואובדן האמון במנהיגי הצד השני, והם מצדם עמלו רבות על ההרס הזה.

 

למסיתים של אז אין סיבה לדאוג, וגם לא לרבנים שהוציאו פסק הלכה לסירוב פקודה. אפילו הרב הבכיר מאוד, ראש ישיבת ההסדר אז והיום, שהציע למקש את הגישה להתנחלויות, כך שחיילי צה"ל יתפוצצו בבואם לבצע פקודת פינוי, יכול לישון בשקט. וכמוהו הרבנים שעסקו בהטלת "דין רודף" על מנהיג שחשב שהאדם קודם לאדמה. שש שנים חלפו, ורק לפני ימים ספורים צעק המון משולהב "פֶרֶס מחבל", בהפגנה שבה ראשי הימין שוב לא שמעו ולא ראו דבר.

 

קשה עד מאוד יהיה לצאת מן המשבר הזה, אך דרכם של יצחק רבין ושל שמעון פרס הייתה ונשארת למרות הכל, הדרך היחידה שעשויה לשמור על תקווה כלשהי לחיים טובים יותר. לא במקרה עורר תהליך אוסלו תקווה אדירות באזור ובעולם, ואילו אויבי הסכמים אלה בשני הצדדים עשו ועוד יעשו הכל כדי לחסלם. את הסכמי אוסלו יש לבדוק, לשפץ ולתקן היכן שדרוש, אך נאמני מורשתו של ראש הממשלה הנרצח חייבים להוסיף ולצעוד בדרכם, כי אין בלתה.

 

הכותבת היא חברת כנסת