שאהידים בעל כורחנו

 

איך אפשר לעבוד, ליצור, לגדל ילדים בריאים בנפשם, במצב של פחד יום יומי ודיכאון קיומי מתמשך?

 

יהודית קציר, הארץ, 7.2.02

 

 

על שלושה פשעי ממשלת שרון ועל ארבעה לא אשיבנה:

 

על הפחד - שנהיה לי לטבע שני, מלווה אותי כמו צל. מונע ממני לנסוע באוטובוס וללכת לקניון. גורם לי להתחלחל מכל סירנה חולפת ולחשוד בכל עובר אורח תמים שנושא תיק גדול. כופה עלי לחכות בלב חרד לבתי הבכורה השבה בהסעה מבית הספר, ומכריח אותי לטייל עם עגלת בתי התינוקת רק ברחובות צדדיים.

 

על הסבל המתמשך, ההולך ומחריף - שהיא גורמת בשמי וכנציגתי לשלושה מיליון פלשתינאים, נשים, ילדים וזקנים שחייהם, רכושם וכבודם היו למרמס. כל חיי, מגיל ארבע, כבר שלושים וארבע שנים, אני כובשת של עם אחר. בניגוד לרצוני אני גורמת עוול נורא לנשים הרות, שלא מצליחות להגיע לבתי החולים כדי ללדת ומאבדות את תינוקן, לחולי דיאליזה שנמנע מהם לקבל טיפול, לילדים שביתם נהרס. הציונות, כפי שחלמו והגשימו אותה הורי סבתי, בני העלייה השנייה, וכפי שהתחנכתי עליה, נהפכה שם נרדף לכיבוש דורסני ועוותה לבלי הכר. מה אשיב בעוד שנים לילדי ולנכדי שינעצו בי מבטים מאשימים, מזועזעים, האם אומר להם שלא ידעתי? שהייתי רק אזרחית מן השורה ולא יכולתי לעשות דבר?

 

על זילות החיים וזילות איכות החיים - החיים היקרים, החד-פעמיים, שלי ושל ילדי, של כל היקרים לי, של כולנו, שווים כקליפת השום. מוקרבים ללא הנד עפעף בידי ראש הממשלה על מזבח הנקמה. כולנו הפכנו לשאהידים בעל כורחנו. ואלה מאתנו שהתמזל מזלם ועדיין מסתובבים על פני האדמה, סובלים מתופעות הלוואי של המלחמה - אבטלה, קריסה כלכלית וחברתית והידרדרות בכל תחומי החיים.

 

שרון שמאפשר עיכוב נשים יולדות במחסומים הוא אותו שרון שלא מוצא לנכון להיפגש עם הנכים השובתים זה היום החמישים, ולו כמחווה אנושית. זהו ראש ממשלה אטום לסבל, לא רק של "אויביו" אלא של בני עמו, שעל שלומם ורווחתם הוא מופקד.

 

על אובדן התקווה, על הייאוש - איך אפשר לעבוד, ליצור, לגדל ילדים בריאים בנפשם ולחיות חיים תקינים במצב של פחד יום יומי ודיכאון קיומי מתמשך?

 

איך אוכל לייחל לכך שבנותי, דור תשיעי בארץ, נצר ליואל משה סלומון ולבונים ומכוננים נוספים, יקימו כאן את ביתן ואת חייהן?

 

התקווה שיאסר ערפאת יוחלף אינה מספקת. גם אם אדם מתון וריאלי יותר ינהיג את הפלשתינאים, לא נגיע להסדר מדיני ולשלום אם בראשות ממשלת ישראל יעמדו אנשים תאבי כוח ותאבי שטחים כמו שרון. או בנימין נתניהו.

 

הפופולריות של שרון מעידה כי רוב הציבור מתפתה לתחושת הלכידות הלאומית, שהיא חיצונית וזמנית, כתוצאה מן האיום הפיסי היום יומי, במקום לשאוף לפתרון מדיני שיאפשר בניית תשתית חברתית וערכית אמיתית. ראש הממשלה, בראיונות שהעניק בימים האחרונים, ביקש מהציבור "לקבל את הדברים בשקט". הבעיה היא, שרוב הציבור אכן מקבל את הדברים בשקט, ושתיקה כמוה כהסכמה, כמוה כשיתוף פעולה.

 

אני צובטת את עצמי. זה לא חלום, זו מציאות חיי. לא בקוסובו. לא בצ'צ'ניה. אלא כאן, עכשיו. ואם לא נתעורר כולנו ונצא לרחובות בגל אדיר של מחאה, כך יהיו חיינו עוד זמן רב.

 

הכותבת היא סופרת